מחצית מאוכלוסיית העולם נחשפת מדי יום לידיעות ותצלומים של סוכנות הידיעות AP, אסושיאייטד-פרס; 81% מכלל הציבור הבריטי צורך לפחות פעם בשבוע את החדשות של ה-BBC; בהודו חל זינוק של 64% בצריכת העיתונים לנפש בין 2000 ל-2009; 60%-70% מכלל צרכני החדשות בפינלנד הם "משתמשים מעורבים", המשלבים עיתון מקוון עם מהדורה מודפסת.
דוכן מגזינים, ברלין, אוקטובר 2012 (צילום: נתי שוחט)
זהו רק קומץ מהררי נתונים סטטיסטיים הממלאים את דפיו של דו"ח שפורסם באחרונה על-ידי מכון המחקר רויטרס באוניברסיטת אוקספורד. המסר העולה מהם אינו מקרי: מחבר הדו"ח, פרופ' רסמוס קליס נילסן, מסרב להצטרף לקהל הגדול של מספידים הניצבים מעל קברה של "התקשורת הישנה". נילסן מודה שעשר השנים הראשונות של המאה ה-21 היו "העשור שטילטל את עולם התקשורת", וחלו בו שינויים דרמטיים, אבל הוא מבקש לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה.
"דגש מוגזם על התקשורת הדיגיטלית ויוזמות חדשניות", הוא כותב בסיכום הדו"ח, "מעוות את הבנתנו באשר לשינויים בתחום התקשורת". מטרת המחקר, מסביר נילסן, היא התבוננות עמוקה בתהליכים וניתוח משמעותם, בלי ללכת שבי אחרי כותרות דרמטיות על סגירתו של עיתון ידוע או השקה מיוחצנת של אביזר דיגיטלי נוצץ. הוא מבקש להזכיר לנו, למשל, כי למרות ריבוי הערוצים החדשניים, "חדשות עדיין מיוצרות בעיקר על-ידי אמצעי תקשורת מסורתיים, במיוחד עיתונים, ומופצות בעיקר על-ידי ארגוני שידור מסורתיים, בעיקר טלוויזיה".
נילסן יודע שהוא שוחה נגד הזרם ועליו להתמודד עם תדמיתם של ארגוני התקשורת המסורתיים כדינוזאורים חסרי אונים הנדחקים לפינה, נטולי יכולת להתאים את עצמם למציאות חדשה. הוא מצטט את השבועון הבריטי "אקונומיסט", שקבע נחרצות בשנת 2006 כי "עיתונים הם זן הנמצא בסכנת הכחדה. הביזנס של מכירת מלים לקוראים, ומכירת קוראים למפרסמים, שעיגן את מעמדם של העיתונים בחברה, מתרסק". גם את הכרזתו של חוקר העיתונות האמריקאי הוותיק פיליפ מאייר בדבר "היעלמותו של העיתון".
מול אלה מנסה נילסן להחזיר מעט את סומק ללחיי התקשורת הישנה. הוא עושה זאת בעיקר בהסתמך על נתונים שנאספו בשמונה מדינות, שש מהן דמוקרטיות מערביות, ארצות-הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה ופינלנד, ושתיים הנכללות בקטיגוריה של "הכלכלות המתפתחות", הודו וברזיל.
הנה דוגמה אחת: מתברר כי בשנות ה-80 של המאה הקודמת נסגרו בארצות-הברית 119 עיתונים; בשנות ה-90 הלכו לעולמם 128, ובעשור הראשון של המאה ה-21 – 83 עיתונים. המסר ברור: עיתונים נסגרים, ולפעמים אחרים נפתחים במקומם, מאז ומעולם. לפעמים זו תוצאה של משבר כלכלי או תולדה של נסיבות אחרות. נילסן מצא כי בארצות-הברית ובמדינות אחרות היה זה המשבר הכלכלי של 2008 שהנחית מכה קשה על התקשורת, ואין זה מדויק להטיל את כל האשמה על האינטרנט.
"לה-מונד", מרסיי, יולי 2010 (צילום: סרג' אטאל)
גם אם קשה להתנתק מגורלו של עיתון זה או אחר שהתכווץ או נסגר, מדגיש הדו"ח, עיתונים הם עדיין המקור הראשון והחשוב ביותר לדיווחי חדשות מקוריים במקומות רבים בעולם, והם מייצרים יותר תוכן חדשותי מקורי מכל גורם אחר. בדו"ח מצוטטת גם קביעתו של דייוויד נוויל, העומד בראש איגוד של עיתונים מקומיים בבריטניה, כי מעולם בהיסטוריה לא נחשף מספר כה גדול של אנשים לחדשות המיוצרות על-ידי עיתונים, מודפסים ומקוונים, כפי שקורה בעשור האחרון.
