השלום
"השרים אישרו שחרור 104 אסירים פלסטינים; המשא-ומתן יחל היום", נכתב בכותרתו הראשית של "הארץ". "13 שרים תמכו, שבעה התנגדו ושניים נמנעו. נתניהו: להחלטה יש מחיר כבד. ראש השב"כ: חידוש המו"מ ירגיע את השטח", נכתב בכותרת המשנה, המתמצתת משוואה ברורה: ההתנגדות למחווה היא פוליטית, לא בטחונית. כך טוען במפורש גם עמוס הראל בטור פרשנות בעיתון: "המחלוקת בדבר שחרור האסירים היתה בעיקרה רגשית ופוליטית. מעט בדוחק אפשר לייחס לה גם השלכות מדיניות בעלות משמעות. אבל ויכוח בטחוני של ממש לא היה. כשחלק ניכר מהמשוחררים לעתיד כבר חצו את גיל ה-50, קשה לדמיין תרחיש שבו זקני הפת"ח הללו חוזרים לפעילות טרור".
האם מדובר אכן בעניין רגשי ולא בטחוני? "רובם אמנם לא יבצעו פיגועים בעצמם", מצטט משה רונן ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" "הערכה במערכת הביטחון", "אבל הם יאמנו ויגייסו מחבלים צעירים ויאספו כספים למען ארגוני הטרור בעזרת המוניטין שלהם". יש אכן, כנראה, מימד בטחוני להחלטה, אולם בשני העיתונים הנפוצים, שני הממדים, הרגשי והבטחוני, משועבדים כרגיל למימד הפוליטי.
בהפגנה נגד שחרור האסירים מול משרד ראש הממשלה נכחו לא יותר מ-50 מפגינים, כותב ברק רביד ב"הארץ", ויוסי ורטר מעיד כי "איש מהשרים לא נהנה להצביע בעד שחרור סיטוני של רוצחי יהודים. נתניהו, העידו כמה מהשרים, שנא כל רגע. הוא נראה סובל". על שער "ישראל היום" מיטשטשות הפרופורציות, כך גם על שער "ידיעות אחרונות". המחאה המינורית באופן יחסי של המשפחות השכולות מקבלת ביטוי בולט על שער "ישראל היום" וכובשת את כל שער "ידיעות אחרונות" ("הרוצחים ישוחררו" בכותרת הראשית, אם שכולה ממררת בבכי ומחזיקה בתמונה ענקית של בנה שנרצח). ברם, ב"ישראל היום" היא משמשת רק תבלין להחדרת דף המסרים של נתניהו ("בדרך למו"מ, בלב כבד", "מתחילים מחדש" האופטימי, "רגשות מעורבים", תמציות פרשניות בתמהיל "מאוזן").
"ככל שהכאב האישי של ביבי עצמו ושל הציבור גדול יותר על עסקת השחרור הזאת, כך נתניהו יהיה מחויב יותר לעמוד על תביעותיו הבטחוניות", כותב ב"מעריב" אמנון לורד, הטוען כי שחרור האסירים דווקא מחשק את הימין הרך ומקשה על הצלחת השיחות.
גם ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מסקרים בהבלטה את שיחות השלום הנפתחות ושחרור האסירים. העמדה הברורה שמציגה המהדורה היומית המדולדלת של "מקור ראשון" (נגד ויתורים, באופן כללי, תחת הכותרת הראשית "למרות מחאת המשפחות השכולות, הממשלה אישרה שחרור 104 מחבלים") הופכת לסיקור רב-ממדי ב"מעריב", ההולך ומידלדל בעצמו ומציג קשת עמדות, מקריאה להקפאת הבנייה בהתנחלויות (שלום ירושלמי בכפולה הפותחת ודוברת יוזמת ז'נבה בעמודי הדעות) ועד להתנגדות נחרצת לשחרור אסירים כמחווה לפתיחת משא-ומתן (אורי אליצור ואב שכול בעמודי הדעות).
אגב, בלי קשר, במדור החוץ של "מעריב" מדווחת ידיעה מתורגמת מה"טיימס" כי לראשונה אחרי מלחמת העולם השנייה, יפן "מאותתת על שינוי היסטורי במדיניות ההגנה שלה, עם דו"ח רשמי של משרד ההגנה הקורא לשים קץ לעמדה הפציפיסטית שהיא אימצה" לאחר המלחמה, וזאת בעקבות "המתח בינה לבין סין והאיום מצד צפון-קוריאה".
