פתיחה צולעת, סיום כפוי טובה

לפי המסמך שנחשף השבוע באתר "וואלה", הבוקר היה אמור להתחיל שיתוף הפעולה בין משרד הרווחה ל"ידיעות אחרונות" לקידום פרויקט "מארחים ניצולי שואה". משרד הרווחה התחייב לרכוש מודעות בעלות של 250 אלף שקל, והעיתון התחייב ללוות את המיזם ולתמוך בו באמצעות תוכן מערכתי למן יומו הראשון.

השקת הפרויקט, כך נכתב בהסכם, היתה אמורה להתבצע באמצעות "פתיחת שיא" בגליון שישי של בוקר זה. לצד סיקור מערכתי היתה אמורה להתפרסם הבוקר מודעת עמוד במוסף "7 ימים". אולם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לא מתפרסמת הבוקר מודעה מטעם משרד הרווחה ובקונטרס החדשות של העיתון אין תוכן מערכתי המלווה את המיזם הפילנתרופי של המשרד. אפשר שהפרסום המוקדם ב"וואלה" שינה מעט את התוכניות.

במקום מודעה במוסף "7 ימים" מופיעה מודעה בעמ' 8 של קונטרס החדשות. מודעה צנועה יחסית, כרבע עמוד גודלה. תצלום של רימון מעל הכותרת "אף ניצול שואה לא נשאר לבד בחג!". היא די נעלמת מן העין בעמוד הזה, מופיעה לצד אוסף מקרי של מודעות אחרות ומתחת לידיעה על אקדמאית ישראלית שזכתה להכרה בינלאומית. חשוב מכך, התוכן המערכתי אינו קיים. העיתון שהתחייב ללוות את הפרויקט ולתמוך בכל שלביו אינו מלווה ואינו תומך, בינתיים.

כמה עמודים אחרי המודעה הצנועה של משרד הרווחה, כחצי עמוד בקונטרס החדשות תפוס על-ידי מודעה מטעם משרד החינוך. במודעה זו, הבולטת בהרבה, מודה המשרד לכל הגורמים שלקחו חלק במיזם הקיץ "מחנכים מסביב לשעון". כל הגורמים, למעט "ידיעות אחרונות", שליווה את הפרויקט ותמך בו באמצעות שלל ידיעות "מערכתיות". "חינוך זה קשר חם בין מורים, מתנדבים, הורים ותלמידים, ואת זה נמשיך לעשות מסביב לשעון", נכתב במודעה. חינוך זה גם קשר עם כלי תקשורת מרכזי שמסכים לדווח על כל הקשרים האחרים תמורת מיליון שקל. גם לו מגיעה תודה.

"המכונה המשומנת של 'ידיעות' פעלה עד היום בשקט, אך כעת היא מתחילה להרעיש", כותב נתי טוקר בטור קצר שמתפרסם בפתח "דה-מרקר". "יש יותר ויותר סימנים לכך שהתוכן המערכתי מוטה לא פעם לטובת אינטרסים של המו"ל וחבריו. חברי המועדון זוכים לסיקור מלטף, והמפרסמים הגדולים מקבלים שטח פרסום נרחב, גם בתוכן המערכתי. [...] נכון, 'ישראל היום' מביך עצמו בסיקור מוטה לטובת פרסונה אחת, אך ב'ידיעות' התמונה מסוכנת יותר – שם אף אחד לא באמת מכיר את רשת האינטרסים של נוני מוזס ומחלקתו המסחרית".

בינתיים, ב"ישראל היום", מדווחת יעל ברנובסקי על יוסף (שם בדוי), שמתגורר בדיור מוגן, מנותק לחלוטין ממשפחתו ומשלוש בנותיו. "הוא לא מתרגש מהחגים הקרבים, להפך – הוא בעיקר מוטרד", היא כותבת. הידיעה הזו היא אות הפתיחה לקמפיין חדש המשותף ל"ישראל היום" ולעמותת תכלית, פרויקט המקדם מתן תרומות לעמותה ורכישת מוצרים לחג עבור נזקקים. מנכ"ל עמותת תכלית מצוטט בידיעה. יש לה הפניה משער העיתון. "פתיחת שיא" נוסח "ישראל היום".

