יש חנות מיוחדת במערב ברלין, לא רחוק מגן החיות. קוראים לה "מאנופקטום", והיא מוקדשת למכירת חפצים שהם פרי מסורת ארוכה של איכות ועבודת יד. אוצרי החנות אוספים את המוצרים האיכותיים ביותר מרחבי העולם עבור היאפים הברלינאים: שמיכות מצמר כבשי מרינו מניו-זילנד, מרציפנים ממנזרים באיטליה ואמבטיות נחושת רקועות ביד מטורקיה. המחירים בשמים, הקליינטורה עשירה והחנות משגשגת. הסלוגן שלהם, שמתנוסס על שקיות גדולות מנייר ממוחזר: "הם עדיין קיימים, הדברים הטובים". נכון לעכשיו, זה יכול להיות גם הסלוגן של תעשיית העיתונות בגרמניה.
(צילום: אלכסנדר סמוליאניצקי, רשיון cc-by-nc-sa)
בכל יום בשבוע, ובמיוחד בסופו, נפרש לפני הגרמני הממוצע מרבד שחור-לבן של עיתונים רחבים, עבי-כרס ורציניים, על גבי מדפי הקיוסקים וברכבת התחתית. העיצוב מינימלי, התמונות רגועות, טקסטים של 2,000 מלה נחים בשלווה על עמוד אחד, מכילים שני לידים וכמה כותרות ביניים בלבד. סדרות בנות 20 חלקים מתפרסמות במשך חודשים. נגיד על עימותים אתניים בנגורנו-קרבך. לידם אמנם ניצבים ה"בילד" ושאר הצהובונים הצעקניים, שממשיכים לשכלל לשלמות את העירוב בין עיתונות לבידור (ולעשות מזה הרבה כסף), אבל לעמיתיהם הרציניים שמור מקום של כבוד.
התמונה, עם זאת, מתחילה להשתנות. בשבועות האחרונים הכריז ה"פרנקפורטר רונדשאו" הוותיק יחסית על פשיטת רגל, וה"פייננשל טיימס דויטשלנד" הצעיר הודיע על סגירתו. תקופת חוזי העבודה של העיתונאים (בגרמניה רוב העבודה מתנהלת במסגרת חוזה קצוב לשנתיים או שלוש) הולכת ומתקצרת. לכתבים הזרים של ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", למשל, כבר לא מחכים נהג צמוד ומרצדס בביקוריהם במולדת. גם מוסד הקביעות-לכל-החיים בעיתונים הנחשבים הולך ונעלם. כמו במקומות אחרים, אובדן ההכנסות של רוב העיתונים משתקף בשינויים בתנאי ההעסקה של העיתונאים ובעיתונות עצמה. בגרמניה, בשל אופיה וההגנה הסוציאלית על העובדים, השינויים הללו מתרחשים לאט-לאט.
תורמת לכך העובדה שגם העיתונים עצמם מנהלים מלחמה על זכויותיהם, באמצעות הממשלה הגרמנית ובעזרתה. בחודש שעבר דן הפרלמנט הגרמני בחוק חסר תקדים, שעתיד לאלץ את ענקית האינטרנט גוגל ואספני מידע אחרים (דוגמת "הפינגטון פוסט") לשלם עבור כל הפניה לכתבה או לתמונה שפורסמו בכלי תקשורת גרמניים. החוק, שהעבודה עליו נמשכה יותר משנה והוא נתמך באופן גורף על-ידי המו"לים במדינה, מרחיב את זכויות היוצרים שלהם ושל העיתונאים וקובע כי גם שימוש בכותרת בלבד מחייב בתשלום.
הטכנולוגיה, טוענת הממשלה הגרמנית, התפתחה עד כדי כך שהחוק הישן לזכויות יוצרים, שמאפשר "שימוש הוגן" בטקסט עיתונאי על-ידי ציטוט מינורי ותמצות, כבר אינו רלבנטי. בעולם המקוון הנוכחי, פחות או יותר כל שימוש צריך לחייב תשלום. הצעת החוק מגבילה את התשלום רק למנועי חיפוש או לאוצרות מידע (אגרגציה), כלומר לחברות שמנסות להרוויח מריכוז והפצה של קישורים לתוכן. החוק עבר כעת לדיון בתת-ועדה משפטית של הבונדסטאג. חוקים דומים מנוסחים בימים אלה בצרפת ובאיטליה.
על השלכות יישום חוק כזה בגרמניה תעיד תגובתה החריפה של גוגל, שמאיימת מצד אחד להחרים את כלי התקשורת שידרשו תשלום עבור הופעתם בגוגל-ניוז או בתוצאות החיפוש, ומצד שני יזמה קמפיין ענק בשבועות האחרונים בעד "חופש המידע" וקראה לציבור להגן על האינטרנט מפני התערבות ממשלתית. גוגל, שנבנתה על האתוס של מידע חופשי באינטרנט (חופשי בשבילה, כמובן, כדי לעשות ממנו כסף), מבינה כי חוק כזה עלול לשנות את כללי המשחק, וכי ייתכן שתיאלץ לשלם סכום שנתי למו"לים הגרמנים. היא קנתה מודעות עמוד בכל העיתונים המרכזיים, בקמפיין שעורר בתורו את זעמם של המחוקקים הגרמנים.
עצם גיבוש וקידום החוק הוא חריג, משום שעד עתה נמנעה על פי רוב הממשלה בברלין מהתערבות בשוק העיתונות. היא אמנם פוטרת עיתונים ממע"מ, אך כך נעשה ברוב מדינות אירופה. בניגוד לצרפת, שיזמה ועדה ממשלתית להצלת העיתונות, הגרמנים רגישים מאוד להתערבות רשמית בשוק זה, בשל לקחי העבר. בין אם הצעד הנוכחי נובע מלחץ של המו"לים המקושרים היטב למערכת הפוליטית, ובין אם מטיפול יסודי ונחוץ בסוגיית זכויות היוצרים בעידן האינטרנט, הוא נמצא כעת באופן בולט על השולחן.
יש משהו מאוד גרמני בדרך שבה תעשיית העיתונות דורשת שהדברים ימשיכו להתנהל, בדאגה הממשלתית שכך יהיה ובסירוב להתבטל בפני רוח הזמן, גם אם זו מיוצגת על-ידי גוגל; בעובדה שיש עדיין שכבה של אנשים שרוצים לקרוא את העיתון שלהם מודפס, כשרגליהם מכוסות בשמיכת צמר מרינו והם אוכלים מרציפנים איטלקיים. ללא ספק, יש בכך חסרונות רבים. כך למשל ידוע לכל כי הבעיה המרכזית של תעשיית הסטארט-אפ הגרמנית היא שהיא מלאה בגרמנים. מבחינת העיתונות, לפחות בשלב הזה, לדרישה להמשיך לייצר את "הדברים הטובים" יש בעיקר יתרונות.