גנבי סוסים, גנבי רכב

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לאביגדור ליברמן, שר החוץ של מדינת ישראל. אתמול החליט היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, להעמידו לדין בחשד לעבירה של מרמה והפרת אמונים. מנגד החליט היועץ שלא להעמידו לדין בפרשה המרכזית שבה היה חשוד בשנים האחרונות, פרשת חברות הקש. היועץ פרש את שיקוליו בדו"ח בן 95 עמודים שהועבר לקריאת הציבור. בכותרת הראשית של "הארץ" מצוטטות כמה מלים מהדו"ח: "לא נשלל החשד כי ליברמן נקט במסכת מורכבת של תחבולות, השלובות זו בזו, כדי להסתיר את מעשיו [...] יקרא הציבור וישפוט".

המלים האחרונות בציטוט נדפסות בגופן גדול ומשמשות, בפועל, הכותרת הראשית של "הארץ". "יקרא הציבור וישפוט". השאלה היא מה יקרא. אם הציבור יקרא את עיתון "מעריב", לדוגמה, הוא יתקשה לדעת מה נכלל בכתב האישום ובדו"ח הציבורי. הכותרת הראשית של "מעריב", "ליברמן: 'לא מתכוון להתפטר כרגע'", משועתקת לראש עמ' 2 של העיתון ("לא אתפטר"), שם מדווחים אלי ברדנשטיין, חור אוריאל ניזרי, זאב קם ואריק בנדר על הדברים שנשא אתמול שר החוץ לאחר פרסום החלטת היועץ וינשטיין (הוא אמר שהוא אינו מתכוון להתפטר, כרגע).

זו הידיעה החדשותית היחידה של "מעריב" בענייני ליברמן. תיק חברות הקש מתומצת בה למשפט אחד: "חברות שהקימו ליברמן ובתו מיכל בסוף שנות ה-90, ולפי החשד, דרך החברות הועברו לליברמן מיליונים מבעלי הון מישראל ומחו"ל, והיוו למעשה שוחד לקידום האינטרסים שלה". מהדו"ח שפירסם וינשטיין, בן 95 העמודים, נותר גם כן משפט אחד בלבד, והוא מהמקלים שכלולים בדו"ח: "לאחר סקירת מכלול הראיות הגעתי למסקנה שלא ניתן להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי קיומה של זיקה פסולה בין ליברמן לחברות ולכספים שהתקבלו בהן".

לצד הידיעה הרזה הזו, כל שמוצע לקוראי "מעריב" הוא שני מאמרי פרשנות, מאת שלום ירושלמי ובן-דרור ימיני. הראשון בוחן את השלכות החלטתו של היועץ מבעד למנסרה פוליטית, ומגיע למסקנה כי הקריירה של ליברמן לא הגיעה לסופה. השני מגן על ההחלטה לא להגיש כתב אישום בפרשת חברות הקש ("יש הבדל בין רמת הוודאות הנדרשת לצורך הגשת כתב אישום [...] לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך פרסום כתבות תחקיר").

במה חשוד שר החוץ בפרשה שבה יועמד לדין? מה היה טבעם של החשדות נגדו בתיק חברות הקש ומדוע הוחלט שאין בהם די כדי להביאו לבית-המשפט? קוראי "מעריב" אינם יכולים לקרוא, וממילא אינם יכולים לשפוט.

"קריאת 95 עמודי החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של ליברמן מותירה את הקורא נדהם מכך שהאיש ששמו חוזר בפרשה הזאת שוב ושוב משמש כשר החוץ ונושא תפקידים ציבוריים", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר". "גם אם שום דבר שכתוב שם לא הגיע לכלל ראיות פליליות מוצקות, הרי שסוג ההתנהלות העסקית והציבורית של ליברמן במשך שנים מדהים בכל קנה מידה: שרשרת חברות שלא ברור מי בעלי המניות בהן, חיבורים משפחתיים, סיבובים כספיים, ערבויות, דיווחים מוזרים, עסקות. שום דבר לא ישר, הכל מסובב, מעוקל, מפחיד".

בהמשך הטור מצטט רולניק כמה פסקאות מהדו"ח של היועץ. מה שנכלל בטור פרשנות של עיתון כלכלי אינו מופיע בעמודי החדשות של "מעריב". בכך חוטא "מעריב" לתפקידו. בלעדי דיווח תקשורתי על הדו"ח שפירסם היועץ, הוא לא באמת דו"ח ציבורי.

