נציגי העסקונה הפוליטית

"הרבנים דוד לאו ויצחק יוסף נבחרו לכהונת הרבנים הראשיים", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "מקור ראשון", העיתון המזוהה עם המחנה המפסיד במירוץ לרבנות הראשית. כותרת המשנה הקורקטית נפתחת בהודאה צנועה בתבוסה: "הפסד למועמדי הציונות הדתית".

בסך-הכל, הסיקור של "מקור ראשון" ענייני. לא דרמטי מדי, רחוק מלהיות בכייני. הידיעה המובילה, מאת ארי גלהר, מסכמת את התוצאות ומצטטת, בין היתר, את סגן השר אלי בן-דהן, מתוך ראיון שהעניק לרדיו גלי-ישראל: "כאיש הבית-היהודי אני בהחלט מאוכזב שלא הצלחנו במשימה".

לידיעה לא נלווה מאמר פרשנות או דעה, אם כי במדור הדעות של "מקור ראשון" מתפרסמת רשימה מאת זאב קם, על היחסים בין יאיר לפיד למפלגות החרדיות ("החרדים ולפיד – סיפור אהבה"). המאמר אינו עוסק במירוץ לרבנות, אבל מספק הזדמנות לבקר הן את לפיד ("מה עושים כשלא רוצים לעסוק בגזירות הכואבות שמוטלות על הציבור? [...] התנגחות בחרדים") והן את החרדים ("העיתונים החרדיים (לפחות חלקם), בכל מדינה מתוקנת, היו נסגרים מזמן והיתה נפתחת נגדם חקירה פלילית בחשד להסתה").

בשבועון "בשבע" מסבירים את ההפסד באיחוד כוחות חרדי, ולא מזכירים במלה פלגנות בקרב הציונות הדתית. "הדיל החרדי ניצח", נכתב בשערו הבוקר. שלמה פיוטרקובסקי מדווח כי "בחירתם של הרב לאו והרב יוסף היא ניצחון לדיל החרדי בגוף הבוחר, אשר נחלש משמעותית בעקבות דחיקתם של החרדים מהקואליציה, אך כעת התברר שכוחו עוד במותניו. [...] הניצחון מהווה מכה למפלגת הבית-היהודי, אשר תמכה לאורך ההתמודדות באופן רשמי ברב דוד סתיו ובאופן לא רשמי ברב שמואל אליהו".

בקרב המנצחים הגישות חלוקות. נראה כי לפחות כמה מהחרדים שומרים איבה מיוחדת ליהודים מקרב הציונות הדתית. אתמול, במסגרת סיקור האישור בקריאה ראשונה של חוק גיוס החרדים, הדגישו כל העיתונים החרדיים את חלקה של הבית-היהודי באסון שנפל על לומדי התורה. הבוקר, בסיקור תוצאות המירוץ לרבנות הראשית, יש מי שמתאפק.

"המודיע", לדוגמה, מדווח בצנעה על התוצאות. יעקב רייניץ כותב על "מאבק קשה וצמוד", אולם אינו מספק את הרקע הפוליטי למחנאות. בעיתון "יתד נאמן" מברכים על התוצאות, שהגיעו "לאחר מסע בחירות ממושך וניסיון חמור לשנות את ההלכה היהודית". בשער מוסבר כי התוצאות הן "מכה קשה לבית-היהודי ולעומד בראשו, השר נפתלי בנט, שהריצו מועמדים מטעמם וביקשו לערוך שינויים מפליגים בכל תחומי חיי הדת בארץ ישראל".

"המבשר", לעומת זאת, מרשה לעצמו לחגוג את ההישג. "תחושת סיפוק ביהדות החרדית לנוכח היבחרם של רבנים אשר קיבלו את תמיכתם המפורשת של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א", נכתב בכותרת משנה לידיעה בולטת בעמוד השער. כתב העיתון (שנותר אלמוני) מקשר בין תוצאות הבחירות להצעת החוק לגיוס חרדים, ומדווח כך:

"קרן אור נרשמה אתמול בשבוע של מלחמות בתורה ובדת. בתום מערכת בחירות מתוחה לרבנות הראשית לישראל, נקבע כי החרדים לדבר ה' ניצחו. [...] הרב לאו והרב יוסף הם המועמדים שזכו לתמיכתם של גדולי ישראל. כאמור, בסופו של דבר הם נבחרו בהפרש משמעותי מול מתחריהם, נציגי העסקונה הפוליטית המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי, שליחיהם של מפלגת הבית-היהודי. [...] ההצבעה הסתיימה בשעה שבע בערב וסיימה חודשים ארוכים של חשש ודאגה מפני ניצחון של הגופים הרבים שבחשו בקדרה, גופים הרחוקים משמירת המסורת והעמדת הדת על תלה".

