אם יש דבר אחד שיש עליו קונסנזוס רחב בעקבות סיבוב הלחימה האחרון בעזה, הרי הוא העובדה שרוני דניאל השלים את תהליך הפיכתו לסמל. אלה לא רק הכתבות, ביקורות הטלוויזיה והטוקבקים שדשו בו בהיקפים הדמיוניים שמאפיינים את עידן הרשתות החברתיות; שמו עלה כמעט בכל ויכוח בין שני ישראלים על הלחימה. מי שרצה להאשים את בן-שיחו במיליטנטיות וחדוות מלחמה הטיח בו שהוא "נהיה רוני דניאל". את המשבצת התדמיתית של האיש הכוחני, נטול הרסן, שפעם מילאו גנרלים כמו שרון (במלחמת לבנון הראשונה) או פוליטיקאים כמו ליברמן, ממלא עכשיו הפרשן הצבאי הלאומי.
למה המיתוג של דניאל כסמן הלוחמני של המערכה הפך כה מובהק דווקא עכשיו? הרי עמדותיו לא השתנו מהותית בעשור האחרון, אולי אפילו בשני העשורים האחרונים, שבהם הוא מכהן בתפקידו בחדשות ערוץ 2. חלק מההסבר טמון בהשתנות הנסיבות: ב"חומת מגן", בלבנון השנייה וב"עופרת יצוקה", דניאל לא תמיד היה מאושר מביצועי הצבא, אבל הפער בין מה שסבר שצה"ל צריך לעשות לבין מה שנעשה בפועל לא היה גדול דיו כדי להפוך אותו לאופוזיציה לוחמת (תרתי משמע).
רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2. נובמבר 2011, תל-אביב (צילום: מתניה טאוסיג)
ב"עמוד ענן" חל בידול משמעותי בין החלטות הדרג המדיני והצבאי – לא נכנסים קרקעית, לא מוחקים שכונות שלמות – לבין תפיסותיו המבצעיות של דניאל. הפער הזה הבליט את מקומו בקצה ההתקפי של הסקאלה והפך אותו ליקיר הימין ולאימת מה שנשאר מהסמול.
באופן אירוני, דווקא אירועי "עמוד ענן" הוכיחו שהטענה הוותיקה כאילו דניאל הוא שלוחה אולפנית של דובר צה"ל ומשרד הביטחון לוקה בשטחיות. ככל שהתקדם המבצע הוא נקט עמדה ביקורתית עקבית כלפי מה שנתפס על-ידיו כרכרוכיות והעדר נחישות של מקבלי ההחלטות בצמרת הפוליטית והבטחונית. הוא טען שבלי כניסה קרקעית לעזה, או לפחות בלי החמרה דרמטית של התקיפות האוויריות "בנוסח דאחיה" (שכונת החיזבאללה שצה"ל כתש בביירות), אין סיכוי להכניע את חמאס.
אפשר לטעון – ולמען הגילוי הנאות, גם אני סבור כך – שהעמדות הללו נגועות בקוצר ראייה, וכי הן רק יבעירו עוד מעגלים של דם והרס בלי קצה של פתרון; אבל אי-אפשר לטעון שאין מדובר בעמדות עצמאיות שאפילו הביכו את המערכת פה ושם.
באקורד הסיום של הלחימה, בראיון שנערך למרגלות מגדלי עזריאלי, נראה דובר צה"ל יואב מרדכי כמו חנון נזוף מול נהמותיו של דניאל. אם מישהו שקל פעם למנות את דניאל לדובר של משהו, הסיטואציה הטלוויזיונית הזו היתה צריכה לגרום לו לגנוז את התוכניות לעד: דובר אמור להיות טיפוס שמסוגל להפנים את עמדת המערכת ולתווך אותה לציבור ולתקשורת גם אם בתוך תוכו הוא רואה את הדברים אחרת; דניאל, לזכותו ייאמר, לא קורץ מהחומר המסתגל הזה.
גילוי נאות נוסף: אני מכיר את רוני דניאל שנים רבות ומחבב אותו. לטעמי מדובר באדם בעל יושר ויושרה שמבטא באופן אותנטי את השקפותיו, לא עניין מובן מאליו בקרב כמה מהעיתונאים הבכירים של היום שפוזלים אל הג'וב או המירוץ הפוליטי של מחר.
כל זה עדיין לא גורם לי להסכים עם קריאות הקרב שלו, אבל זה בדיוק העניין: שהשיח על אודות דניאל לוקה בערבוב בעייתי בין הביקורת על עמדותיו – שהיא לגיטימית לחלוטין – לבין הביקורת על אמות המידה העיתונאיות שלו. הערבוב נוצר בגלל ההנחה שלפיה מי שסבור שצריך לפרמט את עזה ולהוריד את חמאס על הברכיים הוא בהכרח שופרו של הרמטכ"ל. המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר.
אין זה עדיין אומר שההתנהלות של דניאל חפה מבעיות. אנקוב כאן בשתיים. הראשונה משותפת לו ולכמה מעמיתיו, הכתבים והפרשנים הצבאיים, ששואבים את המידע ותפיסת המציאות שלהם כמעט באופן בלעדי ממקורות צבאיים. מילא שהם מנותקים מזווית הראייה של הצד הפלסטיני – נניח שבשביל זה ישנם כתבינו ופרשנינו לענייני ערבים; אבל מתי בפעם האחרונה ראיתם את דניאל או מי מעמיתיו חושף פרשייה חמורה שמביכה באופן עמוק את צה"ל?
מדוע האדם הסביר שנחשף לעוולות, הפרות זכויות אדם או סתם שחיתויות מצד גורמים צבאיים לא יעלה על דעתו שהטלפון הראשון שהוא צריך לעשות יהיה לפרשן הצבאי הבכיר של חדשות 2? דניאל מקפיד לומר שכסגן-אלוף בדימוס וגם כאזרח הוא לא מוכן לעבור בשתיקה על פגיעה, ולו הקטנה ביותר, בחפים מפשע. אני משוכנע שהוא מתכוון לכל מלה. אז למה כעיתונאי הנושא הזה לא מעסיק אותו? האם ההתנהלות מול אוכלוסייה אזרחית – ולא רק בשעת הפצצות בעזה – אינה חלק מסדר יומו של צה"ל ומחובת הסיקור והניתוח של הפרשנים הצבאיים?
הבעיה השנייה נוגעת פחות לדניאל ויותר למערכת שעוטפת אותו: מדובר בשאלת האיזון. תקשורת לא צריכה לחתור לאיזון סימטרי. ערוץ 2 אינו חייב לשכור את שירותיו של פרשן צבאי עם עמדות הפוכות לדניאל, כשם שאינו צריך לשכור את שירותיו של פרשן כלכלי בעל עמדות חברתיות שיאזן את שטרסלר או של פובליציסט יותר ימני מאברמוביץ'.
מה שמטריד הוא שתמונה כזו – פרשן צבאי שחושב הפוך מדניאל – אי-אפשר לדמיין. פרשן כלכלי יכול להיות חברתי או ניאו-ליברל, פרשן פוליטי יכול להיות נצי או יוני; אבל באווירה השוררת כיום בישראל, פרשן צבאי שיתיישב באולפן ביום הראשון של הלחימה ויטען שמדובר במבצע מיותר שרק יביא להרס, לשפיכות דמים ולהגדלת מעגל הסבל של תושבי הדרום ורצועת עזה – הוא בגדר מדע בדיוני.
באווירה הנוכחית של התלהמות ואלימות, אין שום סיכוי שאדם בעל השקפות כאלה מלכתחילה יועסק על-ידי כלי תקשורת מרכזי על תקן פרשן צבאי, ואם יועסק – חמש דקות בתוך הלחימה הוא יוכרז כאויב האומה האמיתי, מדרגה מעל חמאס. במסדרונות התקשורת הלכו בשבועיים האחרונים על קצות האצבעות, נזהרים לא לומר מלה שתתפרש כמו הסתייגות מהיציאה לעוד סיבוב של לחימה. כולם רואים את הפופולריות הנוסקת של "רוני מלך ישראל" ואת פריחת הסיסמאות בנוסח "רוני דניאל תותח", ומסיקים את המסקנות.
במצב עניינים בריא, להרגיז זה חלק מהאתוס העיתונאי. בישראל 2012 זה לא טוב לרייטינג וגם לא למעמד המקצועי. פרשן צבאי שמאגף מימין את נפתלי בנט יש לנו; אחד שמיישר קו עם זהבה גלאון לא בא בחשבון בטווח הנראה לעין. ועוד אומרים שהתקשורת שמאלנית.
aviv67@gmail.com