"אנחת רווחה בפליט סטריט", זו היתה עשויה ודאי להיות כותרת של אחד מצהובוני לונדון אילו הדו"ח של ועדת השופט לורד לווסון היה מוגש לפני כמה עשורים, כשרוב מערכות העיתונים שכנו עדיין בלב הבירה הבריטית. פליט סטריט התרוקן מאז מהעיתונים, אבל צהובוני לונדון נותרו בשלהם: עסיסיים, חושפניים, חטטניים, צעקניים. בימים האחרונים התריעו כמה מהם, בסגנונם הקולני, על סכנה מתקרבת לחופש העיתונות. הם הזהירו כי הוועדה בראשות לווסון מתכוונת להמליץ על הטלת פיקוח ממשלתי על עיתוני בריטניה, אולי במתכונת דומה לרגולציה על שידורי הרדיו והטלוויזיה.
כשהתייצב אתמול (29.11.12) הלורד לווסון מול כתבים ומצלמות כדי להציג את הדו"ח על "התרבות, הפרקטיקות והאתיקה של העיתונות הבריטית", התברר כי לאזהרות לא היה בסיס. לווסון מיהר להבהיר שבין כ-2,000 עמודי הדו"ח אין שום המלצה כזו. לכל היותר הוא מבקש להקים גוף פיקוח עצמאי, בלתי תלוי, שרק עצם קיומו יעגון בחוק.
זמן קצר אחר-כך הודיע ראש הממשלה דייוויד קמרון כי אין בכוונתו "לחצות את הרוביקון" לעבר חקיקה כזו, משום שהדבר עלול להתפרש כפגיעה בחופש העיתונות. אנשי תקשורת אולי נשמו לרווחה, אבל היו מי שהגיבו מיד בחמת זעם. "אתה קורע את לבותינו ואת נשמותינו", הטיחו בקמרון נפגעי האזנות הסתר ושאר שיטות העבודה המפוקפקות של צהובוני לונדון, שעמדו במרכז החקירה. הם, סלבריטאים יחד עם בני משפחות שכולות, דורשים יד תקיפה הרבה יותר כלפי התקשורת, וטוענים כי העיתונים הסנסציוניים חצו כבר מזמן את כל הקווים האדומים. מבחינתם, הממשלה חייבת לכונן מערכת אכיפה שתמנע מעשים חמורים כאלה בעתיד.
337 עדים, ובהם עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי משטרה, מומחי תקשורת וגם קורבנות של חדירה לפרטיות ועבירות אחרות, שטחו בפני הלורד לווסון ועמיתיו במשך תשעה חודשים את עלילותיהם המפוקפקות של כתבי הצהובונים, עורכיהם ובעליהם. "למרבה הצער", סיכם לווסון, "במקרים רבים התעלמו העיתונאים מאחריותם, וגם מן הקוד האתי שהעיתונות עצמה כתבה וקידמה, פגעו באינטרס הציבורי, גרמו לסבל ממשי ולעתים אף המיטו חורבן על חייהם של חפים מפשע".
הוריה של מילי דאולר מעידים בפני ועדת לווסון (צילום מסך)
אך חברי הוועדה לא נדרשו רק לבדוק את החשדות לעבירות שבוצעו על-ידי הטבלואידים שבשליטתו של איל העיתונות רופרט מרדוק בפרשת האזנות הסתר למשיבונים של נסיכים, סלבריטאים ובני משפחותיהם של קורבנות פשע. הם נדרשו לחשוף את האמת על מסע החיפוי והטיוח של הפרשה, שסיכל מאז 2006 כל חקירה רצינית של העבירות החמורות, שבוצעו בעיקר על-ידי כתבי השבועון-צהובון "ניוז אוף דה-וורלד", שנסגר באופן דרמטי בעקבות הפרשה.
פרשת ההאזנות נחשפה בהדרגה, החל מאמצע העשור הקודם, ועוררה ביקורת רבה על הטבלואידים הבריטיים ועל מרדוק; בעיקר לאחר שהתברר שכתבים חדרו למשיבון בטלפון הסלולרי של הילדה מילי דאולר, שנעלמה מביתה בשנת 2002, ושלפו משם מידע. מאוחר יותר נטען גם כי הכניסה למשיבון הטעתה את המשטרה להניח שהילדה בחיים ועושה שימוש בטלפון, בשעה שלמעשה כבר לא היתה בחיים.
