ביל קלר, עורכו לשעבר של ה"ניו-יורק טיימס", פירסם אתמול מאמר שבו תיאר את התכווצותו של הסיקור הבינלאומי בתקשורת האמריקאית: 18 עיתונים ושתי רשתות עיתונים סגרו את משרדיהם בחו"ל בשנתיים החולפות, וכלי תקשורת אחרים, ובהם רוב תחנות הטלוויזיה, צימצמו את נוכחותם בארצות זרות או חיסלו אותה כליל. כיום מסתפק חלק ניכר מכלי התקשורת האמריקאיים בדיווח נקודתי על המתרחש מעבר לים באמצעות עיתונאים הנשלחים למשימות קצרות בארצות שבהן פורצים אירועים דרמטיים.

כך באמריקה הגדולה, זו שנתפסת בעיני העולם, בוודאי בעיני עצמה, כמעצמה מס' 1, שהאינטרסים שלה פרושים על פני הגלובוס כולו. ומה עם ישראל, זו שנתפסת בעיני שכנותיה, בוודאי בעיני עצמה, כמעצמה מס' 1 במזרח התיכון, שהאינטרסים שלה משתרעים מאיראן לסודאן, מאתיופיה לעיראק, ומגיעים גם לארצות אירופה ואמריקה?

השבוע נודע כי עיתון "הארץ" מבטל את משרת הכתב בוושינגטון. נטשה מוזגוביה, שמילאה את התפקיד בארבע השנים האחרונות, מסיימת את שליחותה. את תפקיד נציג "הארץ" בארצות-הברית ימלא מעתה והלאה הפרשן המנוסה חמי שלו, ממקום מושבו בניו-יורק. בכך נסוגה התקשורת הישראלית, כמעט במלואה, 35 שנה לאחור, לעידן שבו לרובה לא היו שליחים במשרה מלאה בבירה האמריקאית.

אמריקה הוצגה באותם ימים לציבור הישראלי באמצעות כתבים מקומיים, יהודים אמריקאים או ישראלים, שעבדו במשרה חלקית למען העיתונים בישראל. מדי פעם שלחו עיתונים בארץ כתב למשימה מיוחדת בארצות-הברית לתקופה מוגבלת.

ממתכונת ההעסקה נגזרה איכות הסיקור. הקוראים הישראלים, ברובם, קיבלו תמונת מצב מצומצמת, שלא לומר אקראית, על החיים האמריקאיים וגם על ציר היחסים ירושלים-וושינגטון. אילוצים תקציביים, וגם תפיסת עולם קרתנית משהו, הכתיבו את אופי הכיסוי העיתונאי של אמריקה הגדולה בעיתונות הישראלית (ברובה הגדול). ואם כך באמריקה, קל וחומר באירופה: העיתונים בארץ (וגם הרדיו) נשענו בעיקר על כתבים מקומיים, או על הסכמי סינדיקציה עם עיתונים בבירות האירופיות החשובות, כדי לדווח לקוראים (ולמאזינים) על המתרחש מעבר לים, בעיקר בהקשר היהודי והישראלי.

פריצת הדרך התחוללה בשנות ה-70, והיא נגזרה, כנראה, ממלחמות 67' ו-73'. כיבוש השטחים במלחמת ששת-הימים ותוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים, ששאבה את ארצות-הברית עמוק לתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, הפכו את וושינגטון לשחקן חסר תקדים בפעלתנותו בעיצוב סדר היום של ישראל. היחסים המתהדקים בין שתי הבירות (תקופות כהונתם של יצחק רבין ושמחה דיניץ בשגרירות הישראלית בוושינגטון), מעורבותו של הנרי קיסינג'ר בסכסוך המזרח-תיכוני, המו"מ לשלום הישראלי-מצרי שנעשה בתיווך ממשלו של הנשיא קרטר – כל אלה היו בין הגורמים שהניעו את כלי התקשורת הישראליים לחזק את נוכחותם בארצות-הברית.