יהודה היום

"ישראל היום" ממשיך להדיר ולהטעות את קוראיו בכל הקשור לפרסום סקרי דעת קהל. העיתון מזמין מחברת הגל-החדש סקרים שבודקים את עמדות "האוכלוסייה היהודית דוברת עברית בגילי 18 ומעלה", כפי שנכתב בגופן קטן בתחתית כל דיווח על הסקרים. סקרים ליהודים בלבד הם תועבה מוסרית. "ישראל היום" אינו עיתון מגזרי, הפונה לפלח מצומצם באוכלוסייה בישראל, אלא עיתון כללי שאחד מעקרונותיו הוא "לזכור שאנחנו ישראלים". מילא שאינו מדווח דרך קבע על שגרת חייהם של תושבי ישראל הלא-יהודים. גם כשהוא מבקש לעמוד על דעת הקהל במדינה, הוא שוכח כחמישית מהישראלים, שמודרים מסקריו באופן קבוע, בין אם הנושא קשור ישירות לעתידם הפוליטי ובין אם לאו.

הבוקר, לדוגמה, השאלה הראשונה שמופנית לקהל הנסקרים היא "האם תחסן את ילדיך נגד נגיף הפוליו?". זו שאלה רלבנטית מאוד לתושבי ואזרחי מדינת ישראל שאינם יהודים דוברי עברית בני 18 ומעלה, אלא נוצרים ומוסלמים (או ערבים, תלוי איך מפרשים את התיבה "יהודים"), שכן שיעור ההדבקה בקרב כמה מהיישובים שלהם גדול במידה משמעותית ביחס לשיעור ההדבקה ביישובים שבהם עיקר האוכלוסייה יהודית.

אם לא די בהדרה הקבועה מהזכות להביע עמדה בזירה הציבורית, "ישראל היום" מתעקש להטעות את קוראיו. פעם אחר פעם הכותרות שבראש הסקר ובעמוד השער של העיתון מגדירות את תוצאות הסקר כעמדת "הציבור", בעוד שבפועל זו עמדה של קבוצה המייצגת רק כ-80% מהציבור בישראל. גם אם שקלול עמדת החמישית הנותרת בחוץ אינו משנה מהותית את התוצאות, עצם ההגדרה המטעה מחזקת את הנטייה להוציא את מי שאינו יהודי מחזקת "הציבור". זו פעולה יהודית, לא דמוקרטית.

מנכ"ל חברת הגל-החדש, עופר לוי, מסכים לקביעה כי האופן שבו ממסגר "ישראל היום" את תוצאות הסקרים מטעה. יחד עם זאת, בשיחה עם "העין השביעית" אמר לוי כי אין לחברה שלו שליטה על דרך הפרסום של תוצאות הסקרים. לוי הדגיש גם כי העיתון מציין את זהות הנבדקים צמוד לתוצאות. זה נכון. על אף שמדובר בכיתוב זעיר, שרבים מבין קוראי הכותרת על עמדות "הציבור" בוודאי מתעלמים ממנו, עדיין יש בכך נחמה מסוימת. המצב יכול להיות גרוע יותר.

בשבוע שעבר, למשל, פורסמו ב"מעריב" וב"מקור ראשון" תוצאות סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד על-ידי חברת מאגר-מוחות. הכותרת הראשית של "מעריב" קראה: "רוב הציבור היהודי נגד נסיגה ביו"ש בתמורה לשלום עם הפלסטינים", אולם בפנים העיתון היו העורכים קפדנים פחות. "הישראלים ספקנים לגבי סיכויי ההצלחה של הסדר חדש", נכתב בכותרת הגג לסקר, וביטוי זה חזר גם בכותרת המשנה. אלי ברדנשטיין, שדיווח על תוצאות הסקר, כינה את קהל המשיבים "הציבור". גילוי נאות בגופן קטנטן הבהיר כי מדובר במדגם של יהודים בלבד.

