ה-11 בנובמבר, מועד סיום מלחמת העולם הראשונה, הוא חג לאומי בצרפת – יום האָרמיסטיס. בתאריך זה, ב-1918, בקרון רכבת ביער קוֹמפּיֶין, לא רחוק מקו החזית, נחתם מסמך הפסקת האש, טיוטת כתב הכניעה של הגרמנים בפני בנות-הברית.
קרוב ל-20 מיליון בני-אדם נקטלו במלחמה ההיא. דור שלם נמחק במלחמת חפירות נייחת, חסרת פשר. דו-קרב עולמי בין איוולת לאיוולת, בין מדינות לאום שבראשן משטרים המוסמכים להכריז מלחמה עד כלות, ובסופה, כעבור שנים, לסלסל חתימה על הסכם ניצחון או כניעה, בטקס המכריז באופן לא הפיך מי המנצחים ומי המובסים. האירוני הוא שגם הסכם הכניעה הפסקני התברר לימים כתחנה נוספת בעימות היסטורי, וכי בעצם חתימתו נטמנו זרעי המלחמה העולמית הבאה (שהובילה כבר בראשיתה להסכם כניעת צרפת לגרמניה ב-1940, באותו קרון ממש).
נציגי בנות-הברית בעת החתימה על הסכם הפסקת האש בקרון הרכבת בקומפיין, 11.11.1918 (צילום: אנונימי, נחלת הכלל)
משהו מן הכמיהה שמהלך צבאי ייצר מציאות מדינית חדשה דבק בנו מיום הולדתנו כמדינה, והפך לאובססיה; הכמיהה לניצחון שלם, חד וחלק, שימחק את הקיים ויברא עולם חדש. שהאויב המובס ייעלם, או לפחות ישנה זהותו ויהפוך משטן רצחני כזה למלאך טוב מזג. כדייר חדש בשכונה מעוכבת פיתוח, זכינו לכמה טקסי חתימה בעקבות הקזת דם בקרבות, בין הסכמי רודוס 1949 להסכמי הקילומטר ה-101 (שגרסתו הראשונית נחתמה, אגב, ב-12 בנובמבר 1973). אבל אלה אופיינו דווקא במרכיב הפשרה הכואבת שהוטמע בהם. ועדיין אנו ממשיכים להתרפק על מדליית הזהב שהבאנו ביוני 1967, אותו ניצחון מוחלט שהנביט את מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, שתי אינתיפאדות, שתי מלחמות לבנון ואינספור "מבצעים".
וכל זה קורה בעולם המשתנה במהירות, דווקא במגמה חיובית של שקיפות ואחריות. היום מהלכים מלחמתיים מעוררים מיד גורמים בינלאומיים מווסתים, ומלחמות – גם של קואליציות לגיטימיות, שמטרתן חיסול משטרי וארגוני רשע – אינן מסתיימות עוד בתהלוכות ניצחון. עידן תקשורת ההמונים יצר חשיפה מבורכת לכל עימות אלים, ועימה נדרשות הצדקה ומידתיות לכל שימוש בכוח. ממשלות ישראל לומדות על גב אזרחיהן את השיעור הזה לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, אבל דווקא הציבור, כמתברר, מתקשה להפנים זאת. הקריאה לניצחון מוחלט "תנו לצה"ל לנצח" – הניזונה מקולות פוליטיים ותקשורתיים משולהבים וחסרי אחריות – מתפרצת מדי פעם במלוא עוזה, כפי שהתפרצה ביום שבו הוכרזה הפסקת האש החמוצה, הלא חגיגית, השבוע.
ניצחון התמונה
התודעה הישראלית מתקשה להפנים את המרחק מאותם ימים מעוררי געגועים של ניצחון סוחף, גם אם מדמם, ואת הפער האדיר שבין ניירות הפסקת אש להסכמי שלום; בין הישגים והצלחות בשדות הקרב לכשלונות המחפירים באולמות המשא-ומתן.
עם חלוף הזמן, גם המושג "הישג" השתנה מהותית. הישג יכול להיות לא רק מפגן עוצמה, אלא גם היכולת לשרוד אותו. ההישג יוצר היפוך: ככל שהפתיחה מסחררת, כן צפוי הסיום המתמהמה ליצור אכזבה ותסכול. ניצחון יכול, על-פי הנסיבות, להכיל כל מצב ביניים – שבו שני הצדדים פונים לקהלם ומכריזים, ניצחנו. יש בכך מידה של אמת, כפי שלמדנו מהסיבוב האחרון ומהקודמים לו. תם עידן המובסים.