תמלילים
"אז ככה. לגבי הבני דודים... ערבים, דרוזים, איך שאתה קורא להם. אנחנו לא נותנים מיד אשראי... אסור לי להגיד את זה בטלפון, אבל אני אומרת לך שתבין בין השורות, יש דברים שלא אומרים, אבל אני מצטערת, פשוט זה מה שעובד פה בבנק הזה, בסניף שלנו". זה הציטוט שנבחר להפניה מראש שער "הארץ" לכתבה מקיפה ומפורטת של שרון שפורר על אפליית לקוחות ערבים בבנקים בישראל (עיצוב ההפניה יוצא דופן, גם ביחס למראה הנוכחי של העיתון, המשוחרר והצבעוני יותר. כהבלחה לא שכיחה, העיצוב משרת היטב מטרות של הדגשה וזעזוע, אולם עוצמתם של אלו תדעך ככל שירבה השימוש באמצעים ויזואליים כאלה).
"לפני שהצטרף ליאיר לפיד במפלגת יש-עתיד היה יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר והיום שר המדע והטכנולוגיה, יו"ר בנק מזרחי-טפחות", כותבת שפורר. "זהו אותו פרי שבסרט 'שומרי הסף' אמר ש'אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן'. לצדו, כמנכ"ל הבנק, כיהן אלי יונס, שבסוף 2012 נאם בכנס כלכלי גדול והתייחס גם לשוק העבודה בישראל. 'נשים ערביות, ערבים וחרדים', אמר המנכ"ל יונס, 'הם קבוצות ענק שאנחנו לא מעודדים אותם או לא עוזרים להם להיות חלק במאמץ הכולל. הם משתוקקים להשתלב בשוק התעסוקה'. לפחות בסניף הצפוני, כפי שחושפת ההקלטה, הדברים נראו אחרת לגמרי".
רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר (צילום: מרים אלסטר)
גם על שער "גלובס" בוחרים העורכים להפקיע כותרת – כותרת ראשית – לציטוט ארוך מתוך תמלול של שיחת טלפון: "הרגנו אותם, רצחנו אותם, רועי, הורדנו אותם אחוז. אתה יודע איזה קשה זה להוריד את כל העקום הבינוני אחוז? וזה מה שעשינו", תחילת הציטוט. מדובר אכן בשיחה של מי שנחשדו בהיותם עבריינים, אולם למרות הז'רגון הססגוני, אין מדובר באלימות פיזית, אלא בעבירה לכאורה על חוקי הבורסה.
מהשיחות בין המנכ"ל לשעבר של בית-ההשקעות פסגות רועי ורמוס לסוחר הנוסטרו (תיק ההשקעות הפרטי של החברה) דוד אדרי משתמע, כך לפי כותרת המשנה לראשית של "גלובס", "שוורמוס ידע מראש" על נסיון ההשפעה האסור על מדדי המניות. בטור פרשנות מלין יובל יועז על מורך הלב של הפרקליטות, שהחליטה שלא להגיש כתב אישום בתמורה לכופר של חצי מיליון שקל ששילם ורמוס. "אין לנו כוונה להגיב להדלפות מגמתיות של קטעי שיחות", מובאת תגובתו של ורמוס עצמו.
אל דברי הפרשנות ראוי להוסיף גם תזכורת: רועי ורמוס בלט מבין מנהלי בתי-ההשקעות בקרבתו לעיתון הכלכלי "דה-מרקר". "דה-מרקר" ו"גלובס" נתונים בתחרות שלפני שנים גלשה מן התחום המקצועי לזה הייצרי.
סאטירה
"מלכתחילה לא התכוונו ללכת למקום של סאטירה", אומר לגילי איזיקוביץ מ"גלריה" אחד מתסריטאי הסדרה הקומית "פרופיל 64", העוסקת בהווי בבסיס צבאי לא קרבי. "אנחנו גדלנו על סיטקומים אמריקאיים קלאסיים, ואותנו מה שעיניין הוא להצחיק ולעשות כיף". "אם מישהו מצפה, אז הוא מצפה", אומר תסריטאי שני, "אני לא חייב ליישר קו". והתסריטאי השלישי: "מבקרים כותבים בדיעבד. מה שעיניין אותנו הוא לכתוב סיפור". איזיקוביץ משוחחת גם עם במאי הסדרה, איתן צור, מהמוצלחים בטלוויזיה הישראלית ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "המשרד"). "אני מגלה בכל פעם מחדש שגם כשאתה לא אומר משהו ישיר, עצום, סאטירי, עצם הקונטקסט של זה מדבר. כל התייחסות לצבא לא כאל רע הכרחי היא פוליטית".