ב"מקור ראשון" גם זה נעדר. תוצאות אותו הסקר פורסמו כמייצגות את עמדות "הציבור", הן בכותרת והן בטור מאת אריאל כהנא. בעיתון זה, גם הגילוי הנאות בגופן הקטנטן לא היה נאות. "הסקר נערך במכון המחקר מאגר-מוחות בקרב 506 משיבים בני 18 ומעלה", נכתב שם, בלי לציין שכל המשיבים היו יהודים. נראה שעבור עורכי וקוראי "מקור ראשון" זה מובן מאליו.

נהני חינם

במוסף "G" של "גלובס" (ובמוספי "גלובס" המצורפים ל"מעריב" ול"מקור ראשון") מתפרסמת כתבה מאת שי ניב על המניע הכלכלי של ארגון עובדים בישראל. ניב מתמקד בעובדי הניקיון והשמירה, "כ-160 אלף בני-אדם, שלפי הערכות משלמים מדי שנה דמי ארגון של כ-70 מיליון שקלים". על רקע תחרות בין ההסתדרות הכללית להסתדרות הלאומית, מציף ניב עקרון שלא כולם מודעים לו – גם מי שאינו חבר בארגון עובדים מחויב להפריש לארגון מדי חודש שיעור מסוים משכרו המוגדר "דמי טיפול", זאת אם העובד מועסק במסגרת הסכם קיבוצי.

"השיטה הנהוגה כיום, המחייבת עובדים בתשלום גם אם אינם מעוניינים בכך", כותב ניב, "נשענת על רציונל שגורס שכך אין 'נהני חינם' מהישגי ועדי העובדים וארגוני העובדים. אך באותה נשימה השיטה הזאת גם מעודדת סוג של ספסרות, לפחות בענפים החלשים במשק, שמטרתה גיוס מספר גדול ככל הניתן של עובדים משלמים, לעתים תוך 'דילוג' מעל ראשיהם, רצונותיהם ובמקרים קיצוניים אפילו טובתם. הגיע הזמן למצוא שיטה טובה יותר".

ניב מתאר את המצב במקומות עבודה שבהם אין התארגנות עובדים אותנטית. כך, לדוגמה, בהסכם של ההסתדרות הלאומית עם חברת מודיעין-אזרחי, שמעסיקה כ-10,000 שומרים ומאבטחים, יש סעיף הקובע: "תוקם על-ידי ההסתדרות הלאומית 'ועדה מייעצת' לחברה אשר תתכנס בהתאם לצורך". במקום ועד, ועדה מייעצת. במקום ייצוג האינטרסים של העובדים במשא-ומתן מול ההנהלה, "ייעוץ" למעסיק.

להבדיל מההתארגנות במודיעין-אזרחי, בעיתון של ניב התארגנה קבוצת עובדים על דעת עצמה והקימה ועד באמצעות ארגון העיתונאים בישראל, המסונף להסתדרות הכללית. להבדיל מהשומרים שמראיין ניב, חבריו לעיתון מכירים היטב את סוגיית "דמי החבר" ו"דמי הטיפול". כפי שדווח באתר זה השבוע, מנכ"ל העיתון מסרב לחתום על ההסכם שהושג מול ועד עיתונאי "גלובס" עד אשר יוסר הסעיף הקובע כי כל העיתונאים, גם כאלה שאינם חברי הארגון, יוותרו על שיעור משכרם אשר יועבר להסתדרות. ועד "גלובס" כבר קיבל את הסכמת העובדים להכריז על סכסוך עבודה בעיתון, ואם עמדת המנכ"ל לא תשתנה בימים הקרובים, עלול הסכסוך להפוך למציאות.

אסקפיזם

"אני חיה בניכור גמור לעולם שבו אני חיה, ולחיים בישראל בפרט", אומרת המתרגמת נילי מירסקי ליוני ליבנה, במסגרת ראיון המתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "[...] החיים בארץ נהפכו בשבילי לסיוט. אסקפיזם זה אני". בהמשך הראיון מספרת מירסקי על הפעם שבה גימגמה כשניסתה לבצע תרגום סימולטני ואומרת: "אולי בגלל זה אני מחבבת את הבחור המגמגם ב'אח הגדול'".

