לפני עשור בקירוב הנחית אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, מכה מוחצת על יכולת התפקוד של העיתונות החוקרת בישראל, כאשר הורה להעמיד לדין פלילי את הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ' על שהיתה המקור למידע שפירסם "הארץ" על חשדות חמורים נגד ראש הממשלה שרון. היתה זו הפעם השנייה בלבד בתולדותיה של ישראל (והראשונה לאחר 40 שנה) שמקור של מידע עיתונאי נאלץ להתמודד עם אישום פלילי, והיתה לכך בוודאי השפעה הרסנית על יכולתם של עיתונאים לדובב מקורות מידע.

ואולם רובינשטיין פגע אז אנושות בעיתונות החוקרת לא רק בהחלטתו למצות את הדין הפלילי עם המקור, אלא גם ובעיקר באמצעים הדרסטיים שנקט כדי לחשוף את זהותו. הכתב ברוך קרא זומן לחקירת משטרה שבה נשאל על מקורותיו לידיעה, וכאשר סירב לענות הוזהר שהוא חשוד בשיבוש הליכים; נציגי היועץ אף ביקשו וקיבלו מבית-המשפט אישור לעיין ברשימת המספרים שאליהם התקשר הכתב בימים הסמוכים לפרסום.

לא בכדי הגדיר זאת אז הפרשן המשפטי של "הארץ", פרופ' זאב סגל ז"ל, "שימוש בלתי סביר בכוח" ו"פגיעה חמורה ביותר בחסיון המקורות העיתונאיים". ואכן, יש יסוד לחשש שבעקבות הוצאת פלט השיחות של העיתונאי, נחשפו לעיני הרשויות לא רק זהות המקור שלו למידע על חקירת שרון, אלא זהותם של מקורות נוספים לידיעות אחרות.

המהלכים הללו של היועץ רובינשטיין עוררו את קצפה של מועצת העיתונות ואף גרמו לה לנקוט מהלך יוצא דופן מטעמה – להביע התנגדות פומבית למועמדותו לבית-המשפט העליון. במכתב ההתנגדות ששיגרה המועצה לשר המשפטים היא האשימה את רובינשטיין ב"אצבע קלה על ההדק בחקירת עיתונאים ובהאשמתם, פגיעה בחיסיון העיתונאי ופגיעה בלתי מוצדקת בחופש העיתונות".

לזכותו הגדולה של השופט רובינשטיין ייאמר שהוא אינו נוקם ונוטר, ואף הפנים את הביקורת הקשה שנמתחה עליו. בשבוע שחלף הוא העלה על נס את חשיבות החיסיון העיתונאי, והגן (בהסכמת עמיתיו עוזי פוגלמן ויצחק עמית) על חסיון מקורותיה של צלמת העיתון "מקור ראשון" מרים צחי. יתרה מזאת: הוא הרחיב את תחולת החיסיון ואימץ את עמדת הצלמת ומועצת העיתונות שתמכה בה, שהחיסיון פוטר עיתונאי לא רק ממתן תשובה ישירה לשאלה מיהו המקור, אלא גם מן החובה למסור חומר שבידיו העלול להוביל לחשיפת זהותו.

הוא אף הוסיף וקבע שלא רק עיתונאי חוקר, אלא גם עיתונאי המסקר מחאה או התפרעות נהנה מחיסיון על חומרים ותצלומים העלולים להוביל לזיהוי המקורות שבזכותם הגיע לאתר ההתרחשות המסוקרת. לפיכך הוא גיבה את סירובה של הצלמת למסור למשטרה תצלומים העלולים לסייע בהפללת מתנחלים שהתפרעו בבסיס של צה"ל בגדה בשנה שעברה.

השופט מאיר שמגר (צילום: נתי שוחט)

לא רק העיתונות והעיתונאים צריכים לברך על פסיקה זו. כפי שהסביר בשעתו הנשיא השביעי של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, "ההגנה על מקורות המידע, לרבות ההגנה על יחסי האמון אשר על יסודם נמסר המידע, היא אינטרס של הציבור, ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתון או העיתונאי הנוגע בדבר".

השופט שמגר הוא שברא יש מאין את החיסיון על מקורות עיתונאיים בישראל. כידוע, החוק אצלנו מעניק חיסיון לשורה נכבדה של בעלי מקצוע – עורכי-דין, רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכוהני דת. כל אלה פטורים – פטור מלא או חלקי – מגילוי מידע שהגיע אליהם בתוקף עבודתם המקצועית לרשויות החוק. ואולם המחוקק סירב במפגיע להעניק חיסיון כלשהו לעיתונאים. שוב ושוב דחתה הכנסת הצעות חוק להוסיף את העיתונאי לרשימת בעלי המקצוע הנהנים מחיסיון.

למרות זאת, השופט שמגר, בתקדים הידוע ציטרין (ב"ש 98/86), קבע חד וחלק כי "יש להכיר בקיומו של חיסיון המתיר לעיתונאי שלא לגלות מקורות המידע שלו". זאת משום ש"זכותו של העיתונאי לחיסיון מהווה נדבך חשוב במערכת הזכויות והחובות שעליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי".

ואכן, החיסיון העיתונאי חיוני להגשמת שני ערכים בסיסיים של דמוקרטיה מתוקנת – לא רק זכות הציבור לדעת אלא גם שלטון החוק, ובעיקר השוויון בפני החוק. ללא החיסיון יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, לאתר ולחשוף מעשי שחיתות ופשעים אחרים של בעלי הכוח והשררה. בדרך כלל העדויות העיקריות, ולעתים היחידות, למעשים פליליים במסדרונות הכוח נמצאות בידי אלה הכפופים לעבריינים ואף תלויים בהם לפרנסתם. באופן טבעי אותם עדים יחששו לחשוף לאורה המחטא של התקשורת את החומר המפליל שבידיהם, אם לא תובטח להם אלמוניות, ואם לא יאמינו לעיתונאי שהבטחה זו אכן תישמר.