ב"ידיעות אחרונות" מספקים מידע רב יותר מאשר ב"מעריב". בכפולה הפותחת מתפרסמים עיקרי החשדות וההחלטות בשתי הפרשות שבהן היה ליברמן מעורב, ובכפולה השנייה מצטטת טובה צימוקי קטעים נבחרים מכתב האישום והדו"ח הציבורי. משום מה הציטוטים החלקיים הללו מתוארים בעיתון באופן שגוי כ"מסמכים המלאים של הכרעת היועץ". בעבר דווקא ידע העיתון לפרסם הודעה דומה במלואה. בשנת 2004, כשהיועץ המשפטי מני מזוז הודיע על סגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון בפרשת האי היווני, צורף ל"ידיעות אחרונות" מוסף מיוחד בן 16 עמודים ובו חוות הדעת המלאה של היועץ. אולם ליברמן אינו שרון, ועסקי העיתונות בשנת 2012 אינם עסקי העיתונות של 2004.

פרשני "ידיעות אחרונות" מיישרים קו בכל הקשור להחלטת וינשטיין שלא להעמיד לדין את ליברמן בתיק המרכזי. "מי שמבקש להרשיע אדם על-פי תחושת בטן או שברי עובדות, ולא על-פי ראיות שנבחנו באולם המשפטים, נושא את שם שלטון החוק לשווא", כותב נחום ברנע. "לא שלטון החוק נר לרגליו, אלא שלטון הגיליוטינה" (בפועל מבקרי וינשטיין אינם מבקשים להרשיע אדם על סמך תחושת בטן או שברי עובדות, אלא להעמידו לדין). טובה צימוקי מחמיאה להחלטתו של היועץ, דווקא מתוך תמיכתה במלחמה בשחיתות. "מדובר בהחלטה אמיצה ואחראית, הנובעת מתפיסתו של היועמ"ש שכל זיכוי פוגע גם באמון הציבור בפרקליטות וגם במלחמה בשחיתות השלטונית", היא כותבת.

שמעון שיפר מקדיש את רשימתו לכשלון הפרקליטות וטוען כי ליברמן זכה ליחס מוטה לרעה. "במקרה של ליברמן קשה להתנתק מהרושם שמדובר במי שנצבע מראש בצבע קודר של חשוד קבוע", הוא כותב. "[...] העצה שהייתי נותן לפרקליטות היא להבין שהצדק שלהם אינו צדק מוחלט, ולליברמן, כמו לבוזגלו, מגיע לפעמים מבט נוסף".

בעיתון זה, שהביע לאחרונה תמיכה גלויה בחשודים ועבריינים מורשעים כמו אהוד אולמרט, מתפרסמת היום גם ידיעה קצרה מאת תלם יהב, ולפיה פרקליטות המדינה הודיעה אתמול כי בתוך שלושה שבועות תתקבל החלטה בתיק של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר וכותב קבוע במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". ההודעה התקבלה בעקבות פניית שרון לבג"ץ, בשל השתהותה של הפרקליטות.

"ישראל היום", מהתומכים הבולטים של מערכת אכיפת החוק, מבליט את הביקורת על ליברמן בכתב האישום ובדו"ח הציבורי, ומספק ביקורת משל עצמו על החלטות היועץ.

"יותר מ-40 שנים שירתה סיירת מטכ"ל של בני האור את מדינת היהודים ביושרה ובאומץ ובנחישות ובשום-שכל", כותב דן מרגלית. "[...] נחוצים משפטנים רודפי צדק ועיתונאים נחושים להקים מן ההריסות את סיירת הפאר של בני האור". מרדכי גילת קורא הן לליברמן והן לווינשטיין להתפטר מתפקידיהם, ומפנה את עיקר הארס שלו, וביתר דיוק, מכות הפטיש שלו, ליועץ המשפטי לממשלה. "זה המשפטן שחתום על הדו"ח המביך, המתפתל והמגומגם, הנראה כמו כתב הגנה על עבריין?", הוא תוהה, ומכנה את החלטתו לסגור את התיק המרכזי "מריחה". על פני שני עמודים נוספים מביאה עדנה אדטו ציטוטים נבחרים מכתב האישום והדו"ח הציבורי. שני העמודים זוכים לכותרות מפלילות.

