שני שמות-קוד עלומים, integ3r ו-Peener13, ליוו בארצות-הברית את שטף החדשות שזרם מבית-הקולנוע סינמרק באורורה, קולורדו, לפני תשעה ימים, כאשר ג'יימס הולמס בן ה-24 נכנס חמוש לאולם, ובעיצומו של הסרט ירה לכל עבר, רצח 12 צופים ופצע 58. בשעות הראשונות לאחר הטבח, שבוצע במהלך הקרנת "עלייתו של האביר האפל", הסרט החדש בסדרת "באטמן", שיתפו השניים מיליונים בפרטי הטרגדיה.

integ3r פתח את דיווחיו ברשת במידע שמקורו, ככל הנראה, בהאזנה לרשתות הקשר המשטרתיות. Peener13 ביקשה תחילה לקבל פרטים על האירוע "כדי להרגיע את העצבים שלי", ומיד קיבלה בתגובה עדות ממקור ראשון של צעיר שנחלץ בשלום מהאולם וחברתו נשרטה מאחד מכדורי הרוצח. עם חלוף השעות ריכזו השניים עוד ועוד דיווחים של עדי ראייה, תצלומים מטלפונים סלולריים ופרטים ממקורות נוספים.

כמו כל אירוע דרמטי בשנים האחרונות, גם הטבח בבית-הקולנוע בקולורדו גרר עיסוק נרחב בתפקידה של התקשורת החדשה בסיקור האירוע. אם בעת חיסולו של אוסמה בן-לאדן ביוני 2011 הצטיירה הרשת החברתית טוויטר כשחקן מרכזי, הרי הפעם הופנתה תשומת הלב לרשת אחרת, פחות מוכרת: רדיט. integ3r ו-Peener13 הם שניים ממשתמשי רשת זו, שזכו מאז למאות אזכורים באמצעי תקשורת ברחבי העולם.

integ3r, שזוהה אחר-כך כמורגן ג'ונס, נער בן 18, לא הסתפק בתפקיד הנפוץ בדרך כלל בקרב אזרחים-עיתונאים – אספקת מידע בסיסי על ההתרחשות. הוא נטל על עצמו כמה מתפקידיו המסורתיים של עורך: בנה לוח זמנים (timeline) של האירוע – תוך שימוש במה שכתבו גולשים אחרים ברדיט ולא פחות מכך בציוצי טוויטר שמילאו את האוויר הווירטואלי, תיקן דיווחים מוקדמים שלא היו מדויקים וריכז תחת ידיו מידע שהגיע לא רק מגולשים, אלא גם מגורמים אחרים.

הגולשת Peener13 הודתה לאחר מכן שהדרך שבה הוצג המידע ברשת אולי אינו זה שהיתה רוצה לראות בעמוד הראשון של העיתון, ובאותה נשימה הוסיפה: "אבל אני מרוצה מכך שרדיט פעל בדרך זו, כדי לעדכן את כולם, כולל אותי, במה שהתרחש".

רדיט הוקמה בשנת 2005 על-ידי שני בוגרי אוניברסיטה צעירים, אלקיס אוהניאן וסטיב האפמן. הרעיון שלהם היה ליצור רשת שבה יוכלו גולשים (רדיטים, בלשון הרשת) להעלות קישורים לידיעות, לתמונות ולכל חומר אחר. את מקום ה"לייק" של פייסבוק תופסות ברדיט שתי תגובות: "עלה" או "הורד". מי שצובר את המספר הגדול ביותר של תגובות "עלה" מזנק לראש רשימת האייטמים, וכך נחשף ליותר גולשים. מי שיורד נבלע בין אלפי סטטוסים חדשים. בראשית השנה דיווח רדיט כי בדצמבר 2011 נצפו יותר משני מיליארד דפים באתר ונרשמו כ-35 מיליון גולשים ייחודיים.

בהתאם לתחומי העניין של הגולשים, מחולק המרחב של רדיט לרבבות "סאברדיטס", שם מתרכז עיקר התנועה. מבין כ-100 אלף סאברדיטים, 7,000–10,000 פעילים, ובהם כאלה המוקדשים לנושאים פוליטיים, למעריצי אמנים מסוימים, לחובבי סושי, וכמובן, יש גם סאברדיט על ישראל.

חדשות לא היו בראש מעייניהם של המייסדים, אבל עם הזמן התברר כי רדיט אינה מושכת רק את מי שמבקשים לשתף בחוויות ממשחקי מחשב, להעלות תצלומים של כלבים וחתולים או להחליף דעות על סרטי קולנוע, אלא גם משמשת זירה לעדכונים חדשותיים. כך היה, לדוגמה, בירי במרכז הקניות איטון בלב טורונטו בקנדה, וכך גם בטבח באורורה.

אחרי ההתלהבות הראשונית, והטענה כאילו רדיט, לצד טוויטר ורשתות חברתיות אחרות, מצליחה לתפוס את מקומם של ערוצי התקשורת הישנים, הממוסדים, החל בארצות-הברית דיון מקצועי בערכם האמיתי של הכוכבים החדשים.

תחילה המחמאות: התנהלות הגולשים בעת הטבח בקולנוע, כתב מתיו אינגרם ב"ג'יגה אום", מעידה על התקדמות נוספת בתהליך שבו הופכים אזרחים לספקי מידע ושחקנים של ממש בתעשיית התקשורת. התברר שאזרחים יכולים לא רק לשגר מידע בסיסי וראשוני מהשטח, אלא גם לעשות מאמץ לגבש תמונה מקיפה ומגובשת יותר.