שליפת מידע מהטלפונים הסלולריים של בני משפחת המלוכה הביאה, כבר ב-2007, להעמדתם לדין ושליחתם לכלא של הכתב לענייני בית-המלוכה של ה"ניוז אוף דה-וורלד" וחוקר פרטי שסיפק לו את מספרי הטלפונים והקודים לכניסה למשיבונים. למרות זאת היה מי שמנע חקירה נרחבת יותר, שהיתה חושפת כבר אז מה שהתגלה מאוחר יותר: שיטת הכניסה למשיבונים לצורכי האזנה, כמו גם מחיקת הודעות כדי שלא יפלו לידי כתבים מתחרים, שימשה כתבים רבים, ולא היה כמעט עיתונאי במערכות הטבלואידים שלא ידע על כך.
העלמת העין המתמשכת מהמעשים הפליליים רבי ההיקף האלה התאפשרה, בין היתר, בשל הקשרים ההדוקים בין מרדוק ועיתונאיו לבין פוליטיקאים בכירים וגם אנשי משטרה. לווסון נדרש אפוא להכניס את ידיו לתוך העיסה הדביקה של עיתון-שלטון. ולא חסרה גם הצלע השלישית, ההון. מרדוק, כך נטען, גם ניצל את קשריו בצמרת כדי לאפשר לו להשלים את רכישת הבעלות על רשת הטלוויזיה BSKYB, מהלך שסוכל בעיקר בשל התפוצצות פרשת ההאזנות.
לווסון מצא כי לעתים קרובות היחסים בין אנשי התקשורת לפוליטיקאים "קרובים מדי" וחורגים מהראוי. במיוחד הביע דאגה מהיחסים בין מקבלי ההחלטות לבין אותם אנשים בתחום המדיה, "שעשויים להרוויח או להפסיד מן המדיניות שנידונה באותה עת". הוא מתאר מציאות שבה כוחה הניכר של העיתונות והשפעתה על הפוליטיקה ועל הפוליטיקאים מעניקים לכתבים ולעורכים עוצמה רבה במערכת יחסים זו. התוצאה, כפי שהוכח בשנה שעברה, היתה פגיעה קשה באמון הציבור הן בעיתונאים והן בפוליטיקאים, פגיעה שמשמעותה בשני המקרים נזק לדמוקרטיה.
איל העיתונות רופרט מרדוק מעיד בפני ועדת לווסון (צילום מסך)
לצד חקירת האירועים הללו נדרש השופט להגיש המלצה לכינון גוף חדש לפיקוח על האתיקה העיתונאית. הצורך במוסד כזה התעורר לאחר שהתברר כי המוסד הנוכחי, ה-PCC, נציבות התלונות על העיתונות (המקבילה למועצת העיתונות בישראל), אינו ממלא את תפקידו. אי-ההצלחה של הנציבות בטיפול בתלונות נגד האזנות הסתר של אנשי ה"ניוז אוף דה-וורלד" נבע, לדברי השופט, מכך שלעיתונאים עצמם היה משקל רב ב-PCC, ולא היה להם עניין לחשוף את העבירות.
לווסון גינה בחריפות את נטייתם הקבועה של עיתונאים להימנע מחקירות נוקבות של כשלונות מקצועיים או מהענשה ראויה של עברייני תקשורת, בטענה שתהיה בכך משום פגיעה בחופש העיתונות. "איני מכיר שום מקצוע מאורגן, תעשייה או משלח יד, אשר יש בו התעלמות מכשלונות חמורים של בודדים מתוכו בשמה של הטובה הכללית שמביאים רוב אנשיו", אמר. "אילו היו נוהגים כך במסגרת אחרת – היתה העיתונות הראשונה לחשוף זאת".
הגוף שלווסון מציע כיורשו של ה-PCC אמור להיות "משוחרר מכל השפעה של התעשייה (העיתונות) או של הממשלה". הגוף יוקם אמנם על-ידי העיתונות, כדי למנוע טענה על התערבות ממשלתית, אך חבריו יהיו בעיקר אנשי ציבור ש"ייבחרו באופן עצמאי, שקוף ופתוח". עורכים בכירים או פוליטיקאים פעילים לא יוכלו להיבחר לגוף זה, כדי להבטיח את עצמאותו, אמינותו ואי-תלותו בשלטון.
כדי לכונן את המוסד ולהעניק לו את האמינות הנדרשת מציע לווסון לעגן את הקמתו בחוק. החוק המוצע גם יקבע שהממשלה תהיה חייבת "לשמור על חופש העיתונות ולהגן עליו". בבריטניה אין חוקה, ועד היום אין חוק המעגן את חופש העיתונות.
גוף הפיקוח החדש יוסמך, על-פי ההצעה, לבצע חקירות יסודיות בכל מקרה שתוגש לו תלונה על הפרה חמורה או מתמשכת של כללי האתיקה העיתונאית. יהיו לו גם שיניים, חדות למדי: בסמכותו להטיל עונשים כספיים כבדים על עיתונים שיימצאו אשמים בהפרת התקנון – עד 1% ממחזור הכספים השנתי של העיתון, אך לא יותר ממיליון ליש"ט. הקנסות הכבדים אמורים לשמש הרתעה של ממש, לאחר שעד עתה ידעו עיתונים שייצאו בזול גם אם יורשעו בעבירות אתיקה חמורות.
לווסון מציע שהמוסד החדש יוסמך לשמש גם מסגרת לבוררות במקרים של תביעות דיבה. הבוררות תבוצע "באופן הוגן, מהיר וזול", כדי לחסוך לנפגעי דיבה את הצורך להיגרר למשפטים ארוכים ויקרים בבתי-המשפט. הדו"ח ממליץ גם לשקול חקיקת תיקון לחוק שיקבע כי בתי-משפט יכירו בפסיקות בוררות אלה.
עיתונים לא יחויבו אמנם בחוק להצטרף למוסד החדש, אבל מוצע שמי שיסרב לקבל את מרותו יועבר לפיקוח אופקום, הרשות המפקחת על אמצעי התקשורת האלקטרוניים.
השופט בריאן לווסון מקריא את מסקנות הוועדה בראשותו (צילום מסך)
לווסון לא הסתפק רק באזהרה מפני יחסים מסוכנים בין עיתונאים לפוליטיקאים. הוא קבע כי גם בקשרים בדרגים נמוכים יותר של השירות הציבורי יש בעיה. הוועדה בראשותו המליצה למפקדי המשטרה לתדרך שוטרים בדבר "הסכנות הטמונות בשתיית אלכוהול באווירה נינוחה עם עיתונאים". פגישות בפאבים אפופי ניחוחות של בירה, כפי שיודע כל צופה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, עלולות, כלשון הדו"ח, להביא ל"מסירת רכילות או לאמירות בלתי ראויות".
לווסון מכיר, לדבריו, בצורך לשמור על חסיון מקורות עיתונאיים, אבל ניכר שהוא מגלה חשדנות כלפי השימוש הנרחב בטיעון זה כל אימת שעיתונאים נקראים לחקירה. הוא מציע, על כן, לשקול חקיקת חוק שיקבע כי החיסיון יוכר רק אם יש בידי העיתונאי הסכם כתוב עם המקור, שבו האחרון מעיד כי מסר לו מידע בתנאי שזהותו לא תיחשף. דרישה זו מעוררת, באופן מובן, ביקורת חריפה מצד עיתונאים. זה בלתי אפשרי מבחינה מעשית במקרים רבים, הסבירו כתבים, ועלול לפגוע בצורה אנושה ביכולת לבצע תחקירים.
בדו"ח מוצעת גזירה נוספת, שעיתונאים רבים, כמו גם מקורותיהם במשטרה, יתקשו לעמוד בה: איסור על עריכת "שיחות אוף דה-רקורד" בין כתבים לקצינים. צעד כזה חיוני, לדברי השופט, כדי לשקם את אמון הציבור, על רקע הטענות שכתבים מסוימים – רמז ברור לכתבי השטח הבלתי נלאים של צהובוני מרדוק – זכו לקבל מידע בלעדי מקצינים, בתמורה לאירוח נדיב בארוחות ובמסיבות. קצינים בכירים שיותר להם לקיים פגישות כאלה יידרשו על-פי הצעתו של השופט לתעד את כל מה שנאמר בהן.
הבעייתיות הכרוכה בהמלצות מסוג זה, כמו בהצעות רבות אחרות של השופט, עוררה תגובות מעורבות. דייוויד קמרון, האיש שמינה את הוועדה, בירך על ממצאיה, אבל מיהר כאמור לדחות את ההצעה לחקיקה. בקואליציה שלו ובפרלמנט יש לא מעט פוליטיקאים הסבורים שהחלטת הוועדה שלא לכונן גוף פיקוח ממשלתי היא טעות חמורה: ללא שוט כזה תחזור העיתונות הבריטית לסורה בתוך זמן קצר. שהרי הוועדה שבראשה עמד לווסון היתה השביעית שחקרה את מצב העיתונות בבריטניה ב-70 השנים האחרונות.
הועדות באו והלכו, אבל הטבלואידים הבריטיים לא שינו את סגנונם, והטענות על פגיעה באנשים חפים משפע וחדירה לפרטיות נשמעות שוב ושוב. "הכדור חוזר עכשיו למגרש הפוליטי", סיכם הלורד לווסון את הצגת הדו"ח. "עכשיו עליהם לקבוע מי ישמור על השומרים".