לפי סיפור מפורסם (וכנראה פיקטיבי), כשנשאל שר החוץ הסיני על-ידי בכיר אמריקאי, במחצית המאה ה-20, בדבר משמעותה ההיסטורית של המהפכה הצרפתית, השיב: "עדיין אין לנו די פרספקטיבה".

סדרת האירועים המכונים "המחאה החברתית" התרחשה לפני כשנתיים בלבד, ולכן מובן מאליו שמי שמבקש להסביר את משמעותה חייב להודות שגם במקרה זה אין לנו עדיין די פרספקטיבה. רק בעוד שנים, אולי שנים רבות מאוד, נוכל לדעת באמת מה היו השפעותיה של המחאה, אם השלכותיה היו עמוקות או רדודות ואם החברה הישראלית אכן השתנתה כתוצאה ממנה.

לכן קשה מאוד לסכם את הצלחתה, או כשלונה, של המחאה בנקודה זו. כעבור שנתיים בלבד, יש רבים הטוענים כי המחאה היתה, בסופו של דבר, כישלון גמור, משום שמצבה הכלכלי של ישראל לא רק שלא השתפר אלא אף הורע, ומצבן של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים בחברה הישראלית הידרדר גם הוא. מחירי הדיור האמירו, מחירי המזון מרקיעים גם הם, והמדינה מוסיפה להתפרק ממחויבותה כלפי אזרחיה.

פרופ' יוסי יונה, מהצוות שייעץ למארגני המחאה ב-2011 (ושהתמודד, ללא הצלחה, על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה), התראיין היום (12.7.13) בתוכניתו של רינו צרור בגלי-צה"ל וסיכם את המחאה במלים "הצלחות מקומיות אבל כישלון כולל". מעברו השני של המתרס טען הכלכלן שלמה מעוז (שגם הוא ניסה להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, ונכשל) כי "המחאה החברתית היתה פופוליזם", וכי "היא הביאה לעליית המסים הנוכחית".

כאמור, בנקודה זו בזמן קשה מאוד לדעת אם יונה ומעוז צודקים או טועים, אבל אין ספק שהם נחרצים מדי ופסימיים מדי בהערכותיהם (פסימיות הנובעת, אולי, מכשלונם האישי בזירה הפוליטית). אם צריך לסכם את מצב העניינים עד כה, ועם כל הזהירות הנדרשת כתוצאה מהיעדרה של פרקפסטיבה מספקת, כמעט שאין ספק שהמחאה החברתית היתה אירוע משמעותי, שחולל כמה שינויים מפליגים, גם אם הצלחותיה הן מוגבלות בלבד לפי שעה.

נכון שאם הצלחתה של המחאה נמדדת במונחים "מיידיים", כי אז אכן אין מנוס מלקבוע שמדובר בכישלון מהדהד, בעיקר לנוכח תקציב המדינה הצפוי; אבל במדדים אחרים נראה שהמחאה דווקא נחלה כמה הצלחות כבירות של ממש.

עיקר הצלחתה באה לידי ביטוי בשינוי יסודי של מה שקרוי "השיח הציבורי" בישראל: לפני קיץ 2011 רוב אזרחי ישראל (ובכלל זה, יש להודות, גם החתום מטה) לא ידעו כלל על קיומו של "מס חברות", ואין צורך לומר שלא ידעו מהו שיעורו; הם לא ידעו כמעט דבר על שכרם של הטייקונים, על "תספורות" או על "בעלות צולבת" ו"בעלות פירמידלית"; עד לפני שנתיים היה קשה מאוד לדמיין את קיומו של דיון ציבורי סוער בנושאים כלכליים "כבדים" כגון ייצוא הגז, מדיניות הרווחה והתאגדויות עובדים.

אבל כיום – ובעיקר הודות למחאת קיץ 2011 – הנושאים הללו עומדים במרכזו של סדר היום התקשורתי בישראל, לא פחות (ובעצם יותר) מסוגיות בטחוניות וצבאיות, שנחשבו באופן מסורתי לסוגיות העיקריות שהמערכת הפוליטית צריכה לעסוק בהן.

ומה באשר לעיתונות? העיתונאים בישראל סיקרו את המחאה בהתלהבות רבה ומתוך סימפטיה גלויה, לפחות רובם. אבל לא בכל המקרים היתה זו אהבה ממבט ראשון. מתן חודורוב, כתב הכלכלה של ערוץ 10, היה עוין בגלוי כלפי המחאה בימיה הראשונים, אבל בתוך זמן קצר החל לסקר אותה באופן אוהד ואף הוגן יותר. כיום, כך נדמה, חודורוב הוא עיתונאי "חברתי" כמעט מן המניין – אולי גם משום שלמד על בשרו את הצורך הדחוף להיאבק על זכויותיהם של עובדים (בתור ראש ועד עובדי ערוץ 10).

כמו רבים מאזרחי ישראל, בעקבות המחאה החלו העיתונאים להיות מודעים יותר ויותר לפוזיציה שהם תופסים במערך החברתי-כלכלי, להשפעותיו של השוק החופשי על מקצועם (ועל מקצועיותם), ולהשלכותיה הפוטנציאליות והממשיות של המדיניות הכלכלית על עתיד העיתונות. זוהי התפתחות מבורכת, אבל נראה גם שהיא באה מאוחר מדי: התפכחותם של העיתונאים החלה רק כאשר מצבה של הפרופסיה העיתונאית כבר היה על סף מוות קליני.

ובכלל, במבט לאחור נראה שהעיתונאים כשלו במילוי תפקידם ועלו על רכבת המחאה רק לאחר שזו כבר החלה בנסיעתה. שינוי סדר היום הציבורי שהביאה המחאה היה צפוי מראש במידה רבה (הוא נחזה, לפחות בחלקו, על-ידי "דה-מרקר"), ועיתונאים היו אמורים להוביל אותו, ולא להיגרר אחריו בבהלה.

העיתונאים נאלצו לגלות (שוב, מאוחר מדי) כי השליטה בשיח הציבורי אינה נתונה עוד רק בידיהם, וכי מרכז הכובד עבר אל הרשתות החברתיות, שם התוודענו כולנו למקצוע חדש – "פעילים חברתיים". הפעילים החברתיים הללו אינם מצטיינים תמיד במידה נאותה של מתינות או של רהיטות, ורבים מהם נוקטים שפה אלימה, דמגוגית ובהמית, ומדרדרים את השיח הציבורי באופן מעורר דאגה; אבל לטוב או לרע – חלק ניכר מכוחה של העיתונות המסורתית נמצא כיום בידיהם, והעיתונאים ייאלצו להסתגל למצב זה, בין אם הם מרוצים ממנו ובין אם לאו.

נכון לעכשיו קשה לומר אם הסתגלות זו תעלה יפה, וודאי שאין לדעת אם העיתונות תצליח להיחלץ מהמשבר הקשה שבו היא מצויה. אין ספק שהמחאה החברתית השפיעה על החברה הישראלית, ובכלל זה גם על מצבה של העיתונות ותפקידיה. אבל כדי לעמוד על היקפה המדויק של השפעה זו דרושה לנו, גם כאן, עוד פרספקטיבה.