מי היה מאמין

בתקופת השנה האחרונה פירסם הכתב הפוליטי של "הארץ", ברק רביד, כותרת אחרי כותרת על העוינות המתגבשת במוסדות האיחוד-האירופי וגופים זרים כלפי מדינת ישראל, על רקע אי-חידושן של שיחות השלום עם הפלסטינים. כמו במקרה של "ספטמבר השחור" לפני שנתיים, כש"הארץ", ולא רק הוא, הזהיר ארוכות ונואשות מפני קטסטרופה שתתרחש עת יביאו הפלסטינים בפני מועצת האו"ם את דרישתם להכרה – כך גם אובססיית העוינות האירופית של רביד נדמתה לעתים כהמיית לב אישית ופחות כדיווח עיתונאי של ממש. ואכן, ההצהרות השונות שרביד דיווח עליהן לא זכו להדהוד מחוץ לכותרות השמנות שעורכי "הארץ" העניקו להן.

עד אתמול. "האיחוד-האירופי: כל ההסכמים שלנו עם ישראל לא יחולו מעתה על ההתנחלויות", דיווחה אתמול כותרת הידיעה הראשית ב"הארץ", ופגעה בול. גלי ההדף מכים היום בחופי העיתונים כולם. "החרם האירופי" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ומחרה-מחזיקה אחריו זו של "הארץ" עצמו: "משבר חריף בין ישראל לאיחוד-האירופי: חשש מפגיעה חמורה במשק". "הממשלה דנה בהגבלת התנועה של דיפלומטים אירופים ביו"ש", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נתניהו: לא נקבל שום תכתיבים חיצוניים על הגבולות שלנו", נכתב ב"מקור ראשון", וכותרת דומה התפרסמה גם ב"ישראל היום": "נתניהו לאירופה: 'לא נקבל תכתיבים'".

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונציגת האיחוד-האירופי קתרין אשטון (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

כפי שניתן לראות, אופי הדיווח בעיתונים נע בין שני קטבים. בראשון ניצבים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", המדגישים את הצד האירופי ואת הנזק שייגרם לישראל – בין אם מטעמים אידיאולוגיים ובין אם כדי לנגח את נתניהו. באמצע ניצב "מעריב", קרוע בין שרידי צוותו המקורי לבין אנשיו של המו"ל והעורך הנוכחי. מן הקוטב השני "ישראל היום" ו"מקור ראשון", המדגישים את עוצם כוחה וידה של לשכת ראש הממשלה, שתראה לגויים מה זה – והם עושים זאת בין מטעמים אידיאולוגיים ובין מטעמי בטאונות ראש-ממשלתית חמורה. למעשה שער "ישראל היום" לובש אופי כמעט חגיגי, עם פרישה רחבה של הכותרת הראשית ותמונה חמורת סבר של הוד ראש הממשלה.

שורת ההפניות לטורי הפרשנות נדמית כזונחת את פסאדת האיזון שהחינמון נוהג לעטות: "הצביעות האירופית" (חיים שיין, עוד כותב איום ונורא שהפך לפובליציסט מהשורה באשמת שלדון אדלסון), "טלאי צהוב למתיישבים" (דן מרגלית, שלא משווה), "דה-פקטו, זהו חרם" (יצחק הרצוג, טוב – נמצא עלה התאנה) ו"אירופה (שוב) טועה" (ח"כ אופיר אקוניס, המתמחה דווקא בהיסטוריה אמריקאית). אפילו הפלסטינים מגויסים בחינמון: גם הם ייפגעו מהחרם, מזהירה כותרת המשנה לראשית.

שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ונציגת האיחוד האירופי קתרין אשטון (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מזכיר שמעון שיפר (בנוסח אחר) כותרת ראשית ישנה של העיתון: "יצהר תמורת בושאר". "מי שמצפה שהעולם יסייע לו במאמץ למנוע מאיראן נשק גרעיני חייב להיענות לציפייה של העולם להתנהגות אחרת בשטחים", הוא טוען. "הייתי מצפה ממי שהשלום והיציבות באזור באמת עומדים לנגד עיניו, שיתפנה לדון בנושא הזה אחרי שיפתור בעיות קצת יותר דחופות באזור, כמו מלחמת האזרחים בסוריה או המירוץ של איראן להשיג נשק גרעיני", מצטטים ב"ישראל היום" בבוקסה מיוחדת את ההודעה לעיתונות של לשכת ראש הממשלה". שיפר (כמשל) ונתניהו (במציאות) אינם חירשים, וראו – בכל זאת מתנהל ביניהם דו-שיח.