התודעה הישראלית היא תוצר שנרקח ביקום הפוליטי ונרכש בחנות המפעל התקשורתי, שמתמקד בליין של מוצרי צריכה זמינים, מעוררי תיאבון וקלים לעיכול, אם כי ערכם התזונתי נמוך. את התודעה הציבורית לא מייצרים עוד מנהיגים מדור הנפילים ועדיין לא הרשתות החברתיות, אלא כלי הסיקור והדיון השמרניים. גדודי דווחים, שדרים ופרשנים המפטפטים עד כלות מעל הבמה המרכזית מעצבים את דעת הקהל בלי להרים ראש לעבר ההשלכות ארוכות הטווח, וללא בחינה וסיקור קפדניים של מצבו של הצד השני והאופן שבו מושפע הציבור העזתי והפלסטיני בכלל מן ההתפתחויות.
תמונת הניצחון של סדרת הריאליטי "הישרדות" (צילום: יואב ארי דודקביץ')
המלחמה העיקרית היא על "הבמה המרכזית", או מדורת השבט. והמלחמה הזאת מוכרעת בהיקף התהודה, כלומר באחוזי הצפייה. בסבב הנוכחי, הפכה מקהלת הדוברים לקבוצת מעודדות; גם מדווחת, גם נושאת בנטל החמלה החד-צדדית, גם מרגיעה, גם מפיצה שמועות (מחבלת מסתובבת בתל-אביב), ובעיקר, מונעת מקולות ביקורתיים להישמע וממראות מעוררי ספק - כמו ההרס והקול בצד השני - להיראות. לא רק קולות ברמת ביקורת המבצע, אלא קולות החשודים בפתיחות לנראטיבים אחרים. זכור הקושי של גרשון בסקין להשיג חשיפה טלוויזיונית בים המלל הנרגש, מיד לאחר חיסול אחמד ג'עברי. בסקין, אולי האזרח הישראלי הלא רשמי היחיד שהכיר אותו, ביקש להציג נראטיב אחר.
אין זה מפליא, אם כן, כי דווקא בעולם שכולו אודיו-ויז'ואל, עדיין זקוקים כאן לאותו כלי ישן, עתיק ממש, לאותה תמונת ניצחון נייחת. עם שלם דורש את הפריים האחד ממיליונים שיגלם את כל המאוויים, הפריים שירגיע את רעב הציבור לניצחון פסקני, פשטני, רגשי – גם אם לא בהכרח משקף מציאות. פריים שהוא געגוע לימים של תקשורת מצומצמת, מוגבלת, מודרכת מלמעלה.
הייתכנו עוד תמונות כמו של אריק שרון הלוחם בתחבושת על מצחו, של דיין, נרקיס ורבין בדרך לכותל, של יוסי בן-חנן הצעיר טובל במי תעלת סואץ ביוני 67' ומנופף בקלצ'ניקוב השלל שלו בתנועת ניצחון המגלמת אחדות מושלמת של אושר אישי ולאומי גם יחד? לא, זה לא יקרה עוד, ולא צריך לקרות. חיינו מורכבים, אם תרצו או לא, מהמשקפת ההפוכה של עמיר פרץ ולכל היותר מסימן ה"וי" של תומר בוהדנה הפצוע בדרכו מהמסוק לחדר המיון, במלחמת לבנון השנייה.
הפרדוקס מתחיל אפוא מן הדרישה למלחמה קצרה ולניצחון נחרץ, לחסל את הבעיה ולא להתמודד איתה בדרכים מורכבות, דיפלומטיות למשל. וכל זאת בעולם פוסט-מודרני, מתעתע, שבו אין עוד נצחונות ממשיים, אלא רק הישגים מדודים בקרב על התודעה. יהיו בוודאי חוקרים שיעסקו בהתפתחות הכמיהה לניצחון מוחץ לנוכח העובדה שמזון התרנגולות שהציבור מולעט בו מדי ערב הוא תוכניות ריאליטי שיש בהן מנצחים מוחלטים ומודחים ברורים לא פחות.