הרב דוד לאו חוגג את בחירתו לרב הראשי האשכנזי, אתמול בירושלים (צילום: גדעון מרקוביץ')

מנגד, העיתונות החילונית כולה מדווחת על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית בהבלטה (ארבע כותרות ראשיות מתוך ארבעה עיתונים), וזאת תוך הדגשת הרקע הפוליטי. "ניצחון לש"ס על הבית-היהודי", נכתב ב"מעריב". "ניצחון מוחץ לחרדים על הציונות הדתית", נכתב ב"ישראל היום" וב"הארץ" (בלי התיבה "מוחץ"). "ש"ס הביסה את בנט", נכתב ב"ידיעות אחרונות".

דווקא מחוץ לשופר הרשמי למחצה של הציונות הדתית נמצאו זמן ומקום לחשבון נפש ראשוני (אולי בשל סיבה פרוזאית, כמו שעת הירידה לדפוס). ב"מעריב", אחיו המאומץ של "מקור ראשון", מתפרסם מאמר של פרופ' אשר כהן, המסביר את ההפסד בפלגנות פנימית. "הניצחון הציוני-הדתי היה בהישג יד ואולי אפילו בקלות רבה יחסית ממה שהיה צפוי", הוא כותב, "אולם גוניה של הציונות הדתית בחרו במלחמת התשה חסרת תקדים".

ב"ידיעות אחרונות" כותב יועז הנדל טור המייחס עסקונה פוליטית לצד שמעבר למתרס. "כך נראה ממסד דתי רגע לפני שקיעה. עשרות עסקנים, אנשי יחסי-ציבור ונבחרים אלמונים שירשו דם כחול וחוכמה מאביהם – ואין הכוונה לזה שבשמים [...] לרבנות הראשית אין תקנה ללא הפרדה מהפוליטיקה והכסף. ואת זה הרבנים החדשים לא יכולים לספק".

סימה קדמון מביאה לקוראי "ידיעות אחרונות" את תגובת השר בנט, מעבר לזו הרשמית שמצוטטת בידיעות חדשותיות. לדבריה, הוא מסרב להודות בתבוסה: "אני מאוכזב, הוא אומר, אבל לא נורא. זה נותן לי הרבה יותר מרץ לעשות את הרפורמות שאני ממילא עושה".

ב"ישראל היום" מזכירים לחיוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מתי טוכפלד כותב כי "בניגוד לבנט, נתניהו דווקא יכול להגניב חיוך קטן. לא ברור עד כמה היה מעורב אישית בבחירות הללו, אולם אין ספק שהמועמד המועדף עליו לאורך כל הדרך היה הרב לאו". ידיעה נפרדת נפתחת בדיווח כי ראש הממשלה "הזמין את הרבנים הנבחרים להצטרף לחוג התנ"ך שהוא מקיים בביתו על שם חמו, שמואל בן-ארצי ז"ל".

"המשמעות העיקרית של הבחירות היא מה שהן מייצגות מבחינה פוליטית, בעולם היהודי בכלל ובמפה האורתודוקסית בישראל בפרט", כותב יאיר אטינגר ב"הארץ". בהמשך הוא מכניס גם את הציבור החילוני לתמונה: "אם הרבנות תמשיך במגמת ההחמרה והניתוק – כפי ששולחיהם של יוסף ולאו מצפים – ייתכן שתוצאות הבחירות יתבררו בדיעבד כהישג של הציבור החילוני. כוחה של הרבנות יירד, והפער בינה ובין הציבור יתרחב".

"אין להצטער על בחירתם של לאו ויוסף", מוסיף אנשיל פפר. "היה גרוע בהרבה אם היו נבחרים הארכי-גזען שמואל אליהו או השמרן בלבוש רפורמטור דוד סתיו. האחד היה מבייש את כולנו והשני נוטע תקוות שווא. אין תקווה לרבנות, כל עוד היא צמודה בטבורה לפוליטיקה וכל עוד אזרחי ישראל לא קמים וגואלים את יהדותם מידי הרבנים. [...] עם יוסף ולאו, הרבנות תישאר כפי שהנה – גוף נפוטיסטי, מיותר, מושחת ולא רלבנטי לחברה הישראלית, חופשי להתעמר באזרחים הנזקקים לשירותיו. עד שלא תקום דרישה עממית לבטלה, זאת כנראה הרבנות שמגיעה לנו".