שמירת אלמוניות המקור ויחסי האמון בינו לבין העיתונאי חיוניים שבעתיים בישראל, שבה מקור שזהותו תתגלה צפוי לא רק לנקמנות בעלי הכוח שאת ערוותם חשף, אלא להרשעה פלילית. ואכן, כפי שלמדה הפרקליטה גלט-ברקוביץ' על בשרה, אצלנו כל הדלפה – גם כזו החושפת עוולה, שחיתות או מחדל – עלולה להוביל את המדליף לספסל הנאשמים.

אצלנו, בניגוד למדינות מתוקנות, גם אין המדליף יכול להתנחם באהדתו של הציבור. להפך: בתרבות הקלוקלת שלנו ("תרבות הגטו", כינה אותה פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל) מתייחסים למי שחושפים ומתריעים על שחיתויות ועוולות בסביבתם כאל "מלשינים" או "שטינקרים" הראויים לבוז ולא להוקרה.

פסיקת השופט רובינשטיין היא אפוא בשורה מעודדת ביותר לכל מי שעודנו מייחל שיהיו כאן דמוקרטיה ומדינת חוק מתוקנת. אבל אסור לשגות באשליה שהיא מבטיחה את מלוא ההגנה הנדרשת לעיתונאי ולמקורותיו. גם לאחר הרחבתו, החיסיון על מקורות עיתונאיים נותר חלקי ושברירי למדי.

כאמור, החיסיון חל רק על מידע או חומרים העלולים להסגיר את זהותו של המקור. אך לעתים קרובות למקור חשוב וחיוני ביותר שהעיתונאי ישמור בסוד לאו דווקא את אלמוניותו אלא פרטים אחרים – למשל, את המקום שבו נפגש עימו. החיסיון כפי שנקבע בפסק הדין איננו חל על המידע הקריטי הזה.

גם החיסיון שהעניק פסק הדין על זהות המקור אינו הרמטי. אדרבה: בית-המשפט העליון הדגיש שניתן לפרוץ אותו כאשר חשיפת הזהות האמורה היא הדרך היחידה לפענח "פשע או עוון מהותי". לכן גם צלמת "מקור ראשון" ומקורותיה אינם יכולים להיות רגועים לחלוטין. השופט רובינשטיין הותיר עדיין פתח למשטרה לשכנע את בית-משפט השלום שהעיון והשימוש בתצלומים שבידי הצלמת הם הדרך היחידה למיצוי הדין עם המתפרעים. אם בית-המשפט ישתכנע בכך – הצלמת תידרש להסגיר את התצלומים גם אם יחשפו את מקורותיה.

ליאורה גלט-ברקוביץ' (צילום: "העין השביעית")

החמור מכל הוא שגם לאחר פסק הדין החדש, נותרה בעינה סתירה בלתי נסבלת בין מה שחייב העיתונאי לעשות על-פי דרישת בית-המשפט העליון לבין מה שדורשת ממנו האתיקה המקצועית שלו. האתיקה העיתונאית – בישראל ובעולם הדמוקרטי כולו – אוסרת על העיתונאי באורח מוחלט וגורף, בכל מקרה ובכל תנאי, לגלות מידע שהבטיח למקור שלא לגלותו.

איסור הגילוי חל לא רק על מידע העלול לזהות את המקור, אלא על כל מידע "שנמסר בתנאי שיישאר חסוי", וגם אם יש במידע עניין ציבורי מכריע (סעיפים 3 ו-22 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות). פסיקת בית-המשפט אינה מכירה כאמור לעיל בחיסיון מוחלט כזה, ומחייבת בנסיבות מסוימות את העיתונאי להפר את הבטחת הסודיות שמסר למקור. התוצאה היא שהעיתונאי עלול להיקלע לדילמה האכזרית בין ביזוי בית-המשפט והחוק לבין ביזוי האתיקה המקצועית שלו. הדילמה הזאת הרסנית הן לשלטון החוק והן לאתיקה.

מתברר אפוא שפסיקת רובינשטיין, כמו פסיקת שמגר לפניה, על כל חשיבותן ותרומתן, אינן יכולות להיות חלופה מספקת לעיגון ההגנה על מקורות העיתונאי בחוק. הכנסת יכולה וצריכה להבטיח הגנה זו בשני אפיקים מקבילים: ראשית, להכיר בזכותו החוקית (שהיא כאמור גם חובתו האתית) של עיתונאי שלא לגלות מידע שהבטיח למקור שלא לגלותו; שנית – לצמצם את תחולת האיסור הפלילי על הדלפות, ולקבוע שמקור, גם אם זהותו תיחשף, לא יהיה צפוי להעמדה לדין אם המידע שמסר שירת את האינטרס הציבורי (הצעה כזו כבר נוסחה בנייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה – מ' קרמניצר, א' רחף, "סודות רשמיים: הצעה לתיקון האיסור הפלילי", 2005).

מאחר שבכנסת הבאה צפויה נציגות גדולה במיוחד של עיתונאים בכירים בהווה ובעבר, יש אולי יסוד לתקווה שהחקיקה הנחוצה האמורה אכן תקרום בה עור וגידים, ושההגנה על מקורות העיתונאי – שהם כאמור מקורות המידע החיוניים של הציבור כולו – לא תהיה עוד תלויה במידת רצונו הטוב של שוטר, תובע או שופט זה או אחר.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית באוניברסיטה העברית