יתר על כן, דרך הדיווח על האירוע בעת הירי ובשעות ובימים שאחרי הטבח מצביעה, לדברי אינגרם, לא רק על יכולותיהם של גולשים בודדים, אלא גם על כוחה של "קהילת המשתמשים" ברשת חברתית כדוגמת רדיט. שיתוף הפעולה בין חברים בקהילה כזו מסייע לשפר את המידע, ואף מעניק לה כלים לתיקון שגיאות וטעויות שעולות לרשת בשגגה או במזיד: תמיד יימצאו חברים בקהילה הווירטואלית שיטרחו לתקן עיוותים.

מנגד, יש מי שקורא לעצור את קריאות ההתלהבות. במאמר בכתב-העת המקוון "סלון" הזהיר מייקל ברתל מפני הציפיות כי עולם תקשורת דיגיטלי, המתבסס על חוכמת ההמונים, יהיה טוב יותר מהתקשורת הישנה והממוסדת, זו שכולם נהנים להצליף בה על רדידותה ועל הטיותיה. "עיתונות אזרחים עושה פחות או יותר מה שעשתה העיתונאות המסורתית מאז ומתמיד", כתב, "רק לא באותה מידה של אמינות ויכולת קיום לאורך זמן".

עיתונאות המסתמכת על ההמון כמקור (Crowdsourced Journalism) אינה יכולה לבצע תחקירים, לזהות ולחשוף תהליכים חברתיים ארוכי טווח או להגיש פרשנויות עמוקות בתחומי הרפואה, המדע או הכלכלה, כותב ברתל. היא טובה בדיוק במה שעשתה בסיפורים כגון הירי בקולורדו. ברתל מסרב לעצור את נשימתו בהתפעלות לנוכח העובדה שברדיט נחשפה לראשונה תמונתו של החשוד ברצח. הריצה להיות ראשונים, לרוץ ולפרסם ברגע שנמצא בידיך רסיס מידע אינה עדות לעיתונאות טובה, אלא דווקא לאחד מחולייה של העיתונות הנוכחית, הממוסדת כמו החדשה, המקדשת את המהירות על פני כל שיקול אחר.

בפנייה ל"מקורות ההמון", כמו בתהליכים אחרים בעולם התקשורת, הטכנולוגיה והכלכלה הולכות יד ביד. האינטרנט הוא שהפיל את העיתונות המודפסת לקרשים. היעלמותם ההדרגתית של הקוראים גררה אובדן הכנסות מפרסומות. המציאות הכלכלית החדשה הובילה לקיצוצים נרחבים בכוח אדם (כדוגמת ההודעה שהתפרסמה בארצות-הברית בראשית חודש יוני על פיטורי 600 עיתונאים ב"ניו-אורלינס טיימס פיקאיון" ובשורה של עיתונים מקומיים באלבמה).

כתוצאה מכך הולך ומתכווץ חלקו של העיתונאי הקלאסי בתהליך ייצור החדשות. בשטח מסתובבים פחות ופחות אנשי מקצוע שרכשו במרוצת השנים ניסיון והבנה בתחומי הסיקור שלהם, טוו קשרים עם מקורות, ריחרחו בקביעות בכל פינה בטריטוריה שלהם. ולאן פונים ארגוני תקשורת כאשר העיתונאים הללו הולכים ונמוגים? לאינטרנט, כמובן, ובראש וראשונה לרשתות החברתיות.

וכך הנחית האינטרנט את חבטת הפתיחה, ועכשיו, אחרי שהלם ביריבו הקשיש שוב ושוב, הוא יכול להשתלט כמעט על כל המגרש, לאסוף את כל כדורי המידע – ולהטיח אותם לעבר צרכני החדשות בקצב ובמהירות שאיש לא הכיר קודם לכן.

מי שנלהבים מתפקודן של הרשתות החברתיות מצביעים על יכולתן להעביר מידע היישר לציבור, ללא המסנן של אמצעי התקשורת הממוסדים. בפועל, התקשורת הישנה אמנם נפגעה, אך לא ירדה מהבמה ועדיין משחקת את התפקיד המרכזי. אולם בשל הקיצוצים התקציביים והתחרות הגוברת, גם עיתונים, ועימם תחנות רדיו וטלוויזיה, נאלצים להסתמך על הסטטוסים, הציוצים ודיווחי רדיט, ואף נוהגים לצטט אותם בלי שיהיו יכולים לבדוק את המידע. מה שהיה בעבר בחזקת טיפ, מידע ראשוני, קצה חוט, שהיה רק תחילתה של עבודה עיתונאית לבדיקה ולאימות – הופך עתה בן-רגע למוצר הסופי המוגש לציבור.

אפילו אליקס אוהניאן, אחד ממייסדי רדיט, מודה ללא היסוס במגבלות הערוצים החברתיים בכל הקשור לאספקת חדשות מהימנות המוגשות כראוי לצרכן התקשורת. "כל האתרים הללו אכן עושים עבודה טובה באיסוף מידע ראשוני מאנשים", אמר בראיון לרשת הטלוויזיה CBS, "אבל חייבים לקחת אותם עם טונה של מלח". לא סתם "גרגר של מלח", כלשון הניב האמריקאי הנפוץ, שמשמעותו הטלת מידה ראויה של ספק בדברים שאתה שומע. טונה שלמה.

(איורים: כרזות פרסומיות מאתר רדיט.קום)