"מחקר חדש בארצות-הברית גילה שרוב המיליונרים אינם מחשיבים את עצמם עשירים", נכתב בדיווח ב"גלובס".
ייצוג
"ועדת החוקה בכנסת אישרה: אחוז החסימה יעלה ל-4%", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "החוק צפוי לפגוע בסיעות הקטנות ולאלץ את המפלגות הערביות להתאחד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יהונתן ליס, המכנה את החוק ("חוק המשילות"), שבמסגרתו, בין השאר, יעלה אחוז החסימה, "שנוי במחלוקת". כעת עתיד החוק לעמוד בפני אישור בקריאה ראשונה. במפלגת יש-עתיד, כך ליס, מעוניינים לתקן את החוק כך שהעלאת אחוז החסימה תהיה מדורגת לאורך כמה שנים. עוד מדווח ליס כי הוועדה ביטלה את "חוק מופז", המאפשר התפלגות של שבעה ח"כים ממפלגתם כדי ליצור מפלגה חדשה, ושקודם בקדנציה הקודמת על-ידי נתניהו כדי לפורר את מפלגת קדימה.
כתיבה אוטומטית
במדור הדעות של "הארץ", תחת הכותרת "טוב שיצאנו מעזה", מנפק אורי משגב, פעם תקווה עיתונאית בעיני עורכיו והיום משרבט מאמרים, תעמולת שמאל כה שגורה, שהאבסורד שבה כמעט חומק מתחת לקלישאות. משגב מאשים את הימין ב"תעמולה שקרית ומתמשכת" בקשר ל"התנתקות", וזאת משום שהם מכנים אותה "עקירה" או "גירוש" ומשום שהם מצביעים על ירי הטילים המתמשך מעזה כהוכחה לאיוולת שבמהלך. העובדה שעיתונאי מאמץ בנחרצות כזו מינוח דוברות-ממשלתי ("התנתקות") ומכנה שיח אלטרנטיבי "שקר" היא תעודת עניות מקצועית; ההתכחשות לכך שתושבי עזה היהודים אכן גורשו מיישוביהם ונעקרו מבתיהם מעידה כבר על בוחן מציאות לקוי.
גם הפיתול המילולי שלפיו "קסאמים נורו על יישובי הנגב עוד לפני הנסיגה", ולכן אזכור הירי מעזה לאחריה כהוכחה להיותה טעות הוא "שקר מתמשך", קלוש כמו קריקטורה ב"ישראל היום": רציפותה של האלימות הופכת אצל משגב הוכחה לצדקת המהלך להפסקתה. משגב מוסיף גם את הקביעה שלפיה "טוב שחיילים ואזרחים אינם נמצאים בעזה ואינם נהרגים ונפצעים בה [לאחר ההתנתקות]", משל לא נפלו ונפצעו חיילים מעבר לגבול הדרום (החדש) בפיגועים ובשני מבצעים צבאיים גדולים. קביעה שגויה בנושא כה רגיש מעידה על עורך שהשגרה הכריעה אותו. פרסומם של טורים מסוג זה מעיד על מערכת הנתונה בקיבעון אידיאולוגי.
עקיצה
"הסיכונים במגזר נובעים מבעיות אינהרנטיות ומאפיינים שונים, שהם כמובן לא גנטיים, אבל הם תוצאה חברתית וגם תוצאה של מיעוט שקשה לו", מצטטת שרון שפורר "בנקאי בכיר" בכתבה הנזכרת למעלה המתפרסמת ב"הארץ". "למשל, מוסר התשלומים שם נמוך יותר. יש אמנם הרבה ערבים עם מוסר תשלומים מאוד גבוה, ושמבחינתם להחזיר הלוואה עד השקל האחרון זה עניין של כבוד – כזה שלא תמצאי אצל נוחי דנקנר, למשל – אבל מוסר התשלומים באופן כללי ירוד".
