לפני שלושה חודשים פרצה תחנת גלי-צה"ל בסקופ מרעיש: שופט מחוזי בדימוס, בשבתו כיו"ר ועדת ערר של המוסד לביטוח לאומי, אמר בדיון בתיק שהובא לפניו כי יש בנות שנהנות מאונס. ההתבטאות האומללה הזו חרצה את גורלו של השופט: הוא סולק מתפקידו (פורמלית: הודיע על התפטרותו), ושמו הונצח במאגר הזיכרון הבלתי מחיק של גוגל כאיש חשוך האוחז בדעות מחפירות על נשים.
היתה לשופט, נסים ישעיה, גרסה משלו על נסיבות המקרה: דבריו הוצאו מהקשרם; הם לא נאמרו בבית-הדין, בעת הדיון הפלילי בתיק האונס, אלא בדיון על תביעת הצעירה, קורבן התקיפה המינית, להכיר בה כנפגעת פעולות איבה. התבטאותו אמנם בלתי מוצלחת והוא מצר עליה ומתנצל, אך היא הושמעה בזיקה לשיג ושיח משפטי שהתנהל בינו לבין פרקליטת הצעירה ופרקליטי המדינה, שנסב על השאלה האם הפגיעה המינית הנדונה יכולה להיחשב כפעולת איבה (הצעירה המותקפת יהודייה, תוקפיה פלסטינים). השופט ביקש לומר שמעשה האונס המיוחס לתוקפים לא בוצע בהכרח על רקע לאומני, ושלכל תקיפה מינית נסיבותיה שלה.
הסבריו לא סייעו לו: התקשורת נסחפה בעקבות הדיווח הראשוני בגל"צ והידהדה את המקרה בהיקף עצום. לא היה לשופט ישעיה שום סיכוי מול העליהום התקשורתי, והוא נאלץ לפרוש בבושת פנים.
מי שליבתה את האש היתה פרקליטתה של הצעירה המותקפת, עו"ד רוני אלוני-סדובניק. היא שהתראיינה בגל"צ ומסרה את גרסתה על מה שהתרחש באולם הדיונים, היא שקבעה כי דבריו של השופט מעידים על הלך רוח, על דעה קדומה כלפי נפגעות תקיפה מינית, והיא אף פסקה שההתבטאות הזו היא קצה של קרחון שמתחתיו מסתתרת תפיסת עולם שלה שותפים יותר משופט אחד. יתרה מכך, הפרקליטה המלומדת טענה כעבור יום-יומיים כי מרשתה נזקקה לטיפול רפואי-נפשי בבית-חולים משנודע לה, באמצעות כלי התקשורת, על התבטאותו של השופט.
יוסי אלי מדווח ב"מעריב" על התפתחות בפרשת השופט נסים ישעיה, 11.6.13
כעבור חודש היה זה "מעריב" שזכה בסקופ: בעיתון ובאתר nrg פורסם בהבלטה כי פרקליטתה של צעירה הגישה תלונה נגד עורך-דין עמית בשל האופן הבוטה שבו ניהל את ההגנה על המואשמים באונס. הפרקליטה קבלה על החקירה הנגדית הפרטנית שניהל הסניגור מול המתלוננת, שלדעתה השפילה אותה בגלל האופן שבו תבע ממנה לשחזר את נסיבות התקיפה.
חודש לאחר מכן כבשה הפרקליטה את הכותרות פעם נוספת: היא הודיעה כי הגישה תלונה נגד שלושת השופטים שדנו בתיק האונס, משום שלטענתה הם דרשו מהקורבן להדגים בפניהם את המצב שבו הותקפה. גם הידיעה המרעישה הזו גררה אחריה סיקור קולני ומתריס: כיצד זה מעיזים שלושה שופטים גברים לדרוש להציג לפניהם את התנוחה המדויקת שבה לכאורה בוצע האונס, כיצד אין הם נרתעים מלפגוע פעם נוספת בקורבן התקיפה. השופטים הוצגו כגברים אטומי לב שהתנהלותם גרמה עוול מקומם לצעירה. הפרסום העיתונאי (כמו גם עצם הגשת התלונה) גרר גם הפעם תגובה מערכתית: שרת המשפטים ציפי לבני התערבה ומסרה את העניין לבדיקתה של הנהלת בתי-המשפט.
