קוראי "אל-קודס אל-ערבי" שפתחו את העיתון ביום שלישי שעבר, וציפו כמדי יום למאמר הפרשנות בענייני המזרח התיכון של העורך הראשי הוותיק עבד אל-בארי עטואן, הופתעו לגלות תחתיו טור פרידה. תחת הכותרת "לקוראים היקרים: היו שלום ולהתראות בקרוב, בעזרת אללה", סיכם עטואן בטור ארוך מהרגיל את דרכו העיתונאית, פרש את הישגיו של העיתון שבראשו עמד מהיווסדו ב-1989, הודה לקוראים הנאמנים שליוו אותו לאורך כל הדרך וסיפר כי כעת בכוונתו להתפנות לכתיבת ספר ולבילוי עם משפחתו.
אולם לצד דברי הפרידה המרגשים, הצליח עטואן לרמוז לקוראיו שההחלטה לעזוב את העיתון כלל לא היתה שלו. "מעולם לא האמנתי שרגע הפרידה האחרון יהיה היום הראשון של חודש הרמדאן המבורך", כתב, "עם זאת, נוצרו נסיבות [...] שבמסגרתן גורמים אחרים גרמו לי לקבל את ההחלטה". עטואן שתל רמזים נוספים: "לאורך כל דרכי העיתונאית לא היססתי לעמוד על שלי. לא הסכמתי להתפשר על הערכים שלי ועל האמונות הפוליטיות שלי. שילמתי מחיר בשל כך ואמשיך לשלם. יבוא יום ואולי אספר על כך".
התקשורת הערבית הגיבה בסערת ניחושים והשערות. לא כל יום מפוטר בנסיבות עלומות עורך ראשי אחרי 24 שנה, ודאי לא אחד העיתונאים המפורסמים בעולם הערבי. "אל-קודס אל-ערבי", היוצא לאור בלונדון, מצליח להרתיח ראשי מדינות ומלכים וזוכה להערכה רבה בעולם העיתונות הערבי. עטואן עצמו, בזכות לשונו הצולפת, הוא פרשן מבוקש לענייני המזרח התיכון לא רק ברשתות הלוויין הערביות, אלא גם ברשתות זרות כדוגמת CNN ו-BBC.
"אל קודס אל-ערבי", שער העיתון היום
דעותיו הקיצוניות מצליחות להתסיס כל דיון: לתפיסתו, ארצות-הברית וישראל הן מקור כל הרוע בעולם, הסכמי אוסלו הם הסכמי כניעה והמשטרים הערביים המתונים (כדוגמת מצרים של מובארכ וערב-הסעודית) הם סוכנים שפלים של המערב. הוא אף הצליח לזעזע את דעת הקהל העולמית כשהביע תמיכה בסדאם חוסיין ובאוסמה בן-לאדן (הוא היה העיתונאי הערבי היחיד שריאיין אותו ב-1996, ראיון שבמהלכו התפעל עטואן מ"אישיותו הכובשת והנעימה" של מנהיג אל-קאעידה לשעבר).
"אל-קודס אל-ערבי" נחשב תמיד ל"עני" מבין העיתונים הערביים הגדולים היוצאים לאור בלונדון, כדוגמת "אל-חיאת" ו"א-שרק אל-אווסט". עטואן עצמו, בדברי הפרידה שלו, הודה כי 18 אנשי המערכת ("מהמזכירה ועד העורך הראשי", כלשונו) פעלו מתוך "דירה קטנטנה". זהו עיתון יומי שמופיע ללא פרסומות, דהיינו יש מי שמממן אותו. בניגוד למה שחושבים רבים, עטואן לא היה הבעלים של העיתון, ואחת לכמה שנים נאלץ לתור אחר ספונסר חדש.
לא ידוע בוודאות מי מימן בעבר את העיתון, אך השמועות מנו את שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי, נשיא סוריה לשעבר חאפז אסד, נשיא עיראק לשעבר סדאם חוסיין ואפילו יו"ר הרשות לשעבר יאסר ערפאת. מבקריו של עטואן כינו אותו "עבד אל-בארי דולר", כלומר עיתונאי שאפשר לקנות בעבור חופן דולרים.
ואז לפתע הודיע עטואן כי הוא עוזב את העיתון. מה קרה שם בדיוק? מיהם אותם "גורמים אחרים", כלשונו, שסילקו אותו מתפקידו מפני ש"לא הסכים להתפשר" על אמונותיו? האם אלו ארה"ב וישראל, שנואות נפשו? או אולי "הדיקטטורות המושחתות", כלשונו, שבהן נאבק יום-יום מעל דפי העיתון? או שמא "מנגנוני המודיעין הערביים" שהובילו נגדו "מסעות הסתה קשים"? עטואן לא ענה על השאלה והותיר את עולם העיתונות הערבי מבולבל ונבוך.