היו, מן הסתם, סיבות נוספות (שינוי בעולם המושגים של העורכים והמו"לים, החרפת התחרות בין העיתונים, התפתחותו של הערוץ הראשון בגלגולו הקודם), אך התוצאה היתה אחת: תפקיד שליח העיתון בארצות-הברית היה למרכזי, ובכירי העיתונאים התחרו עליו. ואכן, מאמצע שנות ה-70 נחתו בוושינגטון, במשמרות, חבורות של מיטב העיתונאים הישראלים, שהתחרו זה בזה עד זוב דיו וסיימו לא פעם את שליחותם עם מטעני קנאה וטינה כלפי עמיתיהם שלא שככו עד היום.

הלקוחות – הקוראים, הצופים והמאזינים בארץ – יצאו נשכרים: הבולטים שבעיתונאי ישראל גילו להם את אמריקה ופרשו אותה לפניהם על שלל גווניה ומורכבותה העצומה. הממשל בוושינגטון והממסד היהודי למדו לעשות שימוש בשליחי העיתונות הישראלית כדי להשפיע על דעת הקהל בארץ ולהתכתב עם ההנהגה הישראלית.

כל זה הולך ונעלם. רוב כלי התקשורת הישראליים מחזיקים עתה בארצות-הברית נציגים שהם תושבים מקומיים, החיים במדינה הנכספת הזו שנים ארוכות מסיבות שונות ומשונות, אך לאו דווקא משום שהגיעו לשם בשליחות עיתונאית מלאה לתקופה קצובה. אם איני טועה, רק ערוץ 2 מחזיק היום שליח מיוחד, אהרון ברנע, העומד, כפי שפורסם, להתחלף באודי סגל. נציגי רשות השידור, גלי-צה"ל, "ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום" ואפילו ערוץ 10 (גיל תמרי) שוהים בארצות-הברית תקופות ממושכות, ועבור רובם העבודה בשירות כלי התקשורת הישראליים היא רק חלק מעיסוקיהם.

להתנהלות הזו יש חולשות לא מבוטלות: העיתונאי המדווח מסתגל לנקודת מבטה של המדינה שבה הוא גר ומאבד את הקשר עם ישראל ועם העניין המיוחד שיש לה במדינה המסוקרת; הסיקור סובל משגרה ומהעדר תחרות; ברירת המחדל היא הקובעת מי יהיו שליחי העיתונות הישראלית בחו"ל (אלה שממילא חיים מעבר לים), ואלה אינם בהכרח המשובחים שבחבורה.

עתה מצטרף "הארץ" למעגל הנסוג הזה. מסיבות תקציביות הוא מוותר על תפקיד השליח בוושינגטון ומקווה למלא את החסר באמצעות כישוריו ונסיונו הרב של נציגו המתגורר בניו-יורק. אפשר כמובן לשאול, מה רע בכך? הרי בעידן הפייסבוק והטוויטר די, אולי, בדיווחים חיים, הזורמים בזמן אמת ברשתות החברתיות, כדי לקבל תמונה מהימנה על המתרחש.

על-פי תפיסה זו, אפשר לאתגר את עצם ההנחה שבעשור השני של המאה ה-21 נחוצה נוכחות של עיתונאים זרים במקומות שבהם מתפתחים אירועים שיש בהם עניין לציבור. ביל קלר, במאמרו אתמול (שעיקרו עסק בסכנות האורבות לעיתונאים הנשלחים לסקר אזורים מסוכנים), עונה על כך: לו היו עיתונאים אמריקאים נוכחים בהתקפה על הקונסוליה האמריקאית בבנגזי, לוב, ייתכן שממשל הנשיא אובמה, ובעיקר סוזן רייס, השגרירה באו"ם, לא היו נכשלים במסירת מידע מוטעה על נסיבות הירצחו של השגריר ג' כריסטופר סטיבנס, ונקלעים לבעיית אמינות קשה.

כאשר התקשורת הישראלית מוותרת על סיקור אופטימלי, מכלי ראשון, של הבירה האמריקאית, היא מצהירה שכוחותיה אוזלים והולכים.