עו"ד רוני אלוני-סדובניק בערוץ 2 (צילום מסך)
וראה זה פלא: גם במקרה זה הפרקליטה מחוללת השערורייה היתה עו"ד רוני אלוני-סדובניק וגם תלונתה זו נסבה על אותו מקרה שבגינו הוציאה לאור את חרפתו של השופט ישעיה: תיק האונס. אלא שבניגוד לפרסום הראשון (בגל"צ), שנסב על התדיינות אזרחית שניהלה אלוני-סדובניק נגד המוסד לביטוח לאומי (על סירובו להכיר במרשתה כנפגעת פעולת איבה), התלונה נגד שלושת השופטים של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בראשות השופט צבי סגל, עסקה בתיק האונס עצמו, שנדון בפניהם לפני שש שנים. הפרקליטה המלומדת, שכלל לא ייצגה את הצעירה בהליך הפלילי, גילתה עתה כיצד התנהל הדיון, ומשנוכחה שקורבן התקיפה נדרשה להדגים בבית-המשפט את תנוחת האונס, חשה כי נעשה לה עוול חמור שעליו היא מתריעה.
בלי להיכנס לשאלה לגופה – האם השופט ישעיה, במקרה הראשון, והאם סניגורם של הנאשמים ושלושת השופטים, במקרה השני, נהגו כיאות או אכן חרגו מהמקובל ומהראוי באופן שבו התייחסו לצעירה המותקפת – אין ספק כי התקשורת נתנה בשתי הדוגמאות האלה טרמפ לפרקליטה בעלת עניין להפיץ את עמדתה ולהשפיע על דעת הקהל (שלא לומר על השופטים). עו"ד אלוני-סדובניק היא צד בהליך משפטי שבו היא, מטבע עיסוקה, מבקשת להשיג את התוצאה המיטבית ללקוחתה. היא גם מעוניינת, כמו כל פרקליט, לזכות בהצלחה אישית בניהול הקרב המשפטי ולהאדיר את המוניטין המקצועיים שלה. כאשר התקשורת מעניקה הד לטענותיה, בהליך משפטי תלוי ועומד, היא עושה לה שירות פרסומי רב.
ועל כך יש לתת את הדעת. האם השירות הזה לגיטימי, האם הוא נעשה במידה הראויה, האם התקשורת אינה משמשת במקרים כאלה (והם רבים) אמצעי פרסומי לפרקליט בעל עניין? יכול להיות שעו"ד אלוני-סדובניק קשובה במיוחד לזכויות נשים ולכן היתה נזעקת לעניין את התקשורת בכל מתלוננת צעירה שנקלעה לנסיבות שבהן מצאה את עצמה מרשתה. יכול להיות שהיא פעלה בשני המקרים הללו מתוך אלטרואיזם מוחלט, מנוטרל מכל שיקול אנוכי. יכול להיות שיש לה השקפת עולם הרואה בגברים, או למצער במשפטנים שהם גברים, ציבור שיש להעמיד במקומו, ומבחינה זו התיק שנפל לידיה שימש לה אמצעי לנהל את מאבקה העקרוני. אבל יכול גם להיות שהפרקליטה פעלה ממניעים אחרים וחוללה שתי שערוריות מתוך שיקולים ציניים ואנוכיים שנועדו לקדם את ענייני לקוחתה ו/או את היעד המקצועי שלה.
