(צילום: יונתן זינדל)

באפריל 1989 נחתמה העסקה ונמסרו המפתחות. ה"ג'רוזלם פוסט" נמסר לבעליו החדשים, איל העיתונות הקנדי קונראד בלאק (אז מבעלי ה"דיילי טלגרף" הבריטי, ה"שיקגו סאן" ואינספור עיתונים ברחבי קנדה) ושותפו היהודי דייוויד רדלר. חברת האחזקות הולינג'ר שבשליטתם רכשה במחיר מפתיע בגובהו את העיתון הירושלמי – אז בן 57 – מידי ההסתדרות המתפרקת מנכסיה. רדלר, שלקח את הרכש החדש תחת חסותו, פתח מיד במהלכים שיעניקו לעיתון הישראלי היחיד שנקרא ללא תרגום ברחבי העולם זהות חדשה.

רדלר מינה נשיא לעיתון. הוא בחר ביהודה לוי, אל"מ נטול רקע עיתונאי, שהושאל מצה"ל לשמש נציג הקרן-הקיימת במערב קנדה, שב לארץ ופיתח מיזמי תיירות. עם כניסתו לתפקיד פתח לוי בהליכים לסיום כהונתו של ארי רט, אחד משני עורכיו הראשיים של ה"פוסט". רט היה במרחק כמה חודשים מגיל הפרישה, אבל בשנים ההן קו הפנסיה היה שקוף בכל הנוגע לבכירי העיתונים. חילופי תפקידים, אם נעשו, נקבעו בדרך כלל בהסכמה הדדית.

העילה להרחקתו של רט היתה פערי תפיסה בלתי ניתנים לגישור בינו לבין הנשיא החדש. לוי ביקש להוביל בשם הבעלים קו ימני נוקשה, המנוגד למסורת הליברלית-יונית שייצגו רט ושותפו ארווין פרנקל. רט יצא לגמלאות, ללא צעדי מחאה של העובדים, ופרנקל המשיך לכהן כעורך הראשי. "היינו צריכים לקום אז ולמרוד, גם אם לא היתה לנו עילה חוקית", אומר היום דייוויד לנדאו, שהיה ראש מערכת החדשות ב"פוסט", "ואני לא גאה בכך שלא עשינו זאת".

אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וכתבי ה"פוסט" הובילו בסיקורה. למרות תפוצתו הצנועה בקנה-מידה עולמי, ל"פוסט" הטרום-אינטרנטי היתה תהודה בינלאומית עזה ומהדורותיו השונות היו לעיניים לעולם היהודי, למזרח התיכון ולעולם בכלל, בכל הנוגע למהלכים בזירות העימות ומאחורי הקלעים (לפי ה"ניו-יורק טיימס", תפוצת ה"פוסט" בעת מכירתו עמדה על 25 אלף עותקים בימי חול, 55 אלף בסוף-שבוע ו-70 אלף מנויים למהדורה הבינלאומית).

דייוויד לנדאו (צילום: "העין השביעית")

דייוויד לנדאו, שלימים נקלט ב"הארץ" ושימש עורכו הראשי (2004–2008), מגדיר היום את עצמו ואת צוות הכתבים שעימם עבד ב"פוסט" כמונעים על-ידי רעב מקצועי ולהט שליחות. "ראינו את עצמנו בקאטינג-אדג' של כיסוי המתרחש, מעורים היטב בנעשה אצל הפלסטינים, כמו במסדרונות הפוליטיים בירושלים ובמפקדות שלנו בשטח. הרגשנו שיש לנו תפקיד חיוני, ייעוד ממש. היינו אחוזי תקווה שסיקור יסודי ומעמיק של הצדדים יוכל לקרב שלום".

בסוף דצמבר הודיע פרנקל על התפטרותו מעריכת העיתון, אחרי שהנשיא יהודה לוי נטל לעצמו סמכויות עורך, הסיר מן המהדורה הבינלאומית מאמר ראשי שביקר את ראש הממשלה יצחק שמיר ופירסם במהדורה העברית מאמר מאזן מטעמו. בתגובה החליטה מערכת החדשות על השבתת העיתון, במקרה שפרנקל לא יוחזר לתפקידו. תשעה חברי הנהלת המערכת, ובהם לנדאו, פנו ב-1 בינואר 1990 לבעלים והודיעו כי אם פרנקל לא יוחזר, יתפטרו בתוך 30 יום.

מרגע שמסרו את הודעתם נדרשו אנשי הקבוצה לפנות מיידית את הבניין. בגל המתפטרים הראשון נמנו 20 עיתונאים, ובהמשכו עלה המספר ל-30. בין העוזבים היו חמי שלו, שלמה מעוז, יהודה ליטני, ג'ודי מלץ, ג'ואנה יחיאל וג'רולד קֶסֶל (שהלך לעולמו בראשית 2011).