את המעשה העיתונאי הראוי ביותר מבצע הבוקר "הארץ". בלב הידיעה המרכזית על החלטות היועץ המשפטי לממשלה מופנה הקורא לעמוד באתר "הארץ", שם מתפרסם הדו"ח המלא של וינשטיין על פרשת חברות הקש. יקרא הציבור וישפוט, הלכה למעשה. גם אם רק מתי מעט מהקוראים יטרחו לעיין בדו"ח המלא, ההחלטה להעמיד אותו לרשות הציבור מתבקשת, בוודאי כשמדובר במרחב המקוון, שם עלות פרסומו אפסית.

כתבי ופרשני העיתון, שהיה בשנים האחרונות ממובילי הביקורת על שר החוץ, מבקרים בחריפות את החלטות היועץ המשפטי. מאמר המערכת קורא לשר החוץ וגם לעומדים בראש מערכת אכיפת החוק להתפטר מתפקידיהם. הטור הנוקב ביותר בעיתון נכתב על-ידי גידי וייץ, שפירסם שורה של תחקירים על עסקי ליברמן.

"עדיף שמיום זה והלאה תוותר התביעה הכללית על אשליית הצדק ותימנע מלחקור אנשי שררה. חבל על הכסף ועל האנרגיות. שיתמקדו בגנבי רכב. כמו בכל מדינה נחשלת, גם אצלנו נוצרה חגורת הגנה סביב נשואי הפנים, האנשים העומדים מעל כל אשם", כותב וייץ.

אינתיפאדה שלישית על רגל אחת

אתמול הסביר דרור אידר, פרשן "ישראל היום", כי הפלסטינים כלל אינם מתלהבים מהרעיון להתקומם שוב נגד הכיבוש הישראלי, והעריך כי אם יתקוממו, יהיה זה משום שהסכיתו ושמעו את הקריאות שיוצאות מפי אנשי "שבט קטן" בישראל, שחבריו "מייחלים לאינתיפאדה".

הבוקר משחרר "ישראל היום" צפירת הרגעה. דניאל סיריוטי, אפרת פורשר והדס שטייף מדווחים על המתרחש בשטחים תחת הכותרת "פעולה איכותית ומקצועית" (ציטוט מפי מפכ"ל המשטרה, שהחמיא לשוטרת מג"ב שהרגה פלסטיני שתקף את חברה ליחידה). לפי הדיווח, בעקבות הירי בפלסטיני "אירעו אתמול בחברון הפרות סדר לאורך כל היום". בין היתר מדווח כי צה"ל פצע אנושות פלסטיני שיידה בקבוק תבערה. "עם זאת", נכתב, "גורמים בכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים [אמרו] ל'ישראל היום' כי לא תפרוץ בגדה אינתיפאדה שלישית". מידע זה נמסר גם בכותרת המשנה לידיעה.

"אינתיפאדה שלישית בפתח", נכתב בראש מאמר פרשנות מאת אלכס פישמן, המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות". לדברי פישמן, הנחת העבודה במערכת הביטחון היא כי "התנאים להתפרצות אינתיפאדה נוספת בגדה המערבית בשלים, וכל מה שנדרש עכשיו זהו המצת שידליק את השטח". לאור זאת, כותב פישמן, "הצבא נערך עם הרבה יותר כוח מבעבר ועם הרבה יותר אמצעים לפיזור הפגנות כדי לחנוק כל הפרת סדר בעודה באיבה".

בעוד שהבכיר במשטרה הפלסטינית ששוחח עם "ישראל היום" אמר כי "יש שיתוף פעולה טוב עם המנגנונים הישראליים ולא ניתן למצב לצאת משליטה", פישמן כותב כי "זה זמן מה הם [ראשי מנגנוני הביטחון של הרשות] נוהגים שלא להתאמץ או לא להגיע לאירועים של הפרות סדר".

"מי בעד אינתיפאדה", נכתב מעל טורו הקבוע של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "התיאום הבטחוני בין השב"כ וצה"ל למנגנונים הפלסטיניים עמד על שלוש רגליים: אופק מדיני, תחזוקה שוטפת ויצר ההישרדות של אנשי פת"ח", הוא כותב. "שתיים מהרגליים נכרתו: אין אופק, אין תחזוקה. התיאום עומד עכשיו על רגל אחת".

שער "מוספשבת" של "מעריב" מוקדש אף הוא לאפשרות של התקוממות נרחבת בגדה המערבית. "בצה"ל ובשב"כ כבר מתייחסים אל המציאות שנוצרה ביהודה ושומרון כאל עידן בטחוני חדש", כותב עמיר רפפורט בכפולה הפותחת של המוסף.