עלילת דברים
יהיו מניעיה של הפרקליטה אשר יהיו – אתר משרדה מעיד שיש לו אכן אוריינטציה פמיניסטית – הטור הזה והאתר הזה מבקשים לדון בהתנהלות התקשורת, לא באתיקה של עורכי-הדין. והתקשורת, כמה צר לומר, אינה זכאית לזר של דפנה על תפקודה בשני המקרים האלה. העיתונאי יוסי אלי מ"מעריב", שבישר בתרועות גדולות על התלונות שהגישה עו"ד אלוני-סדובניק (כשהוא אינו מתאפק ומזכיר את הסקופ הקודם שלו), תיפקד כצינור חלול, לא כעיתונאי המפעיל שיקול דעת.
טכנית, הוא עשה את תפקידו כהלכה: הוא קיבל מידע, הוא כנראה הצליב מידע, הוא ביקש תגובה – והוא פירסם. אלא שבתהליך המכני הזה הוא, כנראה, לא שאל את עצמו: האם איני משמש כלי בידי גורם בעל עניין? האם ראוי לקבל את גרסת הפרקליטה כפי שהיא? האם האפשרות שמעבירים לי מידע הנוגע להליך משפטי הנמצא בעיצומו אינה מחייבת אותי למשנה זהירות ואיפוק בהצגתו?
הדס שטייף (צילום: יוסי זליגר)
שאלות דומות היה גם על הדס שטייף לשאול את עצמה לפני ששידרה בגל"צ את דבריו של השופט ישעיה. גם בהקשר למקרה ההוא, על אף שהתוצאה הסופית של המהלך הביאה את השופט לפרוש מתפקידו, לא מרפה התחושה מכותב שורות אלו שזו המחשה לאופן הבלתי מבוקר שבו כתבים לענייני פלילים ומשפט מאפשרים, ביודעין, לפרקליטים ושאר בעלי עניין להפעיל עליהם מניפולציות תקשורתיות.
העובדה שזה המצב באופן מובהק התבררה השבוע, עם פרסום ממצאיו של שופט בית-המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על השופטים, בבדיקת תלונתה של עו"ד אלוני-סדובניק שהועברה לטיפולו על-ידי שרת המשפטים. גולדברג קבע כי גרסתה של אלוני-סדובניק, כאילו שלושת שופטי המחוזי בירושלים דרשו מהמתלוננת הצעירה להדגים בפניהם את תנוחת האונס, היא "עלילת דברים". ועוד העיר כי "שופטים אינם חסינים מביקורת, אולם רב המרחק בין ביקורת לבין השתלחות חסרת רסן שאין לה כל תשתית עובדתית".
מאלף להיווכח בפער העצום בין הרושם שיצר הפרסום העיתונאי הראשון בפרשה לבין המציאות העובדתית כפי שהיא עולה מבדיקתו של השופט גולדברג. הרושם הראשון, שאותו קיבעו רוב העיתונאים שסיקרו את המקרה, היה של התנהלות אטומה מצד שופטים גברים כלפי צעירה רכה שהיתה קורבן של תקיפה מינית. הרושם שנותר בסוף ההתרחשות הוא שהשופטים נהגו כהלכה, על-פי החוק והדין, ושיחסם למתלוננת היה תקין ומלא התחשבות. הרושם שמותירים העיתונאים שסיקרו את המקרה – מביך. במיוחד "מעריב", שכפי שהעיר אורן פרסיקו באתר זה, דיווח על סוף הפרשה באופן מוצנע ובלי לשתף את קוראיו בחשבון הנפש שעליו לעשות.