"הכל היה גלוי. הכל התפרסם בתקשורת. האיחוד הזהיר שכשלון התהליך המדיני יוביל לבידוד. שמעמדה של ישראל נחלש. אך מקבלי ההחלטות שלנו העדיפו לתקוע את הראש עמוק בתוך הבוץ הטובעני של ההכחשה", כותב נדב איל, והדברים מתפרסמים בשער "מעריב". אבל מי היה יכול להאמין שמה שכתוב בעיתון – נכון?

מס שפתיים

"'גלובס' חרג מהמסורת השמרנית ונקט פעולה אקטיבית: הגשת עתירה מינהלית, באמצעות עורכי-הדין יורם מושקט ואוריין אשכולי", כתב היום יואב יצחק באתרו, "ניוז1", בשבח העיתון הכלכלי. "עיתון צריך להיאבק כדי להשיג מטרות לטובת הציבור. הגשת עתירות, תלונות וניהול מאבקים מתמשכים אמורים להיות לחם חוקם של עיתונאים. במיוחד עיתונאים-חוקרים. 'גלובס' נקט הפעם בגישה זו והביא לתוצאות מיידיות ומשמעותיות. על כך מגיע לעיתון ואנשיו קרדיט גדול. חבל שעורכים צרי-עין בעיתונים כמו 'כלכליסט' ו'דה-מרקר' נמנעים מליתן ביטוי כדבעי להישג העצום של 'גלובס'".

יצחק טועה, וצודק. העיתונות הכלכלית, וגם הכללית, נותנת ביטוי ועוד איך לסוגיית הטבות המס לחברות הענק שפרטיהן נחשפו בעקבות עתירת "גלובס". ואולם, לא ב"דה-מרקר" ולא ב"ממון" מצאתי קרדיט ל"גלובס" על החשיפה (ב"כלכליסט" כן, פעמיים). גם ב"גלובס", יש לציין לשבחם, לא עושים מטעמים מהעובדה שעורכי-הדין שלהם הם מי שהשיגו את חשיפת המידע מעורר העניין. אזכור צנוע לכך ניתן למצוא רק בעמודים הפנימיים.

שר החוץ לשעבר בפועל אביגדור ליברמן ונציגת האיחוד-האירופי קתרין אשטון (צילום: יוסי זמיר)

הסיקור החדשותי עצמו מוגש לקוראי כלל העיתונים כביקורתי ומתריס. חוק המספרים הגדולים פועל כאן לרעת החברות, והן מטופלות בעיתונות שנמצאת בחלקה בחיתוליו של שלב פוסט-צרכני. "11,788,897,946", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף אנשי העסקים של ישראל. "זה שווי הטבות המס שקיבלה חברת טבע בין 2006 ל-2011". סך ההטבות באותן שש שנים לשמונה החברות הציבוריות הגדולות שזכו להן – כ-16 מיליארד שקל, מוסרת עוד הכותרת. "המדינה ויתרה לטבע על מסים ב-12 מיליארד שקל בשש שנים", מתריסה הכותרת הראשית של "דה-מרקר". המספר "11.8 מיליארד" מודפס בגדול בכותרת הראשית של "גלובס", גדול כל-כך שלא נותר מקום למלה "שקל" והיא נדפסת בקיצור, "ש'". כותרת המשנה קובעת כי מדובר ב"הטבות מס חסרות תקדים" ומצטטת ביקורת חריפה של פרופ' אבי בן-בסט: "זה אבסורד, הפכנו למדינת טבע". "כלכליסט" מדגיש גם הוא את המספרים (16.4 מיליארד ו-11.8 מיליארד) על השער, ומספק כותרת ראשית משלימה: "עלות שכר מנכ"ל טבע: 14.7 מיליון שקל ב-2012".

בכמה מהעיתונים המסר הביקורתי המובהק העולה מהדיווח מלווה בריאקציה פרשנית. ב"דה-מרקר" כותב יורם גביזון נגד "הביקורת על הטבות המס והקריאה לשנותן". ואולם, כיוון שבכל זאת מדובר ב"דה-מרקר", המקדם לפחות מראית עין של גישה כלכלית שאינה ימנית-קיצונית, המחאה מופנית ל"חברי-הכנסת" היוצאים נגד ההטבות. ב"ממון" טור הפרשנות בכפולה הפותחת נכתב על-ידי איש עסקים, גיורא ירון, תחת הכותרת "הפופוליזם הזה מסוכן". "חברות רב-לאומיות לא היו מגיעות לישראל אילולא הטבות המס. נקודה", הוא קובע בפתח המאמר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונציגת האיחוד-האירופי קתרין אשטון (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

טור הפרשנות הנוסף ב"ממון", של סבר פלוצקר, נזהר מלהביע עמדה כלשהי בסוגיה שעל הפרק ורק קובל על כך שהגילוי אינו שלם. הדיווחים כולם מזכירים עובדה זו, ובמיוחד שבשל סירוב הרשויות לחשוף את ההטבות שניתנו לחברות פרטיות, נותרה עלומה הטבת המס שקיבלה חברת ישקר – אותה חברה שיחצניה הלעיטו את העיתונות (שבלעה בחדווה) בסכומים הדמיוניים שייכנסו לקופת המדינה כתוצאה ממיסוי עסקת מכירת החברה לבעל הון אמריקאי.

