עד כה הצבעתי בכל 12 מערכות הבחירות האחרונות לכנסת וב-3 מערכות הבחירות לראשות הממשלה, אבל זו הפעם הראשונה שאני חבר במפלגה ובוחר את נציגיה. אלה הפריימריז הראשונים שלי.
המחנה הפוליטי שאני משייך עצמי אליו הוא אותו מחנה, אבל בחירותי מסמנות לאורך השנים קו ברור מן הקצה הטהרני אל המרחב המפוכח. אני חבר במפלגת שלטון שידעה שנות אופוזיציה, מפלגה ארוכת מסורת שיש בה מקום לגוונים שונים, מפלגה שחוותה שיאים ומשברים, הידרדרה, התאוששה ומציגה רשימת מועמדים רעננה שמתוכה ניגשתי לבחור בהתלהבות.
הרכבתי את רשימת 12 המועמדים מראש – איש מהם אינו זר לי. אתמול, עם פרסום התוצאות, שמחתי להיוודע כי כמה מהשמות שסימנתי דורגו בין 20 הראשונים. לא ניסיתי לקלוע לרשימה שתיבחר. נתתי הזדמנות לכוחות מבטיחים והרפיתי מכמה אושיות, בהנחה שיידעו למנף את נסיונם ללא התערבותי, אבל איני תמים. עם כל ההערכה לעובדה שרבים מחברי המפלגה בחרו, כמוני, בחירה אישית, עצמאית וחופשית, אני מניח שימי המנגנון עדיין לא חלפו גם כאן.
קלפיות מוכנות לבחירות המקדימות במפלגת העבודה, 28.11.12 (צילום: גדעון מרקוביץ')
אם מן התחקיר של גידי וייץ וחיים לוינסון במוסף "הארץ" ("הקשר האוקראיני של הח"כים זאב אלקין וחיים כץ", 23.11.12) אני לומד על עוצמתו של יו"ר ועד העובדים של התעשייה האווירית והאופן שבו הוא מתעל את רבבת עובדיה להשפיע על הרכב רשימת הליכוד לכנסת, בא התחקיר של גיא ליברמן, יאנה פבזנר-בשן ושחר גינוסר ("למכירה מושב בכנסת, יד ראשונה מקבלן קולות") במוסף "7 ימים" האחרון, ומזכיר לי כי לא רק הליכוד, גם העבודה עדיין נגועה עמוקות בקבלנות קולות.
מה, אם כך, שווה חגיגת הדמוקרטיה הפרטית שלי אל מול המסיבה המאורגנת של קבלני הקולות הגדולים?
דיל שכולו מספרים
עוד לפני שקראתי את ממצאי התחקירים המדאיגים הללו, יצא לי להכיר את נזקי הדמוקרטיה הפתוחה, התמימה, המגולמת בשיטת הפריימריז, ובמיוחד את המחלה הכרונית הקשה, הממאירה, הידועה כ"קבלנות קולות". בשנתיים וחצי האחרונות שבהן פעלתי לקידום תוכנית לתיקון שיטת הממשל נחשפתי למידע רב על אודות הנגעים הפתולוגיים שמכרסמים במפלגות הדמוקרטיות בישראל. בשבוע שעבר קיבלתי תזכורת עדכנית – ומייאשת – לחומרת המצב, מחבר ותיק העובד באחד המפעלים שבשליטת אנשיו של חיים כץ.
ימים אחדים לפני הפריימריז קיבל חברי במקום עבודתו הודעה על הקלפי שבה עליו להצביע בפריימריז ואליה צורפה הרשימה – אותה רשימה שקיבלו גם עמיתיו, ובה מופיעים מספרים בלבד: מספרי המועמדים שעליו לסמן. חברי, עובד ותיק ומוערך, שעדיין לא החליט לאיזו מפלגה יצביע ב-22 בינואר, הבין כי אין המדובר רק ברשימה הסגורה. הוא התפקד בשעתו למפלגה דרך מקום העבודה, כמי שלא רוצה להיות יוצא דופן, ועתה עליו לדרג את הרשימה, גם אם נמלך בדעתו וכעת הוא מעוניין לבחור לכנסת במפלגה אחרת.