ההתפטרות הניבה גל דיווחים, כמה מהם סותרים: לפי כמה מהם, האחים-המוסלמים במצרים החלו באחרונה לממן את העיתון. "זו הסיבה שרואים בזמן האחרון הרבה דיווחים שתומכים באחים-המוסלמים, אפילו כאלה ללא שום צידוק עיתונאי מקצועי", אומר עיתונאי ערבי המכיר היטב את עטואן ואת עיתונו. עם זאת, אין לו תשובה לשאלה מדוע החליטו האחים-המוסלמים להיפטר מעטואן, שאך לפני חודש ריאיין את מורסי בקהיר.
דיווח נפוץ אחר בתקשורת הערבית, כמו גם פרסומים ברשתות החברתיות, גורסים כי קטאר – שתמכה כספית בעטואן בשנים האחרונות – החליטה להתנער ממנו. יש הטוענים כי הסיבה להתנערות היא העובדה שמאז פרוץ אירועי "האביב הערבי" הביע עטואן "עמדות עצמאיות מדי", העלולות להתסיס עמים ערביים נוספים ובכך לסכן את המשטר הקטארי עצמו. "אני מכיר את הטענה הזו, אבל זה נשמע לי מאוד מוזר", מוסיף העיתונאי. "הרי עטואן נחשב לקול הבולט ביותר נגד משטרו של אסד. למה שקטאר, התומכת ומממנת את המורדים בסוריה, תחליט להיפטר ממנו? גם לכך אין לי תשובה".
מי שסיפק את הדיווח המסעיר ביותר הוא העיתון הלבנוני "אל-אח'באר", המזוהה עם חיזבאללה והמשטר הסורי. לטענתו, עזמי בשארה – לשעבר חבר-כנסת ישראלי, שנמלט מהארץ, וכיום פרשן מבוקש – הוא מי שעומד מאחורי פיטוריו של עטואן. הכיצד? לדברי העיתון, קטאר היא המממנת את "אל-קודס אל-ערבי", ובשארה, המשמש גם יועצו המשפיע והקרוב של אמיר קטאר הנכנס תמים בן-חמד, שיכנע את האמיר להנהיג מדיניות חדשה ומתערבת כלפי התקשורת הערבית שהוא מממן.
חבר-הכנסת לשעבר עזמי בשארה, 2002 (צילום: פלאש 90)
מנהיג קטאר, כך לפי "אלח'באר", קיבל את עצתו של בשארה והודיע לעטואן שיש לו שתי ברירות: או שיתפטר או שקטאר תפסיק לממן את העיתון. עטואן, לפי "אל-אח'באר", החליט לעזוב ולהציל את העיתון. לעובדיו אמר: "מי שמממן את העיתון לא מסכים עוד שאמלא את תפקידי. החלטתי לעזוב כדי לשמור על העיתון".
בשארה כמובן הכחיש בתוקף את הדיווח, אך בעולם הערבי מתייחסים אל המידע ברצינות. "אל-אח'באר" מזוהה אמנם עם המשטר הסורי, אך הוא נתפס כעיתון מהימן. מה שמעניין הוא שגם בידיעה הארוכה ב"אל-אח'באר" לא ניתן הסבר ממשי לכך שקטאר דרשה לכאורה מעטואן לפרוש. גורמים ערביים שעימם שוחחתי משוכנעים כי המנהיג החדש של קטאר חשש מהשפעתו של עטואן על הרחוב הערבי, הכולל גם את הרחוב הקטארי, על רקע אירועי "האביב הערבי" המסרבים לדעוך. "בשארה גם לא ממש סובל את עטואן", מוסיף עיתונאי ערבי המכיר את שתי הדמויות. "שוררת בין השניים איבה מימים ימימה".
בין אם שמועה כזו היא נכונה ובין אם אחרת, ניתן למצוא קו אחד המאחד בין כולן: עטואן הודח בניגוד לרצונו כתנאי להעברת סיוע כספי שיציל את העיתון מקריסה. נדמה, אם כן, שסיפור הפיטורים מבטא פן תקשורתי של "האביב הערבי": בניגוד לשנים עברו, המשטרים הערביים אחוזי בהלה מהתקשורת. עיתונאי שמחזיק בעמדות עצמאיות מדי נתפס כאיום.
למשטרים ממש לא משנה אם בנקודת הזמן הנוכחית דעותיו של אותו עיתונאי מתיישרות עם עמדת הגוף המממן: הם יודעים שהוא יכול לקום מחר בבוקר, לשנות את עורו, להחליף ספונסר ולעורר מחאה. אמנם, מדיניות הריסון של המשטרים לא לוקחת בחשבון את האפשרות להפיץ דעות שלא באמצעות מערכת עיתונאית יקרה. עטואן, למשל, ממשיך לכתוב טורים יומיים בפייסבוק ובטוויטר. גם שם הוא זוכה להצלחה לא קטנה.