לקט ידיעות (מ"הארץ")

חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי המינהל-האזרחי מקדם תוכנית רכבות שאפתנית בשטחי הגדה המערבית בעלות של מאות מיליארדי שקלים. "גם אם לא יימצא בינתיים תקציב למימושה, עדיין תהיה לה משמעות בפועל, כי כל תוכנית בנייה מעתה ואילך תצטרך להתחשב בתוואי העתידי של המסילות", הוא מסביר. "[...] למשל, כבר עתה ברור שתוואי הרכבת יעבור במקביל לכביש הבקעה (ציר 90), ואם התוכנית תאושר, הכביש והכפרים הפלסטיניים הסמוכים לו יושפעו ממנו". בטור דעה צמוד טוענת עמירה הס כי "גם אם מדברים על אוכלוסייה 'מקומית', פלסטינית, שתיסע ברכבת, התוואי שלה – כמו הכבישים העוקפים – נבנה לפי צורכי האוכלוסייה היהודית".

אילן ליאור מדווח ב"הארץ" כי עיריית תל-אביב–יפו החליטה לשנות את מדיניותה וכעת אינה מאפשרת לאזרחי אריתריאה לקבל רשיון עסק, גם אם יש להם אשרת עבודה בישראל. "אזרח אריתריאה, שביקש לא לפרסם את שמו, פתח לפני שנה וחצי מכולת בשכונת התקווה בהשקעה של עשרות אלפי שקלים", כותב ליאור. "בהפגנה הסוערת במאי בשנה שעברה נופצו חלונות המכולת והיא נבזזה. איש לא פיצה אותו. לאחר מכן השקיע עשרות אלפי שקלים בשיפוץ. הוא הגיש בקשה לרשיון עסק, התאים את המכולת לדרישות העירייה וקיבל את כל האישורים הדרושים, אך בקשתו לקבל רישיון עסק נדחתה".

ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי זאכי סבאח, מוכר בייגלה מירושלים, נשלח לעשר שנות מאסר בגין חובות לעירייה, תוצאה של 254 תיקים שונים שנפתחו נגדו בשל רוכלות ללא רישיון. בסך-הכל חייב סבאח 731,910 שקל ו-21 אגורות, מדווח חסון. "רוב הדיונים בעניינו נערכו שלא בפניו, ומאחר שהוא לא הגיע להסדר תשלום עם העירייה, אוחדו התיקים והשופטת אישרה את פקודות המאסר המצטברות. זמן קצר לאחר ההחלטה נעצר סבאח ונכלא. רק ארבעה ימים לאחר שנעצר הוא הצליח ליצור קשר עם סניגורו, עו"ד אמיר שניידשר. בעקבות בקשה שהגיש שניידשר לבית-המשפט, הסכימה העירייה לשחררו תמורת תשלום של 10% מהחוב – כ-80 אלף שקלים. שופטת בית-משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר-צבן, קבעה שהוא ישוחרר גם תמורת 8,000 שקלים, אך סבאח הכלוא לא הצליח לגייס את הסכום ונותר במאסר".

אור קשתי מדווח ב"הארץ" כי המרצים במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה מחויבים לדבר עברית, ועברית בלבד. קובץ הנחיות חדש שנשלח לסגל המרצים מורה כך: "אין לפנות לסטודנטים בכל שפה שאינה עברית – לא בזמן השיעור ולא בזמן בחינה, גם לא בבדיחות הדעת". קשתי מציין כי כ-20% מהסטודנטים הלומדים חינוך במרכז הם ערבים. לפי קובץ ההנחיות: "אם ברצונכם להסביר משהו לסטודנטים בערבית למשל, יש לעשות זאת מחוץ לכותלי הכיתה הרשמית – בהפסקות או בשעות קבלה".

שתי ידיעות ("מישראל היום")

כל התוכן המערכתי בעמ' 25 של "ישראל היום" מוקדש לפיאור הצבא הישראלי. חצי מהעמוד מוקדש לכתבה קצרה מאת לילך שובל, רביעית בסדרת הכתבות שמפרסם העיתון לרגל מחזור גיוס הקיץ. הפעם מוצע למתגייסים לבחור בחיל התותחנים. מפקד בית-הספר לתותחנות שדה בשבטה, אל"מ איציק שחר, שוחח עם הכתבת וסיפר על החדשנות שמאפיינת את החיל. "מערך התותחנים נחשב לאחד מהמגוונים בצה"ל", כותבת שובל. "יש בו מערכות ישנות יחסית, בדמות מערך התותחים והרקטות, וגם מערכות מתקדמות יותר, דוגמת חימוש מונחה מדויק, כלי טיס בלתי מאוישים ומערך האיכון שהתחדש לאחרונה. כלל המערכים של החיל עברו שיפורים טכנולוגיים".

