כיצד קרה שסדרה סאטירית, דוברת ערבית בחלקה הגדול, הצליחה להתנחל בלב הפריים-טיים של הערוץ המסחרי הנצפה בישראל ולהישאר בו לאורך זמן, ואיך זה קשור לחוש הנסתר שמאפשר לכלבים לאתר בני-אדם לפי השתייכותם האתנית? סייד קשוע, סופר, בעל טור ויוצר הסדרה "עבודה ערבית", מסביר שהסוד הוא שילוב בין ויסות מושכל של מינוני רוך, מינוף תחושה קבועה של אי-שייכות ושימוש מניפולטיבי בסטריאוטיפים והיפוכם.
סייד קשוע: "אני שונא מקום שבו אנשים צריכים להתחתן לפי דתות – אני חושב שכמו בכל מקום מכובד בעולם, אנשים צריכים להתחתן לפי מעמד כלכלי"
"זה לא שבאתי לקשת עם הצעה לתוכנית נגד כיבוש ואמרתי, 'בבקשה תשימו את זה בפריים-טיים'", הסביר קשוע בכנס שנערך אתמול (שני, 22.7.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) בשיתוף עם זכיינית ערוץ 2 קשת, לרגל עליית עונתה הרביעית של הסדרה שיצר. "אני חושב שאני מכיר את גבולות השיח, אני מודע ליכולת התמרון, גם כעיתונאי, גם בעיתון 'הארץ' – אני חושב שאני יודע מה צופה מיינסטרים ישראלי יכול לעכל", אמר.
"זה לא חדש שאני מתעסק בעיקר בעצמי", הוסיף קשוע, המככב בתפקיד עצמו בשניים משלושת ספריו ובטורו השבועי ב"מוסף הארץ", וגם כתבנית שבה נוצקה הדמות המרכזית בסדרת הטלוויזיה – אמג'ד עליאן (השחקן נורמן עיסא), עיתונאי ערבי דובר עברית המתגורר בשכונה ירושלמית שרוב תושביה יהודים. הערביות הלא-סטריאוטיפית, הסביר קשוע, סייעה בחיבוב הדמויות על הציבור הישראלי, שאותו הוא תופס כרווי גזענות.
סייד קשוע. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 22.7.2013 (צילום: יוסי זמיר)
"איכשהו תמיד מסתכלים ואומרים, 'אתה שונה, אתה חריג'", אמר. "אני לא חי במשפחה שיכולה להיתפס כדימוי הנפוץ של הערבי, אין הרבה ערבים שחיים ב'שכונות יהודיות' – אגב, אני לא מקבל את ההפרדה הגיאוגרפית הזאת – אז אמג'ד במובן הזה הוא שונה", אמר קשוע, אך העיר כי הוא אינו חושב שהוא שונה בהרבה מאחיו המתגוררים בטירה, עיר הולדתו, או בחבריו שעזבו את הגליל והמשולש כדי לגור בירושלים.
לדבריו, הוא אינו מעוניין שיראו בו פרט מייצג של קבוצה כלשהי, ואין טעם להשליך מהתערותו בחברה הישראלית על היכולת או הרצון של ישראלי חבר התנועה-האסלאמית לזכות בסדרת פריים-טיים וטור קבוע בעיתון עברי. קשוע הוסיף כי גם כשהיה צריך לברוא דמויות של יהודי חרדי, יהודי ממוצא מזרחי ומשפחה מהעיר שדרות, הקפיד להימנע משימוש בסטריאוטיפים.