מול שני הטורים הללו מציעים היום עיתוני הכלכלה (למעט "ממון") ניתוחים שונים המציעים כי הדרישה לשנות את מבנה הטבות המס אינה פופוליסטית, אלא להפך. סטלה קורין-ליבר קובעת במאמר המוביל ב"גלובס" כי "דרוש סדר חדש", שואלת "כיצד קרה שמינימום חבות המס הפכה מהר מאוד ובאגרסיביות למקסימום הבלתי מושג של המס", ומבקשת גוף ציבורי שיקבע כללים חדשים בלי "שירעד מפני האיום הצפוי" של עזיבת החברות למדינה מיטיבה אחרת. "בדיעבד, אין עוררין כי המסלול האסטרטגי היה טעות", קובעת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר" לגבי מסלול המס שאיפשר לטבע שלא לשלם מס כלל על תרופת הדגל שלה. שאול אמסטרדמסקי מדגים ב"כלכליסט" את הקשר הקלוש שבין הטבות המס לטבע ופעילותה בישראל.

ככלל, הטיעונים בעד, נגד וסביב סוגיית ההטבות מתנקזים לשאלה אם ההטבות אכן נדרשות למטרת עידוד השקעות בישראל ועד כמה. התשובה החיובית הנחרצת שמציג מיעוט הפרשנים אינה משכנעת, משום שהשכנוע העמוק שבה מבוסס ברובו על ניתוח תיאורטי (הנוח יותר לעיכול כשהוא מוצמד לגישה נחרצת פחות), ולא על דוגמאות קונקרטיות בכל הנוגע לנטישה של חברות את ישראל, והוא אינו מצליח לשכנע באשר לתועלת הממונית שבהשארת חברות ענק בישראל במחיר של ויתור על רווח ישיר מהכנסותיהן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונציגת האיחוד-האירופי קתרין אשטון (צילום: משה מילנר, לע"מ)

קריאת הדיווחים והפרשנויות בעיתונים הכלכליים אלה מול אלה מציגה תמונה חד-משמעית: הפופוליזם נמצא באופן מובהק בצד אחד של המפה, זה הקורא להמשיך לדבוק בעיניים עצומות בנוהל ההטבות הקיים (ולמעשה, לגודל האבסורד, בנוהל שכבר אינו קיים, מאחר שההטבות שנחשפו הן לפי חוק עידוד השקעות, שכבר שונה מאז). שאר הפרשנים והכתבים, המשתרעים בטווח שבין הימין הקיצוני למרכז הכלכלי, מספקים נימוקים וראיות רבות למופרכות שבהטבות המס שניתנו לתאגידים, לאופן המחשיד שבו הרשויות נלחמות כדי לשמור את המידע על אודות ההטבות שברשותן, ולצורך לתכנן את כלי עידוד ההשקעות באופן שקוף, אחראי, עכשווי ומיטיב יותר עם כלל הציבור, ולא רק מושכי משכורות המיליונים שבתוכו.

השיירה עוברת

"הארץ" ו"דה-מרקר" מציגים היום שני תחקירים בענייני תחבורה. ב"דה-מרקר" משרטט אבי בר-אלי תמונה מפורטת ועצובה על האופן שבו מינויים פוליטיים זיהמו את אחד המיזמים התחבורתיים החשובים בישראל. ב"הארץ" מבליטים בשער תחקיר של שרון שפורר, החוזרת לנמל אשדוד ולזיהומי ניגוד האינטרסים והמקורבים של הוועד השולט בו.

"הרכבת הקלה תקועה – המינויים הפוליטיים דוהרים", נכתב בכותרת התחקיר של בר-אלי. "ועדת איתור הוחלפה באמצע מכרז – וגיסתו של גדעון סער זכתה בתפקיד. פעיל ליכוד הוקפץ בתוך שנתיים ממזכיר לסמנכ"ל. ואיך הגיע יו"ר סניף הליכוד בהרצליה לדירקטוריון? החברה הממשלתית נ.ת.ע, זרוע ההקמה של פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן, נהפכה למכבסת המינויים של מפלגת השלטון – והנהגים במרכז ייתקעו בפקקים לעוד עשור".

"בקיץ 2011 השבית אלון חסן רציף בנמל אשדוד בגלל קנסות על זיהום הים. אחרי שקרוביו קיבלו חוזים של מיליונים להסדרת הבעיות, הורה חסן לחזור לעבודה. מסמך שהגיע ל'הארץ' מגלה שבמשרד להגנת הסביבה הסכימו שלא לאכוף את החוק", נכתב על שער "הארץ".