לא רק שחברי חשש מתגובה על אי-היענותו ללכת להצביע, אלא חששו הגיע לכך שלא העז אפילו לחרוג מן הרשימה שקיבל ולסמן רשימה משלו. ייתכן מאוד, הודה, שזו חרדת שווא, אבל זוהי חרדה ממשית. כעובד בגוף שמנטר את עובדיו מטעמי סודיות בטחונית, חברי חשש שמא מידע על אופן הצבעתו ידלוף לוועד העובדים היודע-כל, והדבר יפגע במעמדו בחברה. הפעלת לחצים במקום העבודה להצביע בכיוון מסוים היא עבירה פלילית מובהקת, אמרתי לו, ובעיני זו עבירה שאינה גרועה פחות מהטרדה מינית.
את מידת הלחץ והמצוקה של חברי – ובוודאי רבים כמותו – היטיב לתאר אלון עידן בטור שכותרתו "רשימת חיסול עצמי", ב"מוסף הארץ" האחרון. עידן גם עומד על המשמעות ההרסנית שיש לתופעת שוד הפריימריז על אושיות המערכת הפוליטית ובעצם על חייו של כל אזרח: מפלגות רעועות בוחרות כנסת גרועה ובלתי מייצגת, ועל-פיה קמה קואליציה בעייתית שמפעילה ממשלה בעייתית. הבעיות הדחופות הדורשות תיקון שיטת הממשל מתחילות מן המסד הרקוב. מן המפלגות.
געגועים לצרות הישנות
יחסי תקשורת ושלטון בישראל מאופיינים בצירוף אסון-חקירה, במקום אבחון-תיקון. נוח יותר לספר סיפור דרמטי של אסון מדמם – ולעסוק בשאלה אם מסקנות חקירת האסון יניבו אחראים, אשמים ונענשים – מאשר לזהות בעוד מועד פגמים לפני שיהפכו לכשלים, להציפם ולדרוש את תיקונם.
את הפרופיל התקשורתי של המערכת הפוליטית אפשר להגדיר כ"סיפור משחק". רוב משאבי העניין העיתונאי במערכת הפוליטית מתמקדים בתחרות, במנצחים, במובסים, בבריתות וריסוקן. התכנים הפוליטיים מעניינים הרבה פחות והמבנים הפוליטיים אינם מעניינים כלל. רק כאשר המערכת המפלגתית הדמוקרטית מגיעה לכשל מערכתי, כפי שקורה היום, מתחלחלים להיזכר שצריך לעשות משהו בעניין. ומה פשוט יותר מאשר להיאחז בקוטב הנגדי, באנטי-דוט. אם הפריימריז נבזזים – תנו ועדה מסדרת!
כל בעל ניסיון וזיכרון יעיד כי ועדה מסדרת היא שיטה מניפולטיבית ומושחתת לא פחות מקבלנות קולות. מוקדי הכוח אינם נעלמים, אלא עוברים מידי הקבלנים לידי המסדרים, ואלה מרכזים בידיהם כוח אדיר והופכים כל-יכולים. אין כל ביטחון שוועדות מסדרות יניבו רשימה טובה יותר (טובה למי?), אבל די ברור כי כוח ריכוזי יהפוך לאורך זמן לכוח להשחית.
הפאניקה (הרגעית, תיכף יגיע משבר אחר) גורמת לעיתונות להתעלם מכך שדמוקרטיה מפותחת לא תסבול היום חדרים נעולים שבהם נחרצים גורלות. המאה ה-20 מאחורינו, השקיפות וההשתתפות הם שני ערכים מוחלטים הנגזרים מעצם השתייכותנו לחברת המידע המרושתת של המאה הנוכחית.