גם הטלוויזיה עדיין לא איבדה את מעמדה הבולט, אף כי דפוסי הצפייה השתנו. חלפו הימים שבהם מיליונים נעצו את מבטיהם יחד, בעת ועונה אחת, בתוכנית מסוימת באחת מרשתות הטלוויזיה הוותיקות. בהודו, למשל, היו בשנת 2000 חמישה ערוצי טלוויזיה, ובחלוף עשור מתפזרים הצופים ההודים בין כ-700 ערוצים. אבל מה קרה בעשור האחרון בשעות משבר? בפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בפיגועי הרכבת התחתית בלונדון ב-2005, בפיגוע במומבאי ב-2008, כמו גם בצונמי בהודו ובמזרח אסיה ב-2004 – נצמד רוב הציבור בעולם לרשתות הטלוויזיה המסורתיות.
גם בימים רגועים יותר, ה-BBC הבריטי למשל עדיין נהנה משיעור חשיפה עצום, מעורר קנאה במדינות אחרות, לחדשות ולכלל התוכניות, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט. גם אמריקאים רבים עדיין שומרים אמונים לטלוויזיה. מי שעובד כל היום במשרד מול מחשב, מסביר דניס וורטון מאיגוד ארגוני השידור, מעדיף להתיישב בערב עם המשפחה על הספה ולצפות יחד בטלוויזיה, לא להמשיך לרכון על מחשב ולהתעסק עם העכבר.
לחצי הכוס המלא של העיתונות מוסיף נילסן את ההתפתחויות בברזיל ובהודו, כמייצגות את הכלכלות המתפתחות. קהלי התקשורת המסורתית במדינות אלה אינם מתכווצים אלא דווקא מתרחבים, בעיקר הודות לצמיחה הכלכלית ולעלייה בשיעור יודעי קרוא וכתוב באוכלוסייה. התחזקותו של המעמד הבינוני העירוני במדינות אלה קורצת למפרסמים, ואלה מספקים תשתית משמעותית להתחזקות התקשורת.
"30 מיליון בני-אדם טיפסו במעלה הסולם החברתי, ומחפשים עתה מידע", מצוטט בדו"ח פקיד בכיר בממשלת ברזיל. "יש אנשים שעכשיו מתחילים להיות מנויים על מגזינים, על עיתונים, על ערוצי טלוויזיה בכבלים". מציאות זו משקפת דמוקרטיזציה משמעותית של אמצעי התקשורת, מבחינת מגוון הערוצים ונגישות הציבור למגוון של מקורות מידע. אבל החגיגה אינה מלאה גם שם: הדו"ח קובע כי בברזיל ובהודו כבר מתחילים עיתוני האיכות, הברודשיטס, לחוש במצוקות של עיתונים מסוג זה בעולם המערבי. במדינות אחרות בעולם השלישי, שבהן עולה תפוצת העיתונים, עדיין סובלים ארגוני תקשורת רבים מרדיפות פוליטיות ורמה מקצועית בלתי מספקת של העיתונאים.
"פושקאר", הודו, מרץ 2009 (צילום: לירון אלמוג)
ובחזרה לעולם המערבי: גם אם נילסן מסרב להספיד את התקשורת הישנה, הוא אינו מתעלם כמובן מהטלטלות ומהמשברים. השינויים הדרמטיים ביותר בעשור הראשון של המאה הנוכחית התרחשו, לדבריו, בארצות-הברית, שם שיעור החדירה של האינטרנט זינק מ-43% בשנת 2000 ל-75% ב-2009. תפוצת העיתונים לנפש ירדה בתקופה זו ב-25%, הכנסות העיתונים צנחו ב-36%, וכוח האדם העיתונאי התכווץ ב-17%. גם בצרפת ובבריטניה, שם נרשמה מאז מלחמת העולם השנייה ירידה עקבית במספר קוראי העיתונים ביחס לכלל האוכלוסייה, הוכפל קצב היעלמותם של הקוראים בעשור שבין 2000 ל-2009.
מדוע נפגעו עיתוני ארצות-הברית יותר מאשר עיתונים במקומות אחרים בעולם? הסיבה לכך, מסביר נילסן, נעוצה בהבדל בחלוקת ההכנסות בין עיתוני אמריקה לאלו באירופה. בארצות-הברית 80%–90% מהכנסות העיתונים היו ממודעות, מהם כ-40% ממודעות לוח, אותן מודעות קטנות, אישיות, שבהן מוצעים למכירה דירות, מכוניות ומוצרים שונים. אתרים שונים, המפורסם שבהם הוא "קרייג ליסט", ממש תלשו מהעיתונים עמודים שלמים של מודעות כאלה. "קטיגוריות שלמות של פרסום נדדו בתוך כמה שנים מהעיתון המודפס לאתרים שמתמחים בכך", קובע הדו"ח, ולכך היתה השפעה ישירה, דרמטית ומהירה על הכנסותיהם של עיתונים מסוימים. באירופה היה מקובל תמיד שנתח המודעות מכלל ההכנסות קטן יותר, ועל כן הפגיעה פחות חמורה. ויש בה גם סיוע ציבורי מסוגים שונים לתקשורת המסורתית.