"לאן נעלם 'היתרון היחסי' של ישראל בהייטק" היא כותרת נטולת סימן שאלה בכתבה באחד העמודים האחרונים של "דה-מרקר". "ב-2010 השיקה הממשלה את תוכנית 'יתרון יחסי' לעידוד תעשיית ההייטק. שלוש שנים אחרי, נראה כי הממשלה ידעה לזהות את הבעיות בזמן – אך כשלה בפתרונן: ההון הפרטי שזורם לתעשייה לא גדל משמעותית, ומספר המועסקים בה לא התרחב".

ענייני תקשורת

"מעריב". התעוררות מפתיעה נרשמת במוסף היומי "המגזין". המוסף המצומק, שכבר שנים כפסע בינו לבין סגירה, ושבתקופת בן-צבי מופיע כגיליון דקיק ונטול מודעות, מתנפח היום מתריסר עמודים ל-16, שישה מהם עמודי פרסום. הסיבה: במסגרת ההתנערות הכללית של שלמה בן-צבי מההתחייבויות שלקח על עצמו כשקנה את "מעריב", עובר העיתון להיות מודפס בבית-הדפוס של "גלובס". לשם כך נצרכה התאמה בפורמט של העיתון, וקונטרס החדשות נאלץ להיות מקוצץ. כמה מהתכנים היגרו למוסף היומי.

"ידיעות אחרונות". ימי חפיף דרוקר והחרם על לוחות השידורים של ערוץ 10 ב"ידיעות אחרונות" חלפו ועפו (לתשומת לב מחברי המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס" ב"ישראל היום"). הבוס החדש בערוץ הוא רפי גינת, לשעבר עורך "ידיעות". עם או בלי קשר, זמר הפופ המזרחי דודו אהרון מקבל את שער המוסף "זמנים מודרניים" כדי לנסות להפיח רוח חיים בריאליטי המדשדש בכיכובו, המשודר בערוץ 10.

"ישראל היום". המדור האהוב "אימפריית הרשע של נוני מוזס" חוזר לככב בשער "ישראל היום". העורך הבכיר והכותב המחונן גונן גינת חתום גם היום על הטור (שאינן מכיל אף מעשייה רבנית מחודדת!), שההפניה בשער מבטיחה כי יחשוף בפני הקוראים את הסיבה האמיתית לכך שב"ידיעות אחרונות" פירסמו בהבלטה את הפדיחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבטיח לכאורה לסייע למשפחת קורבן פיגוע במשפט בארה"ב נגד בנק סיני, אך נכנע ללחץ הסיני וביטל הרשאה לפקידי ממשל ישראלים להעיד במשפט. ובכן, תחזיקו חזק, תופים, עמוס רגב מכה במצילתיים: הסיבה היא כי "ידיעות אחרונות" "מחפש את ראשו של נתניהו", ו"מה נשאר לו, לחפש עוד סיפור בסין".

כבר נכתב כאן שוב ושוב, והנה עוד פעם: ההבדל בין "ישראל היום" לבין "ידיעות אחרונות" הוא שבעיתון המגויס האחרון יודעים לחפש סיפורים. בעיתון המגויס הראשון מעולם לא ידעו.

ריאליטי. מנחם גנץ מראיין במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את אניילו ארנה, לשעבר מאפיונר מנאפולי, רוצח מורשע המרצה מאסר עולם ובמקביל מככב בסרט סאטירי על תופעת תוכניות הריאליטי, שזכה בפרס בפסטיבל קאן. "לשמחתי באיטליה כבר שנתיים 'האח הגדול' לא איתנו", הוא אומר, "מה זה אומר? שהאיטלקים הבריאו מהתופעה הזאת? אני לא יודע. צריך לקוות".

עתיד העיתונות. לי-אור אברבך מראיין ב"גלובס" את סגן העורך של העיתון הספרדי "אל-מונדו", ש"נחשב במהלך השנים לפורץ דרך בתחום הדיגיטל, כשהיה הראשון במדינה להקים שירות דיגיטלי מתקדם לקוראיו ולבסס קהל מנויים בעידן חינמי", אך לדברי סגן העורך, "כשתקציבי הפרסום צוללים ב-40%, לא בטוח שגם זה כבר יציל אותם".

הווה העיתונות. "יחימוביץ': בעלי הוט ויס רוצים ערוץ חדשות כדי לאיים על פוליטיקאים", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "המכרז לערוץ החדשות התמוסס – בעוד שהשולטים בענף מקבלים אותו במתנה", נכתב בכותרת טור הפרשנות של אותו כותב. עוד על ההחלטה של שר התקשורת גלעד ארדן לנסות לתת לבעלי חברות הכבלים והלוויין רשות לפתוח ערוצי חדשות ניתן לקרוא כאן.