ובינתיים, באי.די.בי
"גבאי ממליץ להוציא את אי.די.בי מידי דנקנר: 'להנהלה חדשה סיכויי הצלחה גדולים יותר'", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הדו"ח שהגיש אתמול אייל גבאי לבית-המשפט מתחקה אחר המינוף החריג, חלוקת הדיבידנדים, שכר המנהלים ועסקות בעלי העניין שהביאו את קבוצת אי.די.בי למשבר. המלצתו של גבאי: להעביר את השליטה לידי בעלי האג"ח ולמנות הנהלה חדשה מטעמם", נכתב בכותרת המשנה.
שלושת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לנמסיס המתקרב לקצו של הפרק הנוכחי בקריירה העסקית שלו. "מנהלים חמדנים, מפקחים חלשים, משקיעים עלובים – 9 דברים שלמד גבאי בחצי שנה", נכתב בכותרת מאמר של רותם שטרקמן, המשתרע על פני כל עמ' 3. "ניתן לראות בדו"ח גבאי כתב אישום לא רק נגד נוחי דנקנר והמנהלים תחתיו, אלא גם נגד שוק ההון כולו – כולל המוסדיים, הבנקים והרגולטור".
גם שותפיו לשעבר של דנקנר זוכים לכותרת – זו של השער האחורי: "משפחת לבנת קונה פטור מתביעות בכסף", נכתב בה. "חיים צוף ומשפחת לבנת הסכימו לשלם 60 מיליון שקל לקופת הפירוק של חברת קווי אשראי בהסכם פשרה שמתגבש עם מפרקי החברה. באחרונה הסכימה משפחת לבנת להשיב לאי.די.בי אחזקות של 90 מיליון שקל כנגד דיבידנדים שקיבלה בעבר לצורך הסרת תביעה נגדה".
"המומחה שמינה בית-המשפט: לקחת את השליטה באי.די.בי מידי דנקנר", נכתב גם על שער "גלובס על הבוקר". באותו עמוד שבו מופיעה הידיעה חתומה אפרת פרץ על ידיעה אחרת, שלפיה "דנקנר מכר את מטוס המנהלים בשליש מהמחיר בו נקנה". "אל מול מצבת החובות האדירה של קונצרן אי.די.בי (מעל ל-8 מיליארד שקל), מדובר אמנם במכירה שהיקפה זניח. אלא שמטוס המנהלים, שהפך בשנות הגאות לסמל סטטוס בקרב הטייקונים המקומיים, עורר ביקורת ציבורית רבה בשנים האחרונות, כאשר עסקיהם של האחרונים החלו לקרוס, והם נקלעו בזה אחר זה להסדרי חוב. בביקורת זו, נזכיר, החל לא אחר מאשר רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, כאשר בדצמבר 2008, בשיאו של המשבר בשווקים, דרש מהטייקונים שנמצאו בהסדר חוב: 'תחזירו את הכסף או שתמכרו את המטוסים'".
תקציב 2013
"סודות התקציב נחשפים", נכתב לצד הכותרת הראשית על שער "כלכליסט": "395 מיליארד שקל, תקציב חדש, עדיפויות ישנות". הנה קישור לפרויקט באתר.
ענייני תקשורת
"נאבקים: עובדי החדשות המקומיות פותחים בצעדים ארגוניים מחשש לסגירה", ו"גל"צ תפסיק להעביר את מהדורת חדשות 2" הן שתי הכותרות של לי-אור אברבך ב"גלובס". השלישית מבשרת על אחוזי צפייה גבוהים יחסית לפרק בתוכנית "כלבוטק", שחשף כמה יצרני טחינה המפרסמים נתונים לא נכונים של אחוזי הסידן במוצר.
ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כותבים צביקה ברוט ויהודה שוחט על "הצעת חוק חדשה המאיימת לקנוס ב-50 אלף שקל את המתחזים" לפוליטיקאים בדפים סאטיריים ברשתות החברתיות. "מישהו אמר סתימת פיות?", מסתיימת ההפניה על השער.
"אני תוהה על עורכי העיתון שלא מצאו לנכון לפסול כותרת כזאת", כותבת אילת וידר-כהן במכתב למערכת המתפרסם ב"הארץ" ועוסק במאמר של בני ציפר. "למלה יש כוח הנעה רב עוצמה. מיזוגניה ושוביניזם המוטמעים בחומרים תרבותיים ומוסווים בערכי דמוקרטיה וחופש ביטוי מסוכנים לא פחות מהשוביניזם הגלוי והמוצהר של האורתודוקסיה. צר לי על הזילות בערכן של הנשים המבצבצת כאן מבעד לאג’נדה של נאורות, אינטלקטואליות ותרבותיות".