כינים ופרעושים

הכותרת הראשית של "הארץ" נותרה מגזינית ("גבולות נפיצים"), אולם הבוקר היא מובילה לידיעה חדשותית. "לראשונה זה קרוב לשנתיים, נורה אתמול אחר הצהריים מטח של ארבע רקטות מלבנון לעבר צפון ישראל", מדווחים אלי אשכנזי, גילי כהן וג'קי חורי. הכתבים מצטטים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר: "יידע כל מי שמנסה לפגוע בנו שאנחנו נפגע בו". בידיעה נפרדת מצוטטים "אנשי ביטחון ישראלים" שאמרו כי "לא חיזבאללה הוא שירה את הרקטות".

"את הרקטות על הגליל המערבי לא ירה אתמול חיזבאללה, אלא ארגון לבנוני בשם גדודי עבדאללה עזאם, המשייך את עצמו לג'יהאד העולמי", כותב אלכס פישמן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "[...] מבחינתה של ישראל, אלה כינים ואלה פרעושים".

"הירי לצפון – ניסיון לגרור את ישראל למלחמה בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת המשנה נכתב כי "ניצולי שואה ששהו בבית-הבראה שניזוק מהנפילה ניצלו בנס" (לא מצוין היכן היה אלוהים בשואה).

על הרציונל שמאחורי נוסח הכותרת הראשית בעיתון מרחיב הפרשן יואב לימור: "מה שגרם אתמול לטוויסט בעלילה ולהחלטה לפעול כעת נגד ישראל יכול להיות יוזמה מקומית או הנחיה מגבוה שתכליתה לגרור את ישראל לקלחת הסורית-לבנונית, אבל ממניעים אחרים מאלה של אסד וחיזבאללה: התקווה שמעורבות ישראלית תחליש את אסד ותזרז את נפילתו. בדיוק מהטעם הזה, כאמור, נמנעת ישראל מתגובה; עד שסוף-סוף יש ניצוץ של תקווה להתערבות מערבית בעקבות השימוש המסיבי שעשה צבא סוריה בנשק כימי, עלולה תגובה ישראלית לטרוף את הקלפים ולתת לאסד סולם לא מתוכנן שיאפשר לו לחמוק שוב".

אם כן, ספקולציה הנכללת בטור פרשנות הופכת לעובדה מוגמרת בכותרת הראשית של העיתון. כך מוכרים עיתונים, גם אם הם מחולקים חינם. מסגור הירי מלבנון ב"ישראל היום" נראה כמו ניסיון להצדיק את חוסר התגובה של ישראל  (כותרת הטור של לימור היא: "תגובת ישראל עלולה לאפשר לאסד לחמוק"). מסגור כזה עשוי לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו, שבוודאי לא היה רוצה שקוראי "ישראל היום" יקבלו את הרושם שהוא אינו תקיף דיו. בינתיים, אגב, צה"ל תקף בלבנון בתגובה על ירי הרקטות.

הכותרת הראשית של "מעריב", ובעצם כל החלק העליון של העיתון, נועד לזעזע את הקוראים. מעל הכותרת החריגה "מזרח תיכון מופרע" מתפרש לרוחב כל העמוד תצלום [AP] של שורת גופות ילדים, בפנים גלויות, מתחת לשמיכה כהה וקוביות קרח. זו קריאת השכמה ויזואלית, שנועדה לעורר את תשומת הלב לרצח ההמוני שמתרחש במדינה השכנה לישראל. "התמונות מזעזעות, התגובות מהוססות", נכתב בכותרת הגג לכפולה הפותחת. "הטבח הכימי: העולם מסתפק בגינויים ומחכה לאובמה", נכתב כותרת הידיעה.

מתחת לכותרת הראשית מודפסת תמצית של ארבעה מאמרים. "נשק כימי הוא נשק להשמדה המונית, ומי שמשתמש בנשק הזה מצהיר על נכונות לבצע רצח עם", כותב אמנון לורד. "אמריקה של אובמה, שהחליפה את תג השריף בחיוך של מש"קית ת"ש, חייבת להתעורר ולטעון את האקדח", כותב אראל סג"ל. "נכון", הוא מוסיף, "אין פה החלטה קלה [...] המורדים הסורים הם חבורה מטונפת של פנאטים חולי רוח הזורעים הרס ומוות. ומהצד השני, דיקטטור חסר מעצורים נלחם על חייו בכל האמצעים. אבל שימוש בגז נגד ילדים הוא שימוש בגז. טבח הוא טבח. חובה לעצור אותו". "רצינו פייסנות", כותב בן-דרור ימיני, "קיבלנו עולם צבוע ומותש. רצינו פייסנות, קיבלנו הרבה יותר אלימות ורצחנות". "ערכים ליברליים ונאורים הם רק אוושת רוח בענפיו של הטבח", כותב נדב איל. "[...] בסופו של דבר האסון שייך רק לקורבנות".