"העין השביעית" עמד לא פעם על התנהלות בעייתית של כתבים לענייני משטרה ומשפט (למשל: "הגנה מן הצדק, לא מן התקשורת", "הפשע מצטלם היטב", "שניהם לא מאותו הכפר"), שידם קלה על המקלדת בבואם להפיץ (מה להפיץ – להפציץ) מידע על הליכי חקירה ודיון משפטי בעודם בהתהוותם. ההתנהלות הזו מאפשרת לגורמים בעלי עניין (חוקרים, שוטרים, פרקליטים, נאשמים, עדים, יחצנים) לנסות להשפיע על דעת הקהל, וגם על קציני משטרה ושופטים. הנגע הזה רק החמיר, והוא לובש בתקופה האחרונה (משפטי אולמרט, חקירת פרשת גלנט-הרפז, משפט ליברמן) אופי של התערבות בוטה של התקשורת בעצם ההליך המשפטי. הדוגמאות האקטואליות מייצגות, כנראה, הסלמה נוספת: נכונות מצד התקשורת לתת יד למהלכים שלא רק נועדו להשפיע על קביעות שופטים, אלא גם להשפיע על הרכבי הדיון.
השד העיתונאי
ואי-אפשר שלא לסיים סקירה זו באזכור מתוך הפרק האחרון בסדרה המדוברת של אמנון לוי, "השד העדתי". בפרק ששודר ביום חמישי האחרון הופיע (בערך בדקה ה-25) פרקליט המייצג יועצת חינוכית שיש לה דין ודברים עם הנהלת בית-הספר לאמנויות בתל-אביב. לוי בחר במקרה הזה כדי להדגים את קביעתו שמופעלת אפליה מכוונת מצד בתי -ספר אליטיסטיים נגד תלמידים מזרחים. היועצת, ענבר הירט, אשכנזייה במוצאה, מצאה את עצמה מורחקת מבית-הספר – לטענתה בגלל מחאתה על מדיניות האפליה נגד מזרחים הנהוגה בו.
לוי סיפר כי הירט סירבה להתראיין לתוכניתו (ובכך זכתה אצל הצופים לנקודות אשראי על נקיון דעתה במה שנוגע ל"שד העדתי"), אך פרקליטה דיבר גם דיבר. עו"ד רענן כרמון טען ברגש שמרשתו הורחקה מחדר המורים, נתקלה בהתנכרות מצד עובדי בית-הספר וסבלה מבדידות והדרה עד שמצאה את עצמה מחוץ לכותלי המוסד. וכל זה – רק משום שהתקוממה נגד מדיניות האפליה שמפעיל, לטענתה, המוסד החינוכי הנחשב הזה.
עו"ד רענן כרמון בתוכנית "השד העדתי" (צילום מסך)
כותב שורות אלו נותר עם התמיהה מדוע אמנון לוי, עיתונאי רב זכויות, נזקק לעדה המסוימת הזו כדי להוכיח את טענתו על אפליית מזרחים בבתי-ספר אליטיסטיים. האם לא חש שהעדות הזו אינה משכנעת דיה? האם לא לקח בחשבון שהוא נאחז בתיק משפטי תלוי ועומד (בבית-הדין לעבודה, שבו הגישה הירט את תביעתה) ושייתכן שיש לסכסוך הנדון היבטים נוספים? האם לא הבין כי פרקליטה של הירט עושה בו שימוש כדי להאדיר את גרסתה ולנסות להשפיע בדרך זו על ההכרעה השיפוטית?
לוי הוא אדם נבון ועיתונאי מנוסה. הוא הבין את כל זה. הוא חיסן את עצמו מפני השגות מעין אלו בכך שהביא את תגובת בית-הספר, הזכיר כי בית-הדין הוא שיכריע בתביעה ותירץ את ההזדקקות לה כדי להמחיש את האופן שבו התקשורת סיקרה אותה. רצה לומר, כשמדובר בסכסוך עבודה על רקע של אפליית מזרחים במוסדות חינוך יוקרתיים – התקשורת שותקת; כשמדובר באפליה במגזר החרדי – התקשורת רועשת.
לכותב שורות אלו נראה התירוץ הזה דחוק. יותר מאשר על פערים חברתיים, שרבובה של תביעת הירט לסדרה המטלטלת של לוי מלמד דווקא על נכונותה של התקשורת לוותר על כל בלם אתי כדי להביא סיפור מרעיש, גם אם הוא מופרז או חסר שחר ממש.