דמוקרטיית המשחקים דורשת הכרעה ברורה – והשבט תמיד אומר את דברו. הסכנה בהעתקת הכמיהה לניצחון מהריגוש הריק שעל במות הריאליטי ושידורי הספורט אל הזירה המורכבת שבעולם האמיתי היא במניעת כל עיסוק רציני בהידברות עם הצד השני, שתוצאותיה הידועות מראש הן "פשרות כואבות".
וילה בג'ונגל
מלחמת טיל בטיל, כפי שנגלתה במלחמה הזאת, היתה חוויה מלהיבה. המשחק שאנחנו מכירים מהפלייסטיישן הופך מציאות. הנה תקשורת המונים במיטבה: העם צופה מן המקלט בטיל המיירט, המחסל את הטיל שנועד לפגוע בו. האין זה הריגוש האולטימטיבי? שום חברה מלבדנו לא חוותה עוצמה כזאת של דריכות ושחרור. ספק משחק, ספק שדה קרב מדמם. הנה מיצג של יוזמה, נחישות ויכולת טכנולוגית ולוגיסטית.
עמיר פרץ, כמתברר, אינו מבין במשקפות, אבל מבין היטב במאוויי הציבור המופגז. בזכותו קודם פרויקט כיפת-הברזל, שבלעדיו תוצאות הסבב האלים האחרון היו יכולות להיות מרות יותר. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שהתנגד לקידום הפרויקט, צריך, על-פי המצג התקשורתי, לאכול את הכובע. אשכנזי אמנם יודע להשתמש במשקפת, אבל הוא נתפס כלוזר במלחמה הזאת. אולי ייספר כאחד מנפגעיה.
מערכת כיפת-ברזל ליד באר-שבע מיירטת רקטות שנורו מרצועת עזה, 15.11.12 (צילום: אדי ישראל)
כך זה נתפס במרחב התקשורתי. ומכאן לשאלה, האומנם טעה אשכנזי בהתנגדותו להשקעה במערך הגנתי שיעילותו טרם הוכחה ועלותו מספר בן עשר ספרות? אשכנזי עסק, ככל הידוע, בהכנת הצבא למלחמה הבאה, שאם תפרוץ תגמד את כל חילופי הברזלים שהתרגלנו לנהל עם עזה. ייתכן שהכסף שיושקע כאן, יחסר שם. זו שאלה שראוי, לפחות, להניח בפני הציבור.
בגישתו של אשכנזי מוטמעת תפיסה אקטיבית רחבה, הגורסת כי התבצרות והסתגרות הן פעולות יקרות ביותר, ולצד יתרונותיהן מובנות בהן מגרעות לטווח ארוך. החומה שהוקמה לאורך קו התפר בלמה טרור פלסטיני, אבל גם סייעה להתבצר בנתק המדיני. הטיל הוא הרחבה של החומה. גם אם כל מערכות ההגנה יגיעו לשלמות טכנולוגית, האומנם נוכל לחיות כאן ללא כל קשר, הידברות והתדיינות עם שכנינו-אויבינו?
כפי שטלוויזיית הריאליטי משפיעה על הצורך בניצחון, המגמה להתיישב ביישובים סגורים, מוקפים גדר ומחסום, שמתקבלים אליהם רק בוועדת קבלה, מקרינה על תפיסת הביטחון הלאומי. תפיסת "הווילה בג'ונגל", המיוחסת לאהוד ברק, שואבת השראה מתפיסת היישוב הקהילתי: וילה, גדר, מצלמה, מאבטח עם צ'קלקה וג'ונגל סביב. תפיסה המבטיחה פריצה, גניבה, עוני תרבותי וניכור מוחלט כלפי הסביבה וממנה.
כללי הטקס
בדומיננטיות המוחלטת של הטלוויזיה השבטית, המחלקת מדי יום את מנות הריגוש לציבור המכור, כל פעולה צבאית משמעותית עוברת, כמתברר, סדרה של שלבים, שתכליתם לשמר את המתח התקשורתי בשיאו. אלה הם כללי הטקס, וכך הם מתמלאים בכלי התקשורת בעימותים האלימים האחרונים:
א. כיסוי מודגש של זעקת הציבור הנפגע ישירות מעימות אלים, תושבי קו התפר, יישובי הצפון או נפגעי טרור.
