ביום שני שעבר התקיים קונצרט סיום העונה ה-30(!) של התוכנית "אתנחתא" – קונצרט שבועי בשידור חי המועבר מאולם הנרי קראון שבתיאטרון ירושלים למאזיני קול-המוזיקה "באשר הם". "אתנחתא" היא במה למבצעים ישראלים וזרים, למוזיקה קאמרית קלאסית ישראלית וכללית. במשך עשרות שנים מפיקה ומנחה את התוכנית השדרנית הוותיקה חיותה דביר, שעומדת לצאת בימים אלה לגמלאות.

על איכותה המקצועית של דביר כמדומני שאין עוררין, ולאורך השנים היא אף זכתה בפרסי מצוינות על עבודתה. באחרונה התפרסמו בתקשורת חילוקי דעות בינה לבין הנהלת קול-המוזיקה וקול-ישראל, על רקע מינויים בעייתיים של בעלי תפקידים בכירים בתחנה.

המאבק הזה הותיר אותה בעימות מול מנהליה, עד כי אצה להם הדרך ולפני שבועיים הודיעו כי "אין תקציב" למימון קונצרט "אתנחתא" בהשתתפות תזמורת הבארוק ירושלים ומנצחה דוד שמר. שמר מצדו הודיע כי השיג מימון פרטי, וכי אם לא יוכל לקיים את הקונצרט בתוך תיאטרון ירושלים, הוא יקיים אותו ברחבה שמחוצה לו. ככל הידוע לי, בסופו של דבר התקיים הקונצרט באולם.

שדרנית קול-המוזיקה חיותה דביר בפסטיבל אבו-גוש, 19.10.11 (צילום: Hanay, רשיון cc-by-sa-3.0)

ביום שני הקודם (8.7.13), כאמור, התקיים קונצרט סיום העונה בהשתתפות אמיל אייבינדר, נגן האקורדיון הווירטואוז, ואנסמבל נגנים וירטואוזיים בפני עצמם. אולם הנרי קראון היה מלא מפה לפה. הקהל של "אתנחתא" פירגן והריע. דביר קיבלה זרי פרחים ואפילו עוגה על מגש חד-פעמי מאנשים שהיה חשוב להם להודות לה אישית, לתמוך, לאחל הצלחה. דביר נענתה למחיאות הכפיים הממושכות. נעמו ומתקו לה רגעים אלו של הוקרה וחמימות, שאותם הרוויחה בעבודה קשה, עקבית ומסורה של עשרות שנים.

בלטו מאוד בהעדרם מנהלי קול-המוזיקה, קול-ישראל ורשות השידור. אמנם את מה שהם החסירו השלים הקהל, אבל מה כבר היה קורה אילו השכילו מנהלי קול-ישראל להיפרד מדביר "כמו גדולים" ולאחל לה הצלחה בהמשך דרכה? האם יחסי האנוש בשידור הציבורי הגיעו לדרגת קטנוניות כזו עד שהם מאפילים על עקרונות בסיסיים של יחסי עבודה?

יש ברשות השידור מי שזוכים עם פרישתם לגמלאות למחוות פרידה אל נוכח פני האומה, אפילו אם כל תרומתם לתרבות הישראלית מסתכמת בהענקת פניהם וקולם להקראת חדשות. לעומתם, יש מי שנפרדים מהשידור הציבורי אחרי שנים של עשייה ותרומה לתרבות הישראלית בתחושה של "הכושי שעשה את שלו", כאשר ההנהלה מתעלמת מהם, מתנכלת להם, מייבשת אותם ואף מבטלת את המשך פועלם.

ותיקי קול-המוזיקה – אנשי תרבות מקצועיים לעילא – פינו ומפנים את מקומם, אבל תחתיהם לא צומח דור חדש. יותר משהדבר מעיד על ואקום תרבותי, הוא כנראה מעיד על ואקום ברשות השידור עצמה, וספציפית בקול-המוזיקה. כאמור, חיותה כמשל.