תמיד כשאני מתלבט באיזו סוגיה חברתית-כלכלית – הצורך בקביעת שכר מינימום, למשל, או פיקוח ממשלתי על שוק הדיור – אני חושב על דנמרק. שלא כמו השבדים הכאילו-סוציאליסטים כלפי פנים אך קפיטליסטים ונצלנים כלפי חוץ, או הנורבגים המשונים, שחיים בנוחות מנוכרת על חשבון ריבית קרן הנפט שלהם – הדנים, כך אני מרגיש, הצליחו באמת ובתמים לפצח את השיטה.
לא אמנה את כל הישגיהם, אבל תמצית הדברים היא שדנמרק מצליחה להיות בעת ובעונה אחת מובילה עולמית בשוויון חברתי, בתחרות עסקית ובמדד האושר הבינלאומי. לכן, באופן כללי, מאז שחייתי שם וחזרתי אני מוצא את עצמי שואל די הרבה, בנוגע לסוגיות שונות ומגוונות, מה עושים הדנים.
פינת רחוב בקופנהגן, דנמרק. יוני 2010 (צילום: ביורן גיסנבאואר, רשיון cc-by-nc-as)
על רקע קריסת העיתונות בישראל וצמיחתו של ארגון העיתונאים החדש, הצגתי את השאלה הזו לדובר איגוד העיתונאים הדני, אסבן ארברג. זוהי תמונת המצב של האיגוד המקצועי בדנמרק, כפי שעלתה מדבריו:
איגוד העיתונאים הדני הוא עצמאי לחלוטין, ואינו שייך לאחד מארגוני העובדים הרבים שפועלים בדנמרק. הוא הוקם ב-1961, וכולל כיום כ-15 אלף חברים. מרבית חבריו הם עיתונאים, אבל האיגוד פתוח לכל מי שעובד באחד מכלי התקשורת (המודפסת והאלקטרונית) במדינה, כולל צלמים, גרפיקאים ועורכים. כ-2,000 מחבריו עובדים בתחום יחסי-הציבור.
האיגוד הצליח להשיג כ-70 הסכמים קיבוציים ברוב מוחלט של כלי התקשורת בדנמרק, בין אם מדובר בעיתון ארצי שמעסיק מאות עובדים ובין אם בירחון מקצועי שמעסיק שישה אנשים. למעשה, 95% מהעיתונאים הפועלים בדנמרק מכוסים במסגרת הסכמים הקיבוציים, כחברי איגוד. שיעור ההתאגדות הכללי בדנמרק, יש לציין, עומד על קרוב ל-85%.
כל חבר באיגוד משלם סכום קבוע של 500 קרונה (330 שקל) בחודש לאיגוד. התשלום אינו תלוי בשכר. סטודנטים לעיתונאות משלמים 65 קרונות (45 שקלים) במהלך כל שנות לימודיהם. בדנמרק, אגב, פועלים שלושה בתי-ספר לעיתונאות: אחד פרטי ושניים במסגרת אקדמית. לאיגוד יש קרן שביתה גדולה, והוא אינו מהסס לקיים שביתות (האחרונה שבהן לפני שלוש שנים) ולאיים להשתמש בה במסגרת משא-ומתן מול מעסיקים. האיגוד מתגאה ביכולת המשא-ומתן המתקדמת של המומחים שלו, שהם כמה מ-60 העובדים המועסקים במנגנון הארגון.
כתוצאה מפעילויות אלה, הצליח האיגוד ליצור מצב שבו עובד מפוטר יקבל מהמעסיק בממוצע חצי שנת משכורת מלאה, עד שימצא עבודה אחרת. בהסכמים הקיבוציים קיימים מנגנונים קבועים להעלאות שכר, שתלויים גם בוותק אך בעיקר בתפקיד ובהערכה שרוחשים לעיתונאי בכלי התקשורת. האיגוד גם הצליח לדאוג למגוון תוספות שכר הנובעות מאופיו הייחודי של המקצוע העיתונאי, כמו תוספת על כוננות קבועה לכתבי חדשות, תשלום המנוי לעיתונים, החיבור לאינטרנט, אגרת הטלוויזיה וחשבונות התקשורת.
האיגוד מנסה גם לשתף פעולה עם העובדים העצמאיים (פרילנסרים). כדי לוודא שאינם "שוברים את השוק" ופועלים נגד האינטרסים של העובדים השכירים בכלי התקשורת, הוא מנסה לפעול להשוואת התנאים בין עצמאיים לבין עובדים מן השורה. כ-8% מחבריו הם עובדים עצמאיים. המאבק האחרון של האיגוד בעד הפרילנסרים היה נגד עיתון קטן שניסה להתחמק מלהעניק לכותביו המזדמנים אותן זכויות סוציאליות המגיעות לשכירים, וכן קבע כי זכויות היוצרים של כתבותיהם שייכות לו, ולא לעיתונאים. האיגוד וחבריו הכריזו על שביתה נגד העיתון, וזה התקפל ונכנע לתנאים.
בשנים האחרונות מתרכז האיגוד בתוכניות לאימון אישי של עיתונאים, בעיקר באמצעות פגישות עם יועצי עבודה המנסים להתאים את העיתונאים למשרות ולתחומים החדשים המתפתחים כחלק משינוי פני התקשורת. אחד הנושאים המרכזיים בשנים האחרונות הוא זכויות היוצרים. למעשה, כל חבר איגוד שמאמרים שלו מצולמים על-ידי תלמידי תיכון, או מתפרסמים באיזושהי מסגרת אקדמית או ממשלתית, מקבל תשלום על כל מאמר. כלי התקשורת, אגב, גם צריך לבקש רשות מהעיתונאי לפרסם כתבה בפלטפורמה אחרת מזו שהוא מועסק בה, וברוב כלי התקשורת מקבל הכתב סכום כסף קטן בתמורה.
נקודה מעניינת נוספת היא שהארגון פועל כלוביסט של שוק התקשורת בפרלמנט הדני, וכך מחזיק בכוח שגם המו"לים והמעסיקים עצמם מבינים את חשיבותו. כך, למשל, סייע האיגוד בין השאר ליישם סובסידיות ממשלתיות לעיתונים, את החוק המדובר על תשלום עבור צילומים בבתי-ספר ואת העובדה שהממשלה אינה מטילה מע"מ על עיתונים.
אני לא נאיבי. למרות ההצלחה היחסית של הרצל בעניין הזה, איני חושב כי ניתן ליישם מודל חברתי-כלכלי מלאכותי שלם על עם אחד, ללא שום בעיות. תרבות, משפחה ואופי לאומי הם גורמים המשפיעים יותר על עיצוב החברה מאשר אימוץ חוקים ותקנות, אפילו אם אלו נוסחו במעבדה המשוכללת לשגשוג חברתי ששמה סקנדינביה. אבל אולי בתמונת המצב הדנית טמונים לקחים שיכולים לסייע לאיגוד המקצועי המתגבש ולחשל את הסולידריות המתהווה בין עיתונאים.
אין שכר מינימום קבוע בחוק בדנמרק, אגב, ואין פיקוח ממשלתי על מחירי הדירות. שתי הסוגיות הללו מתנהלות על-ידי הסכמים מרצון, בין המעסיקים למועסקים ובין המשכירים לשוכרים. כך יש גם מוסכמה שנחשבת למקובלת בקרב עיתונאים דנים, הגם שהיא אינה מעוגנת בהתחייבות לאיגוד: אף אחד לא כותב בחינם.