בתוך זמן קצר יוחלף פרנקל בדוד בר-אילן, אדם דעתן וחד ביטוי, פסנתרן מקצועי, שעשה את רוב שנותיו בארה"ב. לימים, כשייבחר בנימין נתניהו לכהונתו הראשונה כראש הממשלה, יעבוד בר-אילן כמנהל האגף לתקשורת ולתכנון מדיני במשרדו. "אם מזכירים את נתניהו", אומר לנדאו, "הרי עוד אז, כשהיה סגן שר החוץ ואנחנו עדיין ב'פוסט', חשבנו שהקרדיט על הקישור בין ה'פוסט' לרדלר מגיע לו. לא ידענו בוודאות אז, ואני לא יודע היום אם כך היה, אבל חשבנו שזה מהלך שמתאים לאיש כמוהו, שמקושר כל-כך ליהדות אמריקה, לתקשורת האמריקאית, ובקי כמובן במצב העיתונות כאן"

שלח לי מלאך

הנה חבורת עיתונאים צעירה, מקצועית, מגובשת ורעבה. תנו לה עיתון, ומיד תוכל להפעילו. הכוונה להקים עיתון חדש צצה מאליה. 1990 צפויה להיות שנה מדינית מעניינת במיוחד (עוד לפני סדאם שיפלוש בקיץ לכוויית), וזה הזמן לשחזר את סצינת הקמת "מעריב" מתוך "ידיעות אחרונות". איך תוכל החבורה המצוינת לדעת שבעוד 22 שנה, "מעריב" הוא עצמו שיזדקק לכוחות הצלה?

"נהנינו מתמיכה אדירה", מספר לנדאו. "כל שועי הארץ התייצבו לטובתנו – טדי קולק, אבא אבן ואפילו גרשום שוקן מ'הארץ'. היינו תמימים, קבוצת חולמי חלומות. הלכנו אז לחיים בר-און המנוח, שהקים את 'גלובס', מו"ל ואדם מעורר געגועים. בר-און אמר, יש לי רק שאלה אחת: אם אציע לכם לעבוד מהמשרדים שלנו, האם תהיו מוכנים לצאת עוד הלילה עם העיתון החדש שלכם, ואחרי שהוא מודפס תחלקו אותו ברחובות? ואנחנו, כל מה שרצינו זה לשבת, לחשוב ולתכנן איך בדיוק העיתון החדש צריך להיראות.

יהודה לוי, נשיא ה"ג'רוזלם פוסט" (מימין), והעורך הראשי דוד בר-אילן מעניקים לראש הממשלה יצחק רבין תעודה לרגל בחירתו ל"ישראלי השנה". 30.12.93 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"ברגע מסוים יצר איתנו קשר אברשה טמיר והכריז: צרותיכם הסתיימו. טמיר בא בשם עזר ויצמן [אז שר לשעבר בממשלת האחדות הלאומית של יצחק שמיר, שפוטר ממנה בעקבות פגישה שקיים עם איש אש"ף] והפגיש אותנו עם איש העסקים אדוארד סרוסי, המקורב לוויצמן. סרוסי נשמע תכליתי והעביר אותנו לאנשי הכספים והמינהלה שלו בגרמניה. קיבלנו מימון ראשוני ויותר מזה, אפילו משכורות לחודשיים-שלושה, אבל עיתון לא יצא מזה".

"היום אני מכה על חטא. טעינו והתייאשנו", מסכם לנדאו. "חיים בר-און צדק, שגינו באשליות שיבוא לנו מושיע. אילו יצאנו ביום ההוא עם עיתון, אפילו בסטנסיל, ייתכן שהיינו מנצחים במאבק".

גבירותי ורבותי, מהפך

העזיבה הקולקטיבית של ליבת המערכת של ה"פוסט" נתפסה אז לא רק כמהפך עיתונאי, אלא כמהפך פוליטי של ממש. בבת אחת, בתוך שבועות אחדים, שינה העיתון את זהותו העיתונאית והפוליטית מקצה אל קצה.

השינוי הקיצוני במותג החזק של ה"ג'רוזלם פוסט" היכה גלים בכל זירות ההפצה של העיתון. אלה העוקבים אחריו כדי לפענח הלכי רוח פוליטיים בישראל זכו בוודאי לשיעור מאלף במידת הגיוון הפוליטי שקיים כאן. קהילת הקוראים הנאמנים שמצאה בעיתון אפיק להזדהות, נותרה, לפחות מטפורית, חסרת בית. אין ספק כי השינוי זכה להד עמוק בקרב הקוראים הנאמנים של ה"פוסט" שבין יהודי אמריקה. רכישת העיתון על-ידי הולינג'ר בוודאי הצילה אותו מגורלו של נכס העיתונות העיקרי של ההסתדרות, היומון "דבר" שנסגר, אבל העיתון שלאחר הרכישה היה אחר בתכלית.

