כנס אילת לעיתונות 2012 (צילום: יחסי-ציבור)
אחד הדברים היותר מקוממים בכנס אילת לעיתונות 2012, שהסתיים לפני ימים אחדים, הוא מיעוט הנשים שהשתתפו בפאנלים השונים. למען האמת, היו בכנס פאנלים רבים שבהם לא היתה אפילו אשה אחת. אפילו לא מנחה של הדיון. אפילו לא משתתפת בספסל האחורי. כלום.
34 פאנלים שונים, כמה מהם מקבילים, התקיימו בכנס שנמשך יומיים וחצי. ב-11 פאנלים לא היו כלל נשים על הבימה, כולל בערב המרכזי הראשון, בדיון על רצח רבין, כולל בערב המליאה השני, שנחלק לשני חלקים: החלק הראשון של הברכות, שהיה על טהרת הגברים, והחלק השני של הפאנל, שדן במעמדו של העיתונאי, שגם בו השתתפו רק דוברים גברים.
ברוב המכריע של הפאנלים האחרים היתה אשה אחת בכל אחד מהם. למרבה הצער, כנס אילת אינו שונה מפורומים אחרים, כנסים אחרים, שגם הם ממעטים בהזמנת נשים כמשתתפות, כמומחיות. במובן הזה אין מדובר באירוע יוצא דופן, אלא בתופעה רווחת. עם זאת, מחקר שנערך בנושא ופורסם גם הוא לפני ימים אחדים מצביע על כך שבמקצוע יש היום הרבה יותר נשים.
אבל העניין אינו מספרי. והעניין, כאמור, אינו ייחודי לכנס הזה. מדובר במשהו עמוק שמעיד על תפיסה חברתית רווחת. כששואלים עורכים ומארגנים של כנסים (וכנס אילת לעיתונות, כאמור, אינו יוצא דופן), מדוע יש מספר קטן כל-כך של נשים, הם עונים בהתגוננות: אנחנו לא בודקים נשים או גברים, אנחנו מזמינים דוברים לפי העניין.
ופה נעוצה הבעיה: בהגדרת הפוזיציה שאותה מחפשים. כשמחליטים שבפאנל מסוים יישבו רק בעלים של כלי תקשורת, ברור שלהגדרה הזאת מתאימים רק הגברים. כשמחפשים עורכים ראשיים, אופס, גם כאן יימצאו רק גברים. כשמחפשים פרשנים בכירים, השמות הבולטים הם שמות הגברים. כשרוצים להביא עיתונאים ותיקים, שמחזיקים מעמד במקצוע הרבה שנים, גם כאן יש בעיקר גברים. רציתם ביטחון? ודאי שהגברים שולטים. כלכלה? גם היא מובלת על-ידי פרשנים, מומחים ועורכים גברים.
כלומר: במידה רבה כנס אילת לעיתונות משקף את המציאות המגדרית בתקשורת. מציאות שבה גברים נמצאים בעמדות הבכירות, גברים הם הבוסים, בעלי הממון, גברים הם העורכים הראשיים, גברים הם הפרשנים הבכירים, גברים מצליחים לשרוד במקצוע יותר שנים מנשים.
וזו, כאמור, אינה חולשה של מקצוע העיתונאות. זו חולשה חברתית רחבה. כי גם כשהעיתונות מסקרת את המציאות, גם אז הגברים שולטים. כשתוכנית טלוויזיה תחפש מומחה, ברוב המכריע של המקרים המומחה יהיה גבר. מומחים לביטחון, מדיניות, פוליטיקה, כלכלה, צבא, העולם הערבי: בכל הנושאים האלה, שמככבים בתקשורת מדי יום, המומחים הם גברים. יותר מכך: כשיחפשו מנכ"ל של משרד ממשלתי, הרוב הם גברים. אם יחפשו מנכ"ל בעולם העסקי, גם שם הרוב יהיו גברים. בצבא בוודאי וכן הלאה וכן הלאה.
אבל בכנס שאמור לעסוק במצב המקצוע עצמו, הייתי מצפה שיהיה דיון על מצב הנשים במקצוע, והסקר האמור משקף את הצורך בכך.
מעניין שבשנים האחרונות מקדישים בכנסים המקצועיים של העיתונאים דיונים לנושא מגדרי אחר: קבוצת הלהט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) – הפאנל הוורוד. המקצוע הפנים סוגיה שקשורה למגדר ומברר את השפעתה על התכנים, אבל מסרב להכיר בסוגיה מגדרית אחרת, של הפערים בין גברים לנשים. כשנשים מעיזות למחות נגד הדרתן, הן נתקלות בזלזול, בהתגוננות תוקפנית, בתנועת יד מבטלת.
מהניסיון עם הלהט"בים אפשר ללמוד שני דברים: ככל שיש יותר בכירים ממגדר מסוים, כך הם מביאים יותר תכנים שקשורים למגדר שלהם, כך הם מחוברים ליותר מומחים מאותו מגדר. ככל שיש יותר הומוסקסואלים, הם מביאים פרשנים עמיתים. ובהשאלה: ככל שיהיו יותר נשים בעמדות בכירות, כך הן יזמינו יותר מומחיות נשים. ככל שיהיו בתקשורת יותר מומחיות, יותר נשים בעמדות בכירות, כך הן ישמשו מודל חיקוי ויאפשרו לנשים צעירות לחלום לתפוס עמדה בכירה כשיגדלו, ואף להגשים את החלום.