לצד קידום חיל התותחנים, מקדמת ידיעה מאת יעל ברנובסקי את עצם הגיוס לצבא. במרכז הדיווח שלה דוד זגוריו, בן 19, שהיגר לישראל ממרוקו ויתחיל היום לשרת כחייל קרבי. בכותרת המשנה של הידיעה כלול ציטוט מפי זגורי, שאמר: "צה"ל מגן גם על היהודים בחו"ל".

בעיתונות הכלכלית

רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר (צילום: מרים אלסטר)

בכל עיתוני ומוספי הכלכלה מתפרסמת ביקורת נרחבת על רשות ניירות הערך, על רקע ההסכם שחתמה עם מנכ"ל פסגות לשעבר רועי ורמוס. לפי ההסכם, הפרקליטות הסכימה לוותר על הגשת כתב אישום נגדו בתמורה לתשלום של חצי מיליון שקל. הביטוי שחוזר על עצמו בעיתונים: "ההר הוליד עכבר".

"הניצחון של ורמוס, התבוסה של רשות ני"ע והפרקליטות", נכתב אמש בכותרת הראשית של "גלובס". אדם המוגדר "גורם בכיר בפרקליטות" אמר לחן מענית: "המונח המתאים להתנהלות של הפרקליטות מול רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר, הוא 'סחיטה באיומים' [...] בדרך להסדר הזה הפרקליטות איימה על ורמוס עם אקדח, שהכדור היחיד בו היה כדור עינוי הדין ולא כדור הדין, עם ההליך המשפטי ולא עם התוצאה המשפטית. כל אדם במצבו של ורמוס היה חותם על הסדר כזה, כדי לחסוך לעצמו את עינוי הדין, גם אם הוא בטוח שהיה יוצא ממנו זכאי".

"עוד תיק-בושה כבד לפרקליטות", הגדירה זאת סטלה קורין-ליבר במאמר פרשנות נלווה. "סערה מבית רשות ני"ע שהתבררה כנפיחה. מפרשה לנפילה מתבררת יותר ויותר החולשה של מערכות הרגולציה הכלכליות, ההרתעה נחלשת, ואמון הציבור תופס צניחה מואצת".

"היה ברור שלא אודה בכלום. שילמתי את הקנס כדי לחזור לחיי התקינים ועיסוקי", מצטטת ב"ממון" ליטל דוברוביצקי דברים שאמר ורמוס אתמול "למקורביו". בטור פרשנות נלווה היא כותבת: "לא יזיק אם גם בפרקליטות יבצעו בדק בית".

גולן חזני ב"כלכליסט" מעדיף ועדת חקירה על פני בדק בית. "לא ברור עד כמה ורמוס נקי, וכנראה איננו צח כשלג אם נאלץ לשלם 500 אלף שקל קנס (התמלולים שהושמעו ברדיו אתמול די בעייתיים מבחינתו)", הוא כותב, "אולם הצורה שבה מסתיימת הפרשה מבהירה שהעוול שנעשה לו כבד, ומכאן ועד לתמונה השחורה שצייר סביבו גושן הדרך רחוקה. [...] מי בודק את הרגולטור? למי הוא כפוף? האם התנהלותו היתה נקייה? [...] על השאלות האלה יכול לענות רק גוף לא תלוי שיבדוק את ההתנהלות של הרשות והפרקליטות לכל אורך הפרשה". עמיתו לעיתון, משה גורלי, מפנה את האצבע המאשימה לפרקליט המדינה משה לדור.

גם ב"דה-מרקר" מתפרסמת ביקורת על הרגולטורים, אם כי לא בהבלטה דומה לזו של העיתונים הכלכליים האחרים. הפרשן עידו באום מגדיר את ההסדר בין הצדדים "נלעג" וטוען כי לא היה צורך בסנקציה כספית על ורמוס. "המקרה שלו ממחיש בצורה הקיצונית ביותר את הקושי שנוצר כאשר רשויות האכיפה מקבלות סמכות להיות החוקר, השופט וגם התליין".

ענייני תקשורת

כדאי מאוד לקרוא את כתבת השער של "דה-מרקר" הבוקר, המוקדשת לתחום ההפקות ברשות השידור. בעזרת דו"ח שהגישה הרשות לבג"ץ משרטט נתי טוקר תמונה של בזבזנות וחשד להעדפת מקורבים במסגרת חטיבת התוכניות של ערוץ 1.