כשהוא מתבקש למצוא אג'נדה מאחדת כלשהי מאחורי הפרקים הראשונים של "עבודה ערבית", הוא מעלה אפשרות שלפיה המטרה הראשונית היתה האנשה של דמויות ערביות והבאתן לסלון הבית של הישראלי הממוצע. עם זאת, אומר קשוע, הוא לא בטוח שיהיה זה מדויק לומר שהעונה הראשונה התפתחה מכוחה של אג'נדה מוצהרת מסוג זה. "פתאום תפסתי – כשאני מדבר על הישראלי הממוצע, אני מדבר בעצם על השמאלני הממוצע ויכולת הספיגה שלו", מתקן את עצמו קשוע בהמשך. "אני שונא מקום שבו אנשים צריכים להתחתן לפי דתות – אני חושב שכמו בכל מקום מכובד בעולם, אנשים צריכים להתחתן לפי מעמד כלכלי", התלוצץ.
השחקן נורמן עיסא, המגלם את בן-דמותו של קשוע, אמג'ד עליאן (צילום: יח"צ)
המלאכה העדינה של התאמת החומרים למערכת העיכול של הצופה הישראלי בן המגזר היהודי, הסביר קשוע, דורשת זהירות מחושבת. "אם לצורך העניין נטפל בנושא כמו יום הזיכרון ומשמעותו עבור אמג'ד – נעשה את זה בדרך מסוימת, כי הציבור הישראלי לא יכול היום, בפריים-טיים, להתעסק בנכבה. בשיח הקיים, כל מי שמדבר על עצב ביום העצמאות נתפס כמישהו שמבקש את הכחדת מדינת ישראל וזריקת היהודים לים. בפרק הזה יהיה מאוד כואב לאמג'ד ובני משפחתו, ועדיין ננסה להעביר את המסר והכאב לצופה הישראלי, שמתחלחל ומזדעזע מהמלה 'נכבה'".
בחירה אחרת שאיפשרה להציג באור שונה סוגיה שבקרב יהודים נתפסת לעתים קרובות כבעיה היא הצגת חייהם המשותפים של זוג שכנים דו-לאומי, צלם העיתונות מאיר ועורכת-הדין אמאל (השחקנים מריאנו אידלמן ומירה עווד). "אני חושב שאנשים מנתקים את הדמויות מהמציאות – 'אמג'ד הוא לא באמת ערבי, אמאל היא לא באמת ערבייה' – וזה גורם להם לרצות שמאיר ואמאל יתחתנו", הסביר קשוע. "זו היתה המטרה מההתחלה, כשחשבתי להכניס זוג מעורב, שזה דבר נדיר במקום שמקדש טוהר גזע – לגרום לצופה לרצות שזה יקרה".
לפני שידורם של פרקים "כבדים", הודה קשוע, מקפידה ההפקה לשבץ שורה של פרקים "רכים", רוויי הומור. "אני לא בטוח שבכל הפרקים יש אמירה נוקבת וישירה, סאטירה נגד הסוגיות הבוערות", הוסיף. "יכול להיות שזה היה עובד אחרת במצב של הסכם שלום, אז אולי היכולת לצחוק על עצמי כערבי ועל החברה הישראלית היתה יותר חזקה".
מי מורשה לצחוק על ערבים
היעדרן של משפחות ערביות אחרות מהפריים-טיים הישראלי סייע למצב את משפחת עליאן מ"עבודה ערבית" כמעין אבטיפוס, הגם שאינו מייצג. שי קפון, במאי הסדרה, השתתף בדיון והזכיר כי דמותו של אמג'ד היא למעשה דמות של ערבי שהשתכנז, אך בד בבד הפנים את סט הסטיגמות שיהודים מייחסים לערביי ישראל. "אמג'ד הוא גזען שחושב בצורה סטריאוטיפית יותר מכל אחד אחר בסדרה", אמר קפון. כשהערבי החביב מנסה לפעול כערבי המצוי ונכשל בקול תרועה רמה, נוצר רגע קומי המאפשר ליוצרים להגחיך לא רק אותו – אלא גם את הסטריאוטיפים לגופם.