נילסן, כמו חוקרים רבים אחרים, קובע כי עצם המעבר למהדורות מקוונות אינו בבחינת בעיה לארגוני התקשורת הישנים. להפך, כך נחשפים אליהם קהלים חדשים. עיקר הנזק טמון בעובדה שאין כל דמיון בין היקפי הפרסום בעיתון המודפס לזה שברשת, ובעיקר בין ההכנסות מפרסום בעיתון המודפס, שהעניקו למו"לים רווחיות נאה, לבין מה שקורה באתרים. בארצות-הברית הצליחו העיתונים בשנת 2003 למשוך למהדורות המקוונות שלהם 20% מכלל תקציבי הפרסום באינטרנט. ב-2011 הופנו לעיתונים רק 10%. 90% הנותרים התפזרו בין אתרים אחרים.
גם בצרפת: אתר החדשות Rue89 משך ב-2008 מיליון משתמשים ייחודים בחודש, והפרסום הכניס לקופתו מיליון יורו. ב-2010 חגגו אמנם באתר את הכפלת מספר המשתמשים, אבל בסוף השנה התברר שההכנסה מפרסום לא גדלה. להפך, הצטמצמה ל-800 אלף יורו. בבריטניה מנסים להתמודד עם פערים דומים. אחד מאתרי החדשות הפופולריים בעולם, Mail online, זכה לכניסות של 40 מיליון גולשים בחודש, והכנסותיו השנתיות ב-2010 היו 16 מיליון ליש"ט. ואילו העיתון המודפס, מן הזן הנכחד כביכול, עם שיעור חשיפה נמוך בהרבה, הניב באותה שנה הכנסות של 700 מיליון ליש"ט.
מגזין אופנה, הונג-קונג, נובמבר 2007 (צילום: חן ליאופולד)
למגוון אמצעי התקשורת, ישנים כחדשים, יש כמובן יתרון. קולות רבים יותר נשמעים במרחב, אם כי רבים מהם אינם נכללים בקטיגוריה של יצרנים מקצועיים של תוכן חדשותי מקורי. "מנקודת ראותו של צרכן התקשורת, ההתפתחויות הן חיוביות ביותר", מדגיש בדו"ח מרקו הוסקו, עורך העיתון המקוון "אואוסי סואמי" בפינלנד. אבל בשוק רב-ערוצי, עם הכנסות שהולכות ומצטמצמות, מדובר בתחרות עזה. כך מעיד מסימו רוסו, עורך התוכן של "גרופה אדיטוריאלה ד'אספרסו", המו"ל של אתר החדשות "לה-רפובליקה", הפופולרי ביותר באיטליה: "אנחנו חיים בעולם שבו כל אחד, לא רק מי שמספק חדשות, נאבק על יעד פשוט אחד: תשומת לבו של הציבור. ותשומת לב זו, כחלק מחיי היום-יום של משתמש התקשורת, היא משאב מוגבל".
פרק נרחב בדו"ח מוקדש להשפעותיהם של התהליכים בתקשורת על הדמוקרטיה. עם כל החסרונות שיש בעיתונות, כותב נילסן, יש להעריך את העובדה שהיא מאפשרת לרוב תושבי כדור הארץ להתעדכן במה שמתרחש סביבם. על כן יש "להכיר גם בכך שאנו תלויים בכמה אלפי עיתונאים, העובדים בכמה מאות ארגוני תקשורת, המשלמים להם כדי שיבצעו את המלאכה".
הירידה בהכנסות, המכרסמת בתשתית העסקית של ארגוני התקשורת, עלולה להביא בין היתר להעמקת הפער בין מי שימשיכו לקבל מידע אף יותר מאשר בעבר לבין רבים שימצאו פחות ופחות תוכני חדשות המיוצרים עבורם. זאת ועוד, יש חשש מפגיעה באספקת תוכני חדשות מקוריים, המיוצרים באופן מקצועי. "קיצוצים בהוצאותיהם של ארגוני תקשורת עקב הירידה בהכנסות מאיימים על היכולת להשקיע בתכנים איכותיים", מזהיר הדו"ח. כמו כן גובר החשש שתגבר מעורבותם של גורמים עם אינטרסים חיצוניים, שיבקשו להחזיק באמצעי תקשורת למטרות פוליטיות, ליחסי-ציבור אישיים או עסקיים או למטרות תעמולתיות.
"אנו נמצאים עכשיו בראשיתו של תהליך השינוי, לא בסופו", קובע נילסן בסיכום. "הכיוון ברור – הוא מוליך לעבר התקשורת החדשה. אבל התקשורת הישנה, המסורתית, עדיין נמצאת איתנו באופן ממשי, ולא נראה שתיעלם לחלוטין".
להורדת הדו"ח המלא (PDF)