ב. כיסוי מודגש לקריאה לנקוט צעד מלחמתי חריף כדי לדכא את ההתפרצות.
ג. כיסוי מודגש לתקופת ההמתנה המדממת; ללחץ הציבורי, התקשורתי, הפוליטי: למה מישהו לא עושה משהו?
ד. ההנהגה מגיבה, המערכת הצבאית נדרכת. כיסוי מודגש להצהרות, איומים, אמצעי כוננות והזזת כוחות. ברגע מסוים מגיעים בתקשורת ובשטח לנקודת אל-חזור. מכאן ואילך אי-אפשר להכריז ביטול.
ה. כיסוי נרגש לפתיחה האווירית המסחררת. שיקוף התחושה שהפעם הם יוכו בנקודות הכי כואבות.
ו. כיסוי שוטף, אך מרוחק וצונן, למהלך ההתקפי הנמשך, המניב סטטיסטיקות מרשימות. תגובת הנגד הכואבת מניבה סטטיסטיקות מרגיזות.
ז. שלהוב הדיון על כניסת כוחות קרקעיים. ביקורת על איפוק מתמשך (בלבנון, בעזה); ביקורת על כניסה פזיזה (בעזה).
ח. כיסוי תחת אכזבה של הדשדוש המבצעי. מירוץ נגד שעון הלחץ הבינלאומי. החשש מהרג אזרחים המוני במתכוון או בשוגג. במקרה כניסה, החשש מהרג משמעותי בין כוחותינו.
ט. הבלטת האכזבה הציבורית. דיון בפער בין הדרישות "למיגור האויב" לתוצאות בפועל. הבלטתה של בקרת הנזקים למגזר האזרחי; מחיר השבתת המשק, מערכות החינוך משותקות. לחץ לסיום הסבב.
י. כיסוי הדיונים על הפסקת אש, כינון הפסקת אש.
י"א. עכשיו כבר מותר לגלות: ביקורת תקשורתית וציבורית, דרישה לחקירת מחדלים.
י"ב. העדר תמונת הניצחון והטעם התפל שבתיקו נפרטים להישגים טקטיים. חיסלנו מאגרים, תיפקדנו היטב, הציבור התנהג למופת.
רק טיפש, תמים או ילד קטן יוכלו לשאול: למה לא לדלג ישר מסעיף ג' לסעיף י'? להיכנס למשא-ומתן לבלימת ההסלמה ולדלג על חילופי הטילים? התשובה השכיחה תהיה שאנחנו לא מנהלים משא-ומתן עם חמאס. שעזה היא שלוחה איראנית, בסיס טרור לחיסול מדינת ישראל. והילד ישאל, אבל הנה, אתם מנהלים, לא?
נחישות ואחריות
הפרשן הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, בפרומו לשידורי הערוץ בזמן מבצע "עמוד ענן" (צילום מסך)
רוני דניאל הוא תמונת התקשורת במלחמה הזאת. פרשן אחראי צריך כל בוקר להסתכל בראי ולהזכיר לעצמו שהוא לא מנהל את המערכה. בכל מקרה, המנהיג, שישעה לעצתו או ידחה אותה, הוא שיישא באחריות.
תחום אחריותו של רוני דניאל, כפרשן הנהנה מחשיפה גבוהה במיוחד, הוא לעורר למחשבה. עליו להציג מידע מקיף ועמוק וליזום דיון ביקורתי. עליו למנוע מהצופים בו מלהיאחז בקלישאות, לדבוק בדפוסים ישנים ולהיתלות בשגרה, וכמובן, לכפור באמיתות שפג תוקפן ובמיתוסים ריקים. האם המשפט "להחזיר את הפינצטה ולהוציא את הפטיש הכבד" מעיד על אחריות עיתונאית, או שזהו דבר היועץ הצבאי מטעם עצמו?
דווקא ראש הממשלה, המרבה להשתמש במושגים "נחישות" ו"אחריות", העדיף הפעם את ערך האחריות. הוא ידע לנטרל דרישות לא מציאותיות והעז אפילו לחרוג מנחישותו. הייתכן שבמאזן הישגי המלחמה נוכל לכלול גם את מפגן האחריות של השלישייה המדינית הפותחת?