שימוש בניאוץ והגחכה עצמיים ככלי רטורי אינו המצאה של קשוע. "את הבדיחות שאתה מספר על ערבים אף יהודי לא היה יכול לספר", אמר לו רן תלם, מנחה המפגש וסמנכ"ל התוכניות של קשת. בתגובה הזכיר קשוע קטע מפורסם של הקומיקאי האמריקאי השחור כריס רוק, העוסק בסיבות שבעטיין "אנשים שחורים שונאים כושים". בקטע הסטנד-אפ מבצע רוק הלכה למעשה חסד עם הקהל השחור ברובו, ומנתק את הכבל הבלתי נראה המחבר ביניהם ובין הסטריאוטיפים הנכפים עליהם; באמצעות הגחכת ה"כושים" והרגליהם הנלעגים, הקומיקאי גורם לצופים להתגלגל מצחוק וכך אולי לא להבחין בכך שהוא בעצם רוכן לעברם ולוחש באוזניהם: אתם אולי שחורים, אבל אתם לא כושים.
קשוע, בהקשר זה, מזכיר כמה סטיגמות שהוצמדו לאזרחי ישראל הערבים שכיכבו בפרקים של "עבודה ערבית": "העניין עם הכלבים", "ערבים ושחייה" ו"תרבות הנהיגה הערבית".
"אני לא יודע מה היה קודם", אמר בהקשרם של חבריו הטובים ביותר של האדם שאינו ערבי. "אולי אחרי שקראתי בעיתון – אני לא זוכר אם זה היה 'ידיעות אחרונות' או עיתון ערבי – שמחנכים כלבים לזהות ערבים, אבל היה לי ברור שאני חייב להשתמש בכלי הזה אם אני רוצה להגיד אמירות כאלה ואחרות, ואני לא בטוח דווקא שכשאני מדבר על ערבים שמפחדים מכלבים או שכלבים מזהים ערבים – על מי אני בעצם צוחק. אני חושב שאני צוחק על אמג'ד, אבל אולי בעצם אני צוחק על הישראלים שחושבים דברים כאלה. במובן הזה, אני עושה סאטירה".
האם הוא בעצמו מפחד מכלבים? "אני לא יודע אם אני מפחד מכלבים, אבל אני מפחד מחתולים יותר", אמר קשוע. "אני מפחד כמעט מכל דבר, בלי קשר למוצא האתני שלי. אם הייתם יודעים כמה המלה 'מכון' מפחידה, שלא לדבר על 'ישראלי' – וכמה המילה 'דמוקרטי' גורמת לי לא לישון בלילות".
"ערבים באמת נוהגים פחות טוב מיהודים?", שאל המנחה תלם. "אני לא יודע", השיב קשוע. "אני חושב שערבים שונים נוהגים אחרת. למשל, אלה של התנועה-האסלאמית נוהגים על הפנים. אני כל הזמן מנסה לאפיין נהגים לפי הנהיגה שלהם – בירושלים, נהג יהודי דתי עם סטיקרים, בדרך-כלל אפשר להבחין שאין לו תחושה של מרחב, הוא מחליף נתיבים בלי לאותת בכלל.
"לפעמים נדמה שתאונות דרכים לא מטופלות במדינה הזאת כי יש בה איזושהי בעיה דמוגרפית – זה, וללמד ערבים שחייה. אני מכיר מישהו יהודי שאומר שכשהוא שומע על תאונת דרכים, הוא קודם כל בודק אם נפגעו בה יהודים או ערבים", הוסיף קשוע. "ביישובים ערביים תמיד יתלוננו שאם כבר משטרה נכנסת לכפר, באים רק בשביל חגורות. כנגזרת של זה שאין בהם חוק, הרבה מהיישובים הפכו להיות בלתי ראויים למחיה".
"איפה אתה גר?", שאל אותו ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. "אני לא רוצה להגיד בשביל לא להוריד את ערך הדירה", אמר קשוע, המתגורר בירושלים בשכונת רמת-דניה. "אני גר בהולילנד", השיב לאחר מחשבה.