כיוון, ערכים ואמונות

כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מוקדשת להתרוקנותה של המערכת הפוליטית בישראל מתוכן. בין היתר משוחח גיל ברינגר עם פרופ' גידי רהט מהאוניברסיטה העברית ושומע ממנו ניתוח קודר של הפוליטיקה הישראלית. רהט אומר כי התהליך הפוליטי בישראל הפך ל"פרסונלי מהדגם הקיצוני. אמורים לבחור רעיונות ולא אנשים [...] למפלגה אין שום תפקיד בכל התהליך הזה, והבחירה מתמקדת במועמד כזה או אחר".

לתקשורת הישראלית חלק ניכר באחריות למצב זה. רעיונות אינם מעניינים אותה, ודאי לא כמו אנשים. במוסף "7 ימים" מתפרסם ראיון שערכה אמירה לם עם מרב מיכאלי, לרגל הגעתה למקום הרביעי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. זהו ראיון פרסונלי מהדגם הקיצוני.

הוא נפתח בתיאור ביתה ובשאלה על תחילת הקשר בינה לבן זוגה, ליאור שליין. לם מתעניינת בפער הגילים בין השניים ובעובדה שאינם גרים יחדיו בבית אחד. גם סוגיית הילדים, שאין, עולה. לאחר ההקדמה מוקדש חלק נוסף מהראיון לתחושות של מיכאלי לרגל מיקומה הגבוה ברשימה, מעל ח"כ פואד בן-אליעזר.

אחר-כך שואלת לם על הפרובוקציות שאיפיינו את מיכאלי בעבר ותוהה אם תמשיך בהן כחברת-כנסת. בהמשך עוברת השיחה לעמיר פרץ, שפרש מהמפלגה, ולשלי יחימוביץ', שלא עודדה אותה להצטרף ("אולי היית בוחרת ללכת איתו?"; "הצעד שלו הפתיע אותך?"; "איפה התחיל הקשר ביניכם?"; "מה הפחיד אותך?"; "ואז נתקלת בכתף קרה משלי יחימוביץ'?"). אחרי כמה שאלות נוספות על היחסים האישיים עם יו"ר המפלגה, פונה השיחה לעסוק בברק, אולמרט, נתניהו ולפיד. נוסף לכך מסבירה מיכאלי מדוע היא מדברת בלשון נקבה ומספרת על משפחתה. בין לבין עולה גם שאלה מדינית אחת ("מה את מייצגת, למשל, מבחינה מדינית?"), עם שאלת המשך ("מה עם עקירת יישובים ופינוי מתנחלים?").

"האירועים בפוליטיקה ערב הבחירות הם תמונה מייצגת של בעיית השורש העמוקה של הפוליטיקה ושל השיח בישראל: לרוב המפלגות, לרוב הפוליטיקאים וכנראה שלחלק גדול מהבוחרים אין כיוון, אין תוכנית ובעיקר אין ערכים ואמונות שהם רוצים להילחם עליהם", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר".

ב"מוספשבת" של "מעריב" מתפרסמת כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר על סקרי דעת קהל בתקופת בחירות. "סקרים פוליטיים הם קצת כמו בידור להמונים", אומר לה פרופ' אורן קפלן מהמכללה למינהל. "במקום ללכת לסרט, אנחנו שומעים ריאליטי של בחירות. סקר הוא לא מדע מדויק, וההסתמכות עליו צריכה להיות מוגבלת". "אני לא מאמין לסקרים", מעיד פרופ' ישראל אומן. "אני שואל את הירקן ואת נהג המונית מה הם חושבים ומתרשם מדעת הקהל". אומן קורא לפיקוח הדוק על הסקרים וליבוביץ-דר מזכירה את הבדיקה שערך הארגון "קשב", וממנה עלה כי כלי התקשורת אינם עומדים בדרך כלל בדרישות חוק הבחירות, המחייב פרסום מידע רקע על כל סקר וסקר שמתפרסם.

מומלץ לעורכי "מעריב" לקרוא את הבדיקה של "קשב", או לפחות את הכתבה של ליבוביץ-דר. בכפולה הפותחת של העיתון מתפרסמות הבוקר תוצאות סקר שבו שלוש מפלגות (רע"ם-תע"ל, בל"ד וחד"ש) מיוצגות בעמודה אחת, בלא דיווח על מספר האנשים שסירבו להשיב לסוקרים או פרסום נוסח השאלות שנשאלו. בסקר המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות" לא מובהר מהו שיעור טעות הדגימה.

ענייני תקשורת

אלי ציפורי הביא אתמול בטורו הקבוע ב"גלובס" כמה נתונים מתקציב החינוך בישראל. בין היתר כלל את נתוני תקצוב הטלוויזיה החינוכית. לפי דיווחו, הטלוויזיה החינוכית תוקצבה בחמש השנים האחרונות בחצי מיליארד שקל לערך.

לי-אור אברבך דיווח ב"גלובס" כי בית-המשפט העליון מינה את עצמו לרגולטור של רשות השידור, ויבחן מעתה את השקעותיה בהפקות מקור.

חור אוריאל-ניזרי מדווח ב"מקור ראשון" כי האגודה לזכויות האזרח הביעה התנגדות לפסילת קמפיין הבחירות של מפלגת עוצמה-לישראל. "החוק אינו מסמיך את יו"ר ועדת הבחירות להתערב בתכנים של שילוט חוצות", הבהירו באגודה והוסיפו כי "לא זו הדרך להתמודד עם הסתה לגזענות".

ב"מוסף הארץ" מספר חיים לוינסון על הקריירה של עיתונאי "ישראל היום" דרור אידר ככותב הנאומים של משה (בוגי) יעלון. לפי דיווחו, העסקתו של כותב נאומים במשרד של יעלון אושרה "באופן חריג", והתעריף של אידר נקבע על אלף שקל לא כולל מע"מ לנאום של עד 500 מלה, ועוד 500 שקל לכל 500 מלים נוספות. בסך-הכל השתכר אידר מעבודה זו 46,980 שקל בשנת 2010, ו-22,388 שקל ב-2011.

בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" כותב מרדכי גילת על מראייניו של אהוד אולמרט. "העבריין אהוד אולמרט, בדומה לחברו אריה דרעי, מכיר בוודאי היטב את התקשורת ואת העיתונאים שקל להתל בהם", טוען גילת. "הוא מכיר את הרמה, את הרדידות, את הקלות שבה אפשר לשתול מידע מטעה וידיעות מוטות ממשפטיו ופרשיותיו". במדורו שב"מוספשבת" מספר קלמן ליבסקינד על איש תקשורת אחד שסירב לשתף פעולה עם הנחות המוצא של אולמרט – ינון מגל, מגיש מהדורות החדשות של אתר וואלה.

"הסיפור הזה ואופן הטיפול בו הם המחשה מלאה ליחסים המעוותים בין התקשורת למציאות. כלומר, בין אמצעי התקשורת לבני-אדם", כותב ב"הארץ" יאיר אסולין ביחס למתיחה רדיופונית שהסתיימה בהתאבדות.

"בעולם שבו האדם מכיר את המציאות דרך התקשורת, התקשורת נהפכת ל'אלוהים': היא מגדירה את המוסר (מותר, אסור), שופטת את מי שחורג ממנו, ולנצח נשארת עומדת על הרגליים. בעולם כזה התקשורת לא טועה. היא תמיד יכולה להסתתר בעמדה של מדווחת ניטרלית ('זה העולם').

"אצל אנשים רבים, גבול העולם כגבול התקשורת. זו מערכת היחסים המהותית בין כל צרכן תקשורת לבין ספקי התוכן: אנחנו אומרים לך מה נכון, אנחנו מחליטים מה תאהב, אנחנו מעצבים את התודעה שלך. 'אמת' היא מה שאנחנו אומרים לך שהוא אמת. 'בעל ערך' הוא מה שאנחנו אומרים לך שהוא כזה. גם בישראל, כמובן, זה ככה: ההתעלמות החדשותית מהכיבוש, הדואליות בין דיבור נקי (צדקני) על מין לבין פרסומות סקסיסטיות להחריד, ההדרה של דימויים ש'לא עוברים מסך' (שחור, פריפריה, אינטלקטואליות או טיפשות מוגזמות) ועוד. הכל יונק מההסכם הזה. חשוב שצופי הטלוויזיה יזכרו את זה, שלא ייתממו, שלא יחשבו שהם מכירים את העולם 'כמו שהוא'. אין דבר כזה 'להכיר את העולם כמו שהוא'. חשוב שצופה הטלוויזיה יידע: העולם שהוא מכיר הוא נגזרת ישירה של טור הרווחים/ההפסדים של ספק התוכן שלו".