במאמר "אובייקט יפה" מן השבוע שעבר הצדיק יקי מנשנפרוינד את הביקורת על תמונתו של המפגע מבוסטון ג'אהר צארנייב על שער ה"רולינג סטון", והסיק כי הצגתו כ"אובייקט יפה" מעליבה את הקורבנות ומשפחותיהם, ובעצם כל אדם עם רגישות מוסרית. אהבתי את הניתוח של מנשנפרוינד, אבל איני מסכימה עם המסקנה שלו.

ניסיתי להבין מדוע בחרו עורכי ה"רולינג סטון" בתמונה זו דווקא, ולעניות דעתי ההסבר די פשוט ומתבקש: צארנייב נראה בתמונה כמו הילד החמוד של השכנים, משורר רגיש או ג'יגולו אחרי ליל עינוגים – אבל עורכי המגזין אומרים לנו: הוא לא מה שהוא נראה. הוא רוצח. מפלצת. הכיתוב על השער אינו משאיר מקום לספק: "המחבל. איך סטודנט פופולרי ומבטיח הוכשל על-ידי משפחתו, הידרדר לאסלאם הקיצוני והפך למפלצת". הכיתוב מעמת את הקורא עם משמעות התמונה, מאזן אותה ומצמיד לה את הפרשנות הראויה.

זהו מסר שהאפקט שלו חזק הרבה יותר דווקא בשל השימוש מעורר המחלוקת בתמונה, אבל עצם הטענה שתמונתו זו של צארנייב מבזה את קורבנות הרצח ומזלזלת בקרוביהם היא דמגוגית ומניפולטיבית. וכי ממתי נתוניו הפיזיים של רוצח יכולים "לבזות" או "לכבד" את קורבנותיו?

נוסף לכך, מדובר בגישה המבטאת ראייה שטוחה, בינארית, שלפיה יפה=טוב, מכוער=רע, מבחוץ ומבפנים. כאשר ה"רולינג סטון" מפרסם ייצוג יפה של איש רע הוא מפרק את המשוואה ובונה תמונת מציאות מורכבת ואפילו מתעתעת. אולי הוא רוצה להעביר לקוראיו מסר: אתם תצליחו להבין את המציאות המורכבת הזו בלי שנצטרך לאייר אותה עבורכם בייצוגים פשטניים. אגב, אותה תמונה של צארנייב פורסמה בחודש מאי בהבלטה בדף הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", וכבר אז ספגה מטחי ביקורת.

הצגתו של צארנייב כ"אובייקט יפה" מעוררת סוגיה נוספת: אין מדובר בתצלום עיתונות, אלא בצילום עצמי. בנקודת זמן מסוימת צארנייב בחר כך להציג את עצמו (כפי שעושים כל בני גילו). הצילום העצמי הזה נתפס כמשרת את האג'נדה האישית-הסובייקטיבית של צארנייב, ולא כתיעוד עיתונאי אובייקטיבי לגיטימי. מבחינה זו הביקורת היא על זכות היתר שלכאורה הוענקה לצארנייב – לעשות שימוש בייצוג התדמיתי המוּטה הזה שלו, ולצרוב את עצמו בתודעה הקולקטיבית באופן שסותר, או לפחות אינו עולה בקנה אחד, עם זיהויו כרוצח.

ג'וחאר צארנייב על שער ה"רולינג סטון", אוגוסט 2013

בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם, בדומה לטקסט, גם תמונה המתפרסמת בעיתון אמורה לבטא "אובייקטיביות עיתונאית"? האם תמונה אמורה רק לשרת את הטקסט, או מותר שתהיה לה אמירה עצמאית? האם זכאי צארנייב (כל "צארנייב" שהוא) לקחת חלק פעיל בעיצוב תדמיתו המחמיאה בתודעה הציבורית?

בעיה נוספת נובעת מהמתח בין החזות הרגילה כל-כך של הנער היפה והחולמני לבין המהות שלו כזר מאיים, בוגדני ורצחני. על סמך היותו כה יפה ומבטיח, אמריקה אימצה אותו אל חיקה והעניקה לו אזרחות, רק כדי להתעורר בבוקר שלמחרת ולגלות שנוצלה על-ידי טרוריסט אלים מארץ זרה, שהעמיד פני תם. האם צארנייב כ"אובייקט יפה" מגביר חשדנות כלפי הזר ושנאת זרים?

ומה אפקטיבי יותר: לייצג את הזר כ"אובייקט מכוער" שתוכו כברו, או לייצג את הזר בכל יופיו כדי לעורר חשד כולל כלפי כל זר שהוא, יפה כמכוער? האם כל הזרים חשודים אוטומטית? האם בכלל ניתן להישמר מפני זרים מרושעים שנראים כל-כך דומים לנו? ואם כולנו נראים אותו הדבר, האם זה אומר שכולנו חשודים אוטומטית?

ובחזרה לביקורת שהוטחה בעיתונים: כן, גם הגודל קובע. כאשר דמותו היפה של מחבל צעיר מרוחה בממדי ענק כאלה על העמוד הראשי של עיתון מוביל ועל השער של מגזין שמציג בדרך כלל כוכבי רוק וידוענים – האם יש בכך מסר של אהדה, העצמה ו"גלוריפיקציה של הטרור"? ובכן, אם הקורא מאולף כראוי וראייתו חד-ממדית – נראה שכן. ואם מוחו של הקורא וחושיו עדיין פעילים במלואם – נקווה שלא.

הביקורת על צריבת צארנייב בתודעה הקולקטיבית כ"אובייקט יפה" מבטאת דרישה להגמוניה ולבלעדיות על השיח ועל ייצוגו החזותי. כאשר מצפים שהעיתונות תפגין "טעם טוב", "תקינות", "הגינות", "מוסריות", "התחשבות במשפחות השכולות" וכיוצא בזה – מצפים ממנה להציג תמונה מונוליטית ולסלק מהשיח וריאנטים ומורכבויות. מצפים ממנה לשכפל את הנארטיב הרשמי. ליישר קו. להפיץ תעמולה.

איני יכולה לדעת אם ה"ניו-יורק טיימס" וה"רולינג סטון" מרחו כך את תמונתו האטרקטיבית של צארנייב כדי להגביר מכירות, או כדי להעביר מסר של מציאוּת מורכבת ומבלבלת. איני יודעת אם "האובייקט היפה" מייצג ציניות קפיטליסטית חזירית או תפיסת עולם גמישה ורבת רבדים. עדיין, התמונה הבעייתית והמתריסה הזו עדיפה בעיני על עיתונות מגויסת, מונוליטית, שמזמרת במקהלה בקול אחד.