בידיעה נפרדת מדווח טוקר כי שר התקשורת גלעד ארדן קיבל לידיו הערכה כלכלית שלפיה גם אם תיושם הרפורמה ברשות השידור, היא תיקלע לגירעון תזרימי בשנת 2018, בשל תוספות השכר הצפויות בשנים הקרובות. לפי הידיעה, הערכה זו מדרבנת את ארדן למצוא פתרון אחר, רדיקלי יותר, לרשות השידור. "בשלב זה נראה כי ארדן הגדיר את הטיפול ברשות השידור כאחת ממטרות-העל שלו, והוא סבור כי הדיבידנד הציבורי שיגרוף ממהלך כזה יהיה כדאי יותר פוליטית מאשר כניעה ללחצים בתוך הליכוד", כותב טוקר.

כאשר נודע כי אדוארד סנודן הדליף מידע רגיש על ריגול הפנים שמבצעות הרשויות בארה"ב, הגדיר אותו "ידיעות אחרונות" "ואנונו האמריקאי", במובן החיובי של המלה. לא "מרגל אטום" שסיכן את שלום המדינה, כי אם "המדליף שהביך את אובמה". הבוקר מופיעה בעיתון ידיעה מאת בנימין טוביאס ולפיה סנודן נותר תקוע בנמל התעופה של מוסקבה, ולא ברור מתי יוכל לצאת. כותרת הידיעה היא "המרגל שתקוע". אין לראות בכך שינוי ביחסו של העיתון למעשיו של סנודן, רק ביטוי נוסף לדחף האוטומטי של מערכת "ידיעות אחרונות" למשחקי לשון. בעבר יצא סרט שהמפיצים בישראל תירגמו את שמו ל"המרגל שתקע אותי", ובמערכת "ידיעות אחרונות" שוב פעלו לפי כותרת ספרו של אבשלום קור: "לצונו של אדם, כבודו".

כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדשת לטורקיה ולנקמה של ראש הממשלה ארדואן במי שהעז למחות נגדו בחודש שעבר. מתן דרורי מדווח כי בין היתר סותם המשטר את פיות התקשורת ומבצע פיטורים ממוקדים של עיתונאים בעייתיים. "לפחות 22 עיתונאים פוטרו מעבודתם בעקבות תמיכתם במחאה, 37 אולצו להתפטר ועתידם של 14 נוספים אינו ברור", כותב דרורי על סמך נתונים שמסר איגוד העיתונאים הטורקי. לנוכח העובדות הללו ברור מדוע הפגנות קטנות שממשיכות להתקיים כמעט שאינן מדווחות בתקשורת.

כשנשאלו אנשי "ישראל היום" אם יש קשר בין עליית המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס" לבין הראיון עם אחיה של רעיית ראש הממשלה, הם הגיבו בזלזול. "זה קשקוש אידיוטי", אמרו ללי-אור אברבך מ"גלובס". "הקשר בין הדברים הוא כמו הקשר בין ההפיכה השנייה במצרים לדו"ח של פרופ' ירון זליכה על ספורט הכדורגל". ואולם, מאז פרסום הראיון עם חגי בן-ארצי – המדור נעלם. הפעם האחרונה שנכתב על "אימפריית הרשע של נוני מוזס" היתה ביום שישי האחרון, כשהמדור הוקדש לביקורת על הראיון עם בן-ארצי. מאז ראו אור חמישה גליונות "ישראל היום" בלא המדור. נראה כי פעולת התגמול מעוררת הרחמים של דף המסרים מלשכת נתניהו הגיעה לסיומה.

גונן גינת ועמוס רגב, "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")

ב"ישראל היום" לא טרחו להמשיך עם המתקפה הממוקדת על "ידיעות אחרונות" אפילו יום אחד נוסף, כדי לשוות ולו מראית עין של חוסר קשר לראיון עם בן-ארצי. ואולי לא רצו לשוות מראית עין כזו, כדי שב"ידיעות אחרונות" יבינו שלמעשיהם יש מחיר (גם אם בפועל נראה כי הנזק ש"ישראל היום" גורם לנתניהו משתווה לתועלת שהוא מפיק ממנו).

במקום "אימפריית הרשע של נוני מוזס" מסתפק הבוקר "ישראל היום" במאמר דעה מאת דרור אידר, המתפלמס עם מה שכתב אמנון אברמוביץ' במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".

בשבועון "טיים אאוט" מקדיש נועם שיזף את מדורו הקבוע לירי שוטר מג"ב בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, בשבוע שעבר, ליד נבי סאלח. "בתגובות שנשלחו לכלי התקשורת, דובר צה"ל לא מצא בעיה בהתנהלות החיילים", מציין שיזף.