"גובר הלחץ על אובמה: 'להגיב בתקיפות בסוריה'", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום". עיתון זה מקפיד גם הבוקר על צנעת הפרט של הקורבנות ואינו מפרסם תצלום של פני הילדים המתים (אתמול פירסם תצלום שחשף פני תינוק אחד, ותצלום אחר של שורת ילדים מתים, פניהם מטושטשים). שער המוסף הפוליטי של העיתון מוכתר בביטוי "השטן מדמשק". בתצלום השער נראה בשאר אסד יושב על כיסא ומחייך. מאחוריו, על הרצפה, שורות-שורות של גופות.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "פרס: לעצור את הרוצח המטורף מדמשק". "אף בן-אנוש לא יכול להישאר אדיש מול מראות זוועה כאלה", אמר פרס לאיתמר אייכנר. "אסור שרוצח מטורף כמו אסד ימשיך להחזיק נשק כימי". לדיווח של אייכנר נלווה תצלום של שורת ילדים מתים, פניהם גלויות. "התמונות שלא מרפות", נכתב בכיתוב התצלום.

ב"הארץ", לעומת זאת, שומרים על ספקנות. לצד ידיעה לא-חתומה שלפיה בכירים אמריקאים מעריכים כי משטרו של אסד אכן עשה שימוש בנשק כימי ביום רביעי האחרון, מתפרסם טקסט מאת אנשיל פפר תחת הכותרת "המערב מתקשה לאמת את הדיווחים מדמשק". פפר מסביר: "התמונות שממשיכות לזרום מהפרברים המזרחיים של דמשק לא מספקות די מידע כדי לקבוע באיזה נשק הותקפו תושבי האזור. כמות הנפגעים עליה דווח מגורמים שונים, מאות ואף אלף הרוגים שמתו ללא סימן של טראומה חיצונית וכששת אלפים נפגעים בדרכי הנשימה, אינה מותירה מקום לספק שמדובר בחומר כימי רעיל שפוזר על פני שטח נרחב ביותר. עם זאת, אין דיווחים ברורים על זיהום סביבתי בעקבות התקיפה או עדויות המצביעות על אופן הפצת החומר הכימי, ולכן קשה מאוד לזהות אותו".

טור פרשנות נרחב, מאת צבי בראל, מעמיד אף הוא סימני שאלה. "אתר אופוזיציה סורי, שבעבר הוכיח את מהימנותו כאשר דיווח על התקפות צה"ל בסוריה, טוען כי ההתקפה הכימית האחרונה לא בוצעה בידי הממשל", כותב בראל. "בכתבת פרשנות ארוכה תוהה אתר 'אל-חקיקה' כיצד יכול להיות שכל הילדים שנפגעו נאספו במקום מרוכז אחד כאשר אין עכשיו לימודים והאזורים שנפגעו הם אזורי לחימה שבהם התושבים מתפזרים למקומות מקלט.

"יתר על כן, למרות שצבא סוריה הפציץ וירה באזורים הללו, לא נראים על גופות הנפגעים סימני ירי. בדיקה של תנועות הרוחות ביום ההפצצה מלמדת גם שמשבי הרוח נעו במהירות 20–25 קמ"ש, ו'ידוע שבמהירות כזאת מסוכן להפעיל נשק כימי, שכן הגזים עלולים לפגוע באזורים נוספים ואף ביחידות צבא'. האתר גם תמה על כך שצוותי הסיוע לא לבשו בגדי מגן מפני חומרים כימיים, למרות שידוע שגז סארין נשאר על הבגדים למשך כמה שעות".