"הארץ" הקדיש את מאמרו הראשי האחרון ל"מגבלות הפריימריז", וקבע: "לכאורה דמוקרטיה צרופה, למעשה שוק פרוע של קבלני קולות". העיתון גם מזכיר כי יותר מרבע מחברי-הכנסת צפויים להיבחר בידי ארבעה: עובדיה יוסף, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד וציפי לבני (השניים האחרונים, בתוקף היותם מפלגה חדשה). אבל בניגוד למסקנה המתבקשת, שעל-פיה ראוי לדרוש דמוקרטיה מן הגופים הסגורים, "הארץ" מציע פתרון משונה: לשלב בין גוף מסדר לבחירות מקדימות בעלות השפעה מוגבלת.
הבעיה היא שפריימריז מוחלשים יישאו בתוכם אותן מחלות, כפי שגוף מסדר-חלקית יישא עימו את כל תחלואי החדרים הסגורים. היו בטוחים שאנשים כמו חיים כץ, מלך הפריימריז המאורגנים, ימצא עצמו בעת הצורך עמוק בלב חדרי הוועדות המסדרות.
כמו נחל מזוהם
כשנחל מזדהם צריך לנקות אותו, אבל הערך העיתונאי של סיפור שיקום נחל מזוהם הוא נמוך מעצם הגדרתו. העיתונות לא אוהבת פתרונות הדרגתיים, מורכבים, רבי שלבים. כדי לשקם נחל מזוהם יש לפעול לא רק לחסימת מקורות השפכים הרעילים, אלא גם לטיהורם. עיתונאי המחפש קולב לתלות עליו את הדרישה לשיקום המערכת המפלגתית הדמוקרטית יירתע מלהציג תוכנית רבת שלבים וסעיפים, בהנחה שהציבור יתקשה לעכל אותה. אסון המכבייה, לדוגמה, שימש מנוף ללחץ תקשורתי על המערכת הפוליטית לטהר את הירקון. למה לא לחצו לטיהורו עוד קודם, כשהיה מטרד מצחין, רעיל ודוחה? זו השאלה החוזרת בעקבות כל כשל ואסון.
יש פתרונות יעילים לחיזוק הדמוקרטיה הפנימית במפלגות ולהגנה עליהן מפני בוזזים, בלי להזדקק לוועדות מסדרות. אלה מנגנוני הגנה מתוחכמים ורבי שכבות. לכל פתרון עלולות להיות תופעות לוואי, ובכל זאת, תיקונים אלה מאפשרים להגן על ערכי היסוד של דמוקרטיה פנים-מפלגתית איתנה ושוויונית. ספקנים יטענו שהבעיות נעוצות בהיותנו "עם הקומבינה", וזו אכן בעיה תרבותית קשה. אבל שינוי דפוסים תרבותיים הוא תהליך שעלול להתמשך על פני שנות דור, ואילו שינוי מבני הוא בר-ביצוע במהלך כהונת כנסת אחת. הכנסת הקרובה, למשל.
יש שתי דרכים להתמודד עם המצב, בחקיקה בכנסת ובתיקון חוקת המפלגות. הבעיה היא שעל המפלגות עצמן ליזום את התיקון, בעוד שנציגיהן בכנסת חוששים מפניו. איך ייבחרו מחדש אם יחסלו במו ידיהם את בנק הקולות הקנויים שבזכותם הגיעו לכהן במשכן?
הנה רשימה של תיקונים אפשריים:
– יש דרכים בדוקות, ממוחשבות, מקודדות, למנוע חברות ביותר ממפלגה אחת (עבירה פלילית על-פי חוק המפלגות), ללא פגיעה באוטונומיה המפלגתית ובפרטיות חבריהן.
– מפלגה יכולה לקבוע תקופת הכשרה ממושכת, שנה ויותר, שתמנע מחברים חדשים לבחור את מוסדותיה ולנדוד הלאה.
– ניתן לקבוע בחוק כי על מפלגה לנהל קבלה מסודרת של חברים חדשים ושחרור מהיר של המבקשים לעזוב.
– מפלגה יכולה לגבות דמי חברות שנתיים בכרטיס אשראי, כדי לוודא כי הבוחר/ת – ולכל היותר בן/בת הזוג – ישלמו בכרטיס אחד. לא עוד משפחה מורחבת, חמולה או מקום עבודה שפוקדים ומשלמים בצ'ק אחד.
– את טופסי ההתפקדות למפלגה שבידי הפעילים קל להגביל בסימון מועד תפוגה דיגטילי (ברקוד) קצר טווח, כדי למנוע אגירת טופסי התפקדות וסחר בהם.
– קביעת מועד פריימריז אחד לכל המפלגות הדמוקרטיות תפחית הצבעות כפולות.
– קיום פריימריז ביום הבחירות יאפשר לכלל הבוחרים במפלגות השונות לדרג את רשימות מועמדיהן לכנסת.
– כל מפלגה יכולה לקבוע בחוקתה גוף משפטי שיוסמך לפסול מועמדים שמייצגים השקפה הנוגדת את ערכי היסוד של המפלגה, ולסנן מועמדים שבפעולתם פוגעים בחופש הבחירה של חברי המפלגה, או פועלים להשתלטות ארגונית עוינת על מפלגה (ראו התפקדות האופנוענים לליכוד).
– למרות אי-הנוחות, לשקול בנסיבות הקיימות להרחיק קלפיות ממקומות עבודה.
– הרחבת סעיף 122 לחוק הבחירות לכנסת תשכ"ט/1969 והחלתו גם על בחירות מקדימות במפלגות. הסעיף קובע את דיני טוהר הבחירות ומגן מפני לחץ להצביע או להימנע מלהצביע: "הנותן או מציע שוחד [...] המקבל או מסכים לקבל שוחד [...] המאיים בגרימת נזק [...] המפטר או המאיים לפטר [...] המבטיח עבודה [...] המשדל בדרך של קללה, השבעה, חרם ונידוי – דינם של אלה מאסר חמש שנים".
חגיגת יחיד
שהיתי באולם ההצבעה פחות מעשר דקות. הזדהיתי, סימנתי את מועמדי, וידאתי שאין טעויות, שילשלתי את המעטפה לתיבה ויצאתי לענייני בהתעלות רוח. זה היה בדיוק מה שהתקשורת אוהבת להגדיר כ"חגיגה של דמוקרטיה". חגיגת יחיד, לפי שעה. וככל שירבו היחידים, כך ידוללו הקבלנים.
באיחור גדול, בהתחשב בגילי, הבטחתי לעצמי השבוע כי בכל מערכת בחירות אקפיד על שני כללי יסוד: לעולם אשאף למצות את זכותי להשתתף בקביעת נציגי למוסדות המפלגה שאני חבר בה ולרשימתה לכנסת, ולעולם לא אצביע למפלגה שוועדות מסדרות מכתיבות את רשימות נציגיה.
אני יודע כי השינוי והתיקון לא יבואו מאליהם, ושהמערכת הפוליטית לא תתקן עצמה מרצון. הניסיון מלמד כי רק עבודה עיתונאית נמרצת ועקבית יכולה לעורר תודעה ציבורית ובעקבותיה לחץ ציבורי לטיהור המפלגות הדמוקרטיות ולהגנה על הליכי הבחירות בהן.
המאבק הציבורי בתופעות הפסולות של הריכוזיות במשק לא היה מתחולל אלמלא היוזמה העיתונאית ועבודת המעקב העקבית והעיקשת. מבחינת הנגיעה לחיינו כחברה וכמדינה, המאבק לטיהור המפלגות הדמוקרטיות חיוני עוד יותר.