לא פעם מעיד החידוש על גודל החסך הנותר. כך במקרה האחרון של פסק הדין בעניינם של מדינת ישראל נגד "מקור ראשון" ומרים צחי. פסק הדין אמנם עידכן והרחיב את העמדה התקדימית שנקבעה לפני כ-25 שנה בפסק דין ציטרין החשוב, והחיל את החיסיון העיתונאי שנולד בפסיקה ההיא לא רק על זהות המקור, אלא גם על המידע שמסר. יחד עם זאת, נמנעו שלושת השופטים מדיון בסוגיות מהותיות הנטועות בלב סוגית החיסיון ותישארנה לא פתורות עד למקרה הבא שיובא לאולם המשפט או עד שהמחוקק יחליט לעגנן בחוק.

השופטים בחרו שלא לדון בשאלת היקפו של החיסיון העיתונאי ביחס למסירת מידע שאינו מביא בהכרח לחשיפת המקור העיתונאי, והשאירו אותה בצריך עיון. פסק הדין יכול היה להיות הזדמנות טובה להכריע במבחר סוגיות עקרוניות הקשורות לחיסיון כדי להבהירן ולחזק את הפרקטיקה העיתונאית בזמנים לא קלים. בכל זאת בחר בית-המשפט שלא לחרוג מנוהגו הרגיל לצמצם את המסגרת הדיונית רק לסוגיות העולות במישרין מן המקרה שלפניו. כך נותרו במסגרת סוגיית החיסיון שאלות מורכבות ובלתי פתורות, שעל כמה מהפחות צפויות שבהן אעמוד כעת.

ראשית יש לשאול, האם כל מקור זהה לרעהו? האם אין טעם להבחין ולהתייחס באופן שונה לסוגי מקורות שונים מבחינת מידת ההגנה הניתנת להם במסגרת החיסיון? כך למשל נוכל להבחין בין מקורות מקצועיים הפועלים בעד תמורה ובשירותו של בעל אינטרס, למשל אנשי יחסי-הציבור או פונקציונרים ייעודיים בגופים ומוסדות שונים. מנגד יש מקורות אקראיים, בלתי מנוסים וכאלו בעלי מניע אידיאולוגי או מוסרי. מקורות מן הסוג השני, הפועלים בדרך כלל ללא אינטרס אישי או תמורה חומרית, לוקחים על עצמם לא פעם סיכון גדול יותר. נראה אם כך שמידת ההגנה עליהם צריכה להיות גדולה יותר ושחובותיו של העיתונאי כלפי מקורות מסוג זה צריכות להיות מוגברות.

שתי שאלות חשובות נוגעות ישירות למערכת יחסי האמון בין העיתונאי למקור – דווקא מצדו של המקור. מה אם יתברר כי המקור עשה שימוש לא ראוי בעיתונאי, הונה אותו, אולי אפילו סיכן אותו? האם גם אז מחויבות העיתונאי וכלי התקשורת לחסיונו של המקור נשמרת, או שניתן לסייגה או לבטלה לחלוטין? האם עיתונאי רשאי לחשוף את המקור כדי להגן על שמו הטוב ולחשוף את קלונו של המקור? האם בתביעת לשון הרע יכול עיתונאי נתבע לשלוח למקור הודעת צד ג' או לבקש לצרפו כנתבע ולטעון כי מידע מטעה הגיע באמצעותו?

אפשר גם לשאול מהו היקף הגילוי הנאות בנוגע לאינטרסים של המקור הנחשף לצרכן התקשורתי. האם העובדה כי המקור הוא בעל אינטרס ישיר בסיפור העיתונאי או לעתים אחד מהצדדים לו צריכה להשתקף באופן כלשהו בפרסום באופן שיפגום במשהו בחיסיון המוחלט? ומה באשר למקור שלא חשף בפני העיתונאי באופן נאות את הקשר שלו לסיפור ואת האינטרס המניע מאחורי מסירת המידע, או שמסר מידע מסוים וחלקי, אולי מגמתי, והסתיר במכוון פרטי מידע אחרים שהיו פחות נוחים לו או לאינטרס המניע אותו?

על כל אלו אפשר להוסיף שאלות באשר להסכמים שבין המקור לעיתונאי. האם יש לציבור עניין בגודל התמורה שמקבל המקור עבור המידע, במקרים קיצוניים? האם יש בעייתיות בהסדרים שבהם נמסר לעיתונאי מידע בבלעדיות תמורת הסכמה שיימנע לשאול או לכתוב על נושא מסוים, נוח פחות למקור?

עניינים אלו הם מהותיים לעבודת העיתונאי ולמוצר העיתונאי שהוא מפיק. הקביעה מראש כי חסיון המקור חשובה יותר מאיכות המוצר העיתונאי הנמסר בסופו של דבר לצרכן התקשורת נוגדת למעשה את ההיגיון שעליו מושתת החיסיון – המיועד גם הוא לשרת עיתונות חופשית וטובה יותר עבור ציבור צרכניה.

עקרון החיסיון אינו ייחודי למקצוע העיתונאי. למעשה, מעבר לחסיונות שהוכרו בפקודת הראיות ובפסיקה, כגון אלו של פסיכולוגים, כוהני דת או עורכי-דין, קיימים לא מעט מקצועות שבבסיס קיומם יש צורך ביחסי אמון בין המעורבים בהם.

כך ביחס לרואי-חשבון ולקוחותיהם, יועצי מס ולקוחותיהם, חוקרים פרטיים ולקוחותיהם, יועצי תדמית ואנשי יחסי-ציבור ולקוחותיהם ואפילו טכנאי מחשבים ולקוחותיהם – כל אלה בשל המידע הרגיש והפרטי שהם נחשפים אליו אגב מתן השירות ללקוח. בקשר לכל אחד מהעיסוקים הללו ניתן לטעון טענות טובות באשר לנחיצותו של חיסיון יחסי שיחלוש על מערכת היחסים שבבסיסם. אמנם כמה מן המקצועות הללו מטילים חובות סודיות על נותן השירות, אך אין באלו כדי למנוע מזרועות אכיפת החוק להיחשף לחומרים ולעשות בהם שימוש מפליל נגד הלקוח.

כדאי אם כן למחוקק, אגב ההצעות הבאות והולכות לעיגונו של החיסיון העיתונאי בחוק, לאמץ נקודת השקפה רחבה יותר לסוגיות חסיון מידע ולהכיל חיסיון כזה על כל מקצוע שיוגדר כמקצוע אמון. תהיה בכך תרומה משמעותית ליכולתם של בעלי מקצוע כאלה ולקוחותיהם לקיים את מערכת היחסים שביניהם באופן שיפחית את החששות לדליפת מידע, ולשיפור השירות שיוכל להינתן על בסיס מידע רחב ואמיתי יותר.