לפי אותו אתר, שמצטט בראל, אם לא המשטר אחראי להרג ההמוני, אפשר שמדובר ב"קבוצות לוחמים טורקמנים שפועלים במחוז לאדקיה, ומהווים חלק מן הצבא החופשי". אלה, כך מדווח האתר הסורי, "קיבלו חומרי לחימה כימיים במטרה לחולל פרובוקציה בינלאומית 'על-פי דרישה'".

גם לצד טור הפרשנות של בראל מתפרסם תצלום של שורת ילדים הרוגים (פניהם גלויות). בכיתוב התצלום נכתב: "אם יתברר שצבא סוריה החופשי מאחורי הטבח – זה יהיה סופו".

"יש טעם של אירוניה בשתיקת ישראל לנוכח הטבח במצרים", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס". "[...] גופותיהם [של אנשי האחים-המוסלמים] מוטלות בשורה. אין טעם להתעטף יותר מדי בערפל הקרב. הם נטבחו. כן, כמובן, הם עצמם השתמשו באלימות. [...] בינתיים, ליברלים לא מצרים (מה שישראלים קוראים 'יפי נפש') מוכרחים להתכווץ באי-נוחות בכורסות הטלוויזיה והאינטרנט שלהם. ליברלים הם אנשים שממילא לעולם אינם בטוחים בצדקתם, והפעם הם לא-בטוחים שבעתיים. הם אינם רוחשים אהדה לאבירי המאה השביעית, הם מפחדים מפני התוצאות של שלטונם; אבל הם מזכירים לעצמם שהאבירים האלה ניצחו בבחירות דמוקרטיות".

"[...] מה היה קורה אילו עבדל פתח א-סיסי במדים פרוסיים ובאקצנט גרמני היה מחליט בקיץ 1933 שמספיק ודי, והיה שולח את הטנקים לברלין? הצבא עדיין לא נשבע אמונים להיטלר, והגנרלים שנאו את ה-SA, צבא הבריונים חומי-המדים של המפלגה הנאצית. תארו לעצמכם: נהרות דם היו זורמים בברלין. גוויותיהם של נאצים היו ממלאות את התעלות, וגם של הרבה חפים מפשע. [...] דיקטטורה צבאית גרמנית היתה בהכרח ימנית קיצונית. היא היתה משליכה לא רק קומוניסטים, אלא גם דמוקרטים לבתי-הכלא. היא היתה מצנזרת ושוטפת מוח. ייתכן מאוד שגם היא היתה מחוקקת חוקים נגד יהודים ומעודדת את הגירתם.

"[...] ב-1943, במלאות עשר שנים לכינונה, היו ליברלים בכל העולם קוראים להפגנות נגדה, מוורשה עד פריז, מאמסטרדם עד פראג. ביניהם היו הרבה אינטלקטואלים יהודים. שמאליים שבהם היו מסבירים ברצון מדוע הנאצים היו עדיפים על הפרוסים".

ואחרי כל המוות הזה, קצת חדשות טובות

"אין משבר פנסיות בארץ", מבהיר סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

הבהרות

"הבהרה", נכתב בעמ' 27 של "ישראל היום" הבוקר. "במוסף הצרכנות מתפרסמת כתבה הכוללת השוואה בצריכת דיו מדפסות. המדפסת של Brother נבחנה עם מחסנית דיו התחלתית לא מלאה, שנשלחה אלינו בטעות על-ידי החברה, ולכן התוצאות שלה אינן בנות השוואה למדפסות האחרות שנבדקו עם מחסנית מלאה. אפשר להניח שאילו היתה הבחינה מתבצעת עם מחסנית מלאה, עלות ההדפסה היתה נמוכה יותר".

אכן, עלות ההדפסה במדפסת Brother, כפי שעולה מבדיקת "ישראל היום", חריגה. בעוד עלות הדפסת 1,650 עמודים במדפסת Epson עומדת על כ-1,150 שקל, במדפסת HP על כ-1,349 שקל, ובמדפסת Canon על כ-2,289 שקל, עלות ההדפסה ב-Brother מוערכת בכ-3,579 שקל.