קונראד בלאק (צילום: UrsaSharp, רשיון cc 3.0)

גם אחרי שחבורת הפורשים מה"פוסט" התפרקה מאליה וכל אחד מהם יצא לדרכו, נמשכו המאמצים להקים מחדש את ה"פוסט" הישן ולהגיע אל ציבור קוראיו הוותיק. אחד מראשוני הפורשים, הירש גודמן, הפרשן הצבאי של ה"פוסט", הצליח לכנס קבוצה קטנה של משקיעים ובראשם צ'רלס ברונפמן, ולשכנעם שיש צורך בעיתון שישמור על הרוח שלפני המהפך. בתמיכתם הקים גודמן עוד באותה שנה את ה"ג'רוזלם ריפורט", מגזין שבועי שבא לשרת את קוראיו ברוח ה"פוסט" שלפני הולינג'ר ובעצם ביסס עצמו אי-שם בלב המרכז המכובד.

שמונה שנים אחרי המהפך, ב-1 בספטבר 1997, השיק "הארץ" את המהדורה האנגלית המודפסת ובמקביל את גרסתה האינטרנטית – שתיהן בעריכת דייוויד לנדאו – ובלעדיות ה"פוסט" וה"ריפורט" על השפה האנגלית בעיתונות הישראלית נבלמה. ב-1998 רכשה חברת הולינג'ר המחזיקה ב"פוסט" מחצית מן ה"ג'רוזלם ריפורט", ואף כי דובר מלכתחילה על מיזוג מלא של המערכות, המשיך ה"ריפורט" לשמור על אופיו המובדל.

מאז 2004 נמצא ה"ג'רוזלם פוסט" בשליטתו של המו"ל אלי עזור. לפני כחודש הוזכר עזור כמי שהגיש הצעה בשם ה"ג'רוזלם פוסט" למפרק "מעריב", לרכישת מלוא הפעילות של העיתון.

שתי תובנות

רק טבעי הוא שנראה את המתרחש היום ב"מעריב" כתוצאה של מצב עיתונות הדפוס בעולם המפותח. אני מציע לראות את המשבר הזה כתוצר מובהק של העולם הישן, האנלוגי, הפוליטי. "מעריב" נכשל על מגרשה הביתי של העיתונות הישראלית, והמאבק על הצלתו הוא אינטגרלי למאבק פוליטי פנים-ישראלי. סיפורו בן ה-22 שנה של ה"ג'רוזלם פוסט" הוא העדות החזקה לכך.

מצבו של "מעריב", עיתון שנוצל עד תום על-ידי בעליו השונים, התאגידיים, ב-20 השנים שחלפו, הידרדר עם כניסת "ישראל היום" של שלדון אדלסון אל זירת העיתונות היומית. אדלסון היה מסתפק ברכישת "מעריב" אילו היה זוכה בו במחיר שהציע, ותחת שליטתו "מעריב" היה הופך למעין "ישראל היום".

"ישראל היום", שפועל במובהק למען ראש הממשלה נתניהו, משחרר את הציבור הישראלי שמעניק זה עשור רוב פוליטי למפלגות הימין מן הדומיננטיות התקשורתית של השמאל והמרכז הליברלי. בכך הוא ממשיך מהלך שהחל עוד בימי יהודה לוי ודוד בר-אילן ב"פוסט".

האירוני הוא, שבהחליטו להקים עיתון חדש, ובהביאו בכך להתמוטטות "מעריב", איפשר אדלסון לשלמה בן-צבי להיכנס לתמונה כבעלים החדש של "מעריב" – ולשנות גם את זהותו של "מעריב" מעיתון עם אוריינטציה אזרחית רחבה לעיתון ימין מובהק.

התובנה השנייה היא כי אין היום קבוצות בעלי הון ישראלים או אחרים שמוכנים לתמוך בעיתונות המיינסטרים הישראלית הנחלשת בלי לצפות לרווחים מיידיים ובלי ליהנות מתועלת אישית על השקעתם.

בדיון הקריטי על עתיד העיתונות הישראלית כדאי שבעלי ההון הללו, אלופי המיזמים, שוחרי הדמוקרטיה, ישתתפו באופן פעיל. המחשבה שדברים יקרו בכוחות השוק בלבד היא תמימה ומסוכנת.

והערה אחת

בתום משפט רב שנים ומתיש בערכאות בית-הדין לעבודה בין ג'ואנה יחיאל ל"ג'רוזלם פוסט" נפסקה הלכה שעומדת עד היום ביסוד יחסי העבודה בין העורך למוציא לאור: המו"ל הוא המממש בפועל של חופש העיתונות. העורך הוא שכירו של המו"ל.

במקרים של מחלוקת ביניהם, גוברת זכות הקניין של המו"ל על חופש הביטוי של העורך. במקרה של מחלוקת רעיונית, העורך יוכל לעזוב ולזכות בפיצויים.

הנה אפוא עוד השלכה ישירה של המהפך ב"פוסט" על חיינו העיתונאים היום.