עד שהוקמה חומת ברלין, רוב החומות שהקימו מדינות נועדו להגן על תושביהן מפני איומים חיצוניים. החומה הגדולה של סין, למשל, או חומות טרויה. בעוד שמטרתן היתה למנוע מאויבים לחדור פנימה, מטרתה של החומה בברלין היתה למנוע מתושבי מזרח-גרמניה לברוח החוצה. רצועת מוות אחת או שתיים, גדרות תיל, פטרולים קבועים וקירות בטון מוארים היטב. זה היה פתרון טכנולוגי גרמני אופייני לבעיה חברתית.
חשבתי על ההבדלים בין החומות כשקראתי שהחל מסוף-השבוע הקרוב מתכוון ה"סאן" לגבות תשלום מקוראיו באינטרנט. בכך יהפוך לצהובון הראשון בבריטניה שמקים חומת תשלום. אין ספק שהשנתיים האחרונות עמדו בסימן חומות התשלום, והעיתונים המרכזיים במערב מתכנסים אחד-אחד מאחורי חומות. אלא שעד כה המגמה איפיינה בעיקר עיתוני איכות, שניסו לחקות את ההשקה המוצלחת, לאחר כמה נסיונות כושלים, של חומת תשלום ב"ניו-יורק טיימס" לפני שנתיים.
ה"סאן" הוא שונה. העיתון, שמזוהה עם עיתונות צהובה, חתר תמיד לקהל הרחב ביותר. כתביו אינם עוצרים במתן שוחד או בפריצה לתיבות קוליות, עורכיו אינם בוחלים בכותרות זוועה או בשיבוץ תמונות סקסיסטיות. הוא ממנה ראשי ממשלות (על-ידי הצהרת תמיכה פומבית לפני הבחירות), הוא מחוקק חוקים (על-ידי קמפיינים שפונים ישירות לקוראים), מאחורי העמודים הצבעוניים שלו יש רשת סבוכה של הון, שלטון ופופוליזם שמטרתה הסופית היא הגדלת תזרים המזומנים של העיתון. הוא עדיין העיתון הנפוץ בבריטניה.
לכן חומת התשלום של ה"סאן" מעוררת עניין רב.
כ-30 מיליון גולשים ייחודיים מבקרים מדי חודש באתר האינטרנט של ה"סאן", 1.6 מיליון ביום בממוצע. אלה נתונים דומים לאלה של ה"מירור" יריבו, אבל נמוכים הרבה יותר מאלה של ה"דיילי מייל", שאתר האינטרנט שלו הפך בשנתיים האחרונות לאתר החדשות הנקרא ביותר בעולם, עם 120 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש. העיתון המודפס של ה"סאן" הפגין אותה צניחה תלולה שמורגשת ברחבי העולם, כשמספר העותקים היומיים שהוא מוכר ירד מ-3.1 מיליון ב-2009 ל-2.3 מיליון בחודש שעבר – ירידה של 27%.
גביית תשלום עבור תוכן היא מדיניות מוצהרת של רופרט מרדוק, שמחזיק ב"סאן" דרך חברת News UK, ששינתה את שמה מניוז-אינטרנשיונל בעקבות שערוריית הציתותים ודו"ח ועדת לווסון. ה"וול-סטריט ג'ורנל", עיתון האיכות האמריקאי של אימפריית מרדוק, מעולם לא העניק את החומרים שלו בחינם. עיתון האיכות הבריטי של הקבוצה, ה"טיימס" של לונדון, היה בין הראשונים שהקימו, עוד ביולי 2010, חומת תשלום גבוהה וגורפת, ללא אפשרות גלישה חינמית לגולשים אקראיים או מרשתות חברתיות. שלוש שנים לאחר מכן, העיתון עדיין מפסיד, אבל פחות.
"תשלום עבור חדשות הוא בהחלט לא קונספט מהפכני", אמר מנכ"ל News UK, מייק דארסי, בראיון למגזין בריטי בתחילת החודש. "הרשו לי להזכיר לאלה שמדברים על חומת התשלום של ה'טיימס', שהוא למעשה נמצא מאחורי חומת תשלום מאז 1785: הוא היה עיתון בתשלום במשך כל הזמן". דארסי הוסיף שבמשך כל אותן שנים עמד העיתון בפני תחרות חינמית – מכרוז הכפר דרך הרדיו ועד לעיתוני החינם – "ובמשך כל הזמן הזה, תעשיית החדשות בתשלום היתה צריכה לוודא שהיא מציעה מוצר ייחודי, המובדל מהאופציות החינמיות, עם ערך מוסף רב יותר והסבר למה צריך לשלם בשבילה. זה נשאר המשחק גם היום".
תקצירי הליגה האנגלית ב"סאן+"
כדי לנצח במשחק, ה"סאן" הודיע כי רכש את הזכויות הבלעדיות לתקצירי הליגה האנגלית בכדורגל באינטרנט, במחיר של כ-30 מיליון פאונד (165 מיליון שקל). הקבוצה גם מינתה לתפקיד העורך את סמנכ"ל התפעול הקודם של הקבוצה, "איש שמביא איתו יותר ניסיון בטבלאות אקסל מאשר בפנקסי כתבים", ציין ה"גרדיאן". העיתון הודיע כי הוא מתכוון תחילה לגבות שני פאונדים בלבד לשבוע, ולהציע בתמורה חבילה הכוללת גישה לתוכני העיתון, שידורי ספורט וקופונים. שמה יהיה "סאן+". בדוכני העיתונים, שבבריטניה אחראיים לכ-40% ממכירות העיתונים, עולה ה"סאן" 40 פני לגיליון. עוד לא ברור איזה תוכן יהיה זמין למי שלא ירכשו את החבילה.
בעיתון טוענים כי 16 אלף אנשים כבר נרשמו מראש, וכי עד סוף השנה צפויים כחצי מיליון גולשים משלמים. אנליסטים העריכו כי היומון זקוק למספר זה כדי לאזן את הירידה הצפויה בתקציבי הפרסום שתגרור הירידה ההכרחית במספר הגולשים מרגע שתוקם חומת התשלום. במהלך הזמן, אמרה מנהלת השיווק של הקבוצה, קייטי ונק-סמית, תציע הקבוצה מסלולי הצטרפות נוספים. "לא היינו עושים זאת לולא היינו בטוחים שאנשים מוכנים לשלם", אמרה.
אבל זאת, כמובן, עדיין שאלה פתוחה, והיא תלויה בשאלה אחרת: איזה סוג של חומות יהיו חומות התשלום של העיתונים באינטרנט – חומת מגן או חומת כלא? האם באמצעות תשלום קבוע לעיתון מסוים יכניס עצמו המנוי למרחב מוגן, שבו יקרא רק מה שהוא מעוניין לקרוא, בטוח מהספינים, מהפרסום ומהאינטרסים הפרועים שמשתוללים בחוץ ומאיימים לבזבז לו את הזמן? או שהחומה נועדה לסגור את המנוי באמצעות הארנק שלו עצמו במתחם שממנו יסתכל בכמיהה על הנעשה בחוץ וירצה לברוח. האופציה האחרונה, כדאי לציין, לא עבדה אפילו בחומת ברלין. ולה היו שומרים חמושים.