"הבהרה", נכתב בעמ' 5 של "הארץ". "אריה קינג לא אמר 'להרחיק ערבים מהפארקים', כפי שצוטט בטעות בכותרת הידיעה 'איש ימין שמתמודד בירושלים' ('הארץ', 22.8), וסעיף כזה אינו מופיע במצע רשימתו המתמודדת בבחירות לעיריית ירושלים".

ניסוח ההבהרה עלול להטעות. כותרת הידיעה שפורסמה אתמול, בראש עמ' 8 של העיתון, לא היתה "איש ימין שמתמודד בירושלים", אלא "איש ימין שמתמודד בי-ם: 'להרחיק ערבים מהפארקים'". ניר חסון ציטט את קינג, שאמר לו: "הבעיה של ערבים בפארקים חורגת משכונות קו התפר. היא מתחילה בזה שהממשלה והעירייה לא השקיעו במזרח ירושלים כפי שהשקיעו במערב. גם הערבים בלית ברירה הולכים מערבה לפארקים ההם. התוצאה היא שמשפחות רבות מדירות את רגליהן מהם. לי אין בעיה, אני חי עם ערבים, אבל לרוב היהודים יש, ואפשר להבין אותם".

בהמשך הדיווח תיאר חסון את הפתרון של קינג. לא "להרחיק ערבים מהפארקים" כפי שצוטט בכותרת, אלא "לנעול את הפארקים בלילה ולהותיר בכל שכונה גן אחד פתוח, שיואר ויתועד במצלמות". לדברי קינג, "זה יפעל לטובת כולם, אם ערבי רוצה לבוא הוא יכול, אבל הוא יידע שנגמרו ימי הפעלת הטרור על יהודיות בפארק".

ומה באשר לחלקה השני של ההבהרה, זה שנוגע למצע? ובכן, גם כאן מקור הבעיה בכותרות. כותרת הגג לידיעה קראה "עוד במצע: מאבק נגד המואזין", בעוד שלפי ההבהרה הדרישה "להרחיק ערבים מהפארקים" אינה נכללת במצע. אגב, כותרת אותה הידיעה באינטרנט מנוסחת הבוקר, לאחר ההבהרה, כך: "במרכז המצע של אריה קינג במירוץ לעיריית י-ם: הוצאת ערבים מהפארקים".

ענייני תקשורת

יוסי ורטר כותב ב"הארץ" על הביקורת שהשמיע השבוע אביגדור ליברמן על "ישראל היום".

עוד ב"הארץ", ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן", מאת צ'רלס ארתור, ולפיה הרשויות בבריטניה השמידו את מסמכי סנודן שהיו ברשות העיתון, בין היתר מחשש כי גורמים עוינים יוכלו לצותת לשיחות של חברי המערכת באמצעות קרן לייזר שתקלוט את הרעידות בכוס פלסטיק בחדר שבו מדברים על תוכן המסמכים.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מאת דניאל ויינברג על אחד הסיפורים התקשורתיים המופלאים של ימינו – ההתעקשות של עובדי רשות השידור היוונית להמשיך לשדר גם אחרי שהממשלה החליטה לסגור את הערוץ.

ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מתפרסמת כתבה מאת עמיחי אתאלי על קורותיה של תוכנית הסאטירה של האתר "לאטמה", שנועדה להשתלב בלוח השידורים של ערוץ 1, אך בשל התנהלות רשות השידור איבדה גם את היכולת להמשיך להתקיים באינטרנט.

במוסף "ערב שבת" של "מעריב" מתפרסמת ביקורת מאת איתמר ברנר על הסרט "דרדסים 2". ברנר מוחה על המסר של הסרט, שלפיו "אתה מי שאתה בוחר להיות". לפי ברנר, "המסר הזה משרת לא רק בעלי אולפני קולנוע הגורפים מיליונים מהקרנות מתקתקוּת הפוליטיקלי-קורקט שלו. הוא משרת גל רב עוצמה בתרבות המערבית כיום, המבקש לבחור לא רק מה לעשות, אלא ממש מי להיות. נציגיו הבולטים ביותר של הגל הזה הם סוכני הטרנס-ג'נדר למיניהם, המבקשים לבחור בעצמם את זהותם המגדרית".

"מדליף 'ויקיליקס' מבקש שינוי מין: קראו לי צ'לסי", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ".