שקרים אמיתיים

"גם למשמש הכי מתולע – יש את העיוור שיאכל אותו", ציטט כתב מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", צחי כהן, את "סבתא תפאחה" בסיומה של כתבתו על "פאטמה ווארדי מכפר יוסיף, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". תפאחה, וגם ווארדי עצמה, התברר לאימתם של הכתב והעורכים, הן פרי דמיונה של הקומיקאית גילה צימרמן מרמת-גן, שגם המופרכת בקלישאות שיידתה בעיתונאי "ידיעות אחרונות" לא הצליחה לסדוק את חומת הבטון של תפיסת העולם הסטריאוטיפית שלהם.

אורן מאיירס, שכתב כאן אתמול על הפרשה המביכה, חילק את השקרים העיתונאיים לשלושה: אלה שבהם העיתונאי עצמו משקר לעורכיו ולקוראיו, אלה שבהם מושא הכתבה מהתל בכתב ובעורכים, ואלה שבהם המערכת העיתונאית משתפת פעולה עם מושא הסיקור בשקרים שהוא מספר לקוראים. בעוד שגיבוריו של השקר מהסוג השני הם לרוב דמויות שוליים המשחקות אל הדעות הקדומות של המערכת העיתונאית, גיבוריו של השקר מהסוג השלישי הם מערכות שלטון ותאגידים הסומכים על הדעות הקדומות של הקוראים. "ידיעות אחרונות" סיפק ביום שישי מיצג לפנתיאון שקרי ההתחזות, הנדירים יחסית. היום מצטרף אליו "ישראל היום" לעוד הפלגה בים הרחב של שקרים-מהסוג-השלישי.

הכתבה על "הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה" ב"ידיעות אחרונות", גרסת האייפד

"חילוץ בלב ים", נכתב בכותרת הראשית של שני הצהובונים, המדווחים על התרסקות מטוס קרב של חיל האוויר "גבוה מעל לים ממערב לעזה". התמונה המובילה היא זו שסיפק דובר צה"ל והיא מככבת גם על שער "מעריב", אולם ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" דובר צה"ל מספק גם את הטקסט: "גנץ נותן יד", נכתב בעיגול אדום על שער "ידיעות אחרונות", בצירוף קו מקווקוו המצביע על הרמטכ"ל, פן יחמיץ אותו אחד הקוראים כשהוא מושה מן הים (משה רבנו?) בזרוע איתנה כנף מטוס. אותו עיגול אדום מככב גם במרכז שער "ישראל היום", ובו הכיתוב "הרמטכ"ל בא לעזור".

העיתונים במדינת ישראל שאינם "הארץ" כוללים באופן תדיר ידיעות קש על צבא ההגנה לישראל. אין בכך פסול מיוחד; העיתונים במדינת ישראל כוללים באופן תדיר ידיעות קש בכל נושא ונושא. ידיעות קש חסרות ערך חדשותי על צבא ההגנה לישראל משרתות לפחות איזה רגש לאומי ומסבות נחת רוח לפחות לכמה מהקוראים. תמונת התעמולה שמספקים היום "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לרמטכ"ל בני גנץ שייכת לז'אנר אחר, זה שמאיירס כינה "השקר החיצוני השגרתי".

"הכוונה כאן אינה לשקרים פנטסטיים שטווים בעמל אמני שוליים צמאי פרסום, אלא דווקא לשקרים הקטנים, היומיומיים, שמפריחים מי שיש להם גישה כמעט בלתי מוגבלת לכלי התקשורת", כתב מאיירס. "ראש הממשלה המדווח על 'שיחות מצוינות' עם הנשיא האמריקאי, שר האוצר המכריז בלי למצמץ כי לא יהיה פיחות, הרמטכ"ל הפורש המצהיר כי אין לו כל כוונה להיכנס לפוליטיקה, ושחקן הקולנוע המתפייט על אודות העבודה הנפלאה על סט הצילומים, בחברת אנסמבל שחקנים נטולי אגו.

"בניגוד למקרים הקודמים, כאן אמירת השקר אינה נתפסת כשבירה של הכלים, אלא דווקא כחלק אינטגרלי מכללי המשחק. במקרים שכאלה, חשיפת האמירה כשקר בוטה (הנשיא האמריקאי מסנן את ראש הממשלה וניאץ אותו בפייסבוק, הפיחות אכל את החסכונות, הרמטכ"ל נסע מהבקו"ם לפריימריז וחילוקי הדעות על הסט הסתיימו בחדר מיון) לא תביא לניתוק היחסים בין המערכת העיתונאית לבין השקרן, כמו שקורה בדרך כלל במקרים הקודמים. אין ניתוק קשר משום ששקרים מן הסוג הזה נתפסים כחלק מהרוטינה".

זו שגרה נפשעת ("מנוע אחד, ברירה אחת" היא הכותרת על שער "ישראל היום" לטור פרשנות של היחצן שהיה לעורך אהרון לפידות), שמשתתפים בה גם העיתונים, שאמורים לעבוד בשביל הקוראים שלהם, וגם דובר צה"ל, שאמור לעבוד בשביל צה"ל ולא בשביל הבוס שלו. במסגרת השגרה הזאת מנצלים את הרגשות החמים והאותנטיים שרוב אזרחי ישראל חשים כלפי החיילים המגינים עליהם לצרכים חיצוניים כגון קידום תדמיתו הפרטית של קצין בכיר ומכירת גליונות עיתון. הקוראים, במקרים התדירים הללו, משמשים על תקן עיוורים, העיתונאים והדוברים בתפקיד התולעים, אבל מה שמטריד יותר הוא הליהוק של צבא ההגנה לישראל לתפקיד המשמש המרקיב.

ובינתיים, במצרים

הרמטכ"ל גנץ אמנם היה על ספינה במרחק 50 ק"מ מעזה, אולם לא ניצל את ההזדמנות להפנות את החרטום לקהיר, להציל את הדמוקרטיה בפוטו-אופ מרהיב ולסיים עוד יום עבודה מוצלח בהשקת כוסית עם הדובר התורן. צה"ל, על כל מקרה, טרוד מאוד בנעשה בגבול הדרום. "בעקבות ההפיכה במצרים: חשש בישראל מפיגועים ומרקטות בדרום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "צבא מצרים יתקשה לבלום את ארגוני הטרור בסיני", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמוס הראל. "ללא חסות שלטון האחים-המוסלמים, גם חמאס עשוי לחדש את התקיפות".

תומכי ומתנגדי הנשיא המודח מורסי בקהיר, אתמול (צילום: ויסאם נסאר)

ב"מעריב" הכותרת הראשית מבשרת על "עשרות הרוגים בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו". בהתחשב בעוצמת ההתנגשויות בין הנהלת העיתון לעובדיו ובינם לבין עצמם, מאלף להיווכח כי נותרה בהם רוח לדווח על מצבם העגום של המצרים.

המספרים האמיתיים

"מהמרים רבים מכירים היטב את התרחיש הבא בקזינו", נכתב בידיעת פקק לא חתומה בשער האחורי של "הארץ": "דוחפים מטבעות למכונת המזל, ובלי קשר לתוצאה על צג מכונת המזל, נהנים מאוד מהתחושה של רווח – גם אם ההפסד כבד". לפי הידיעה, "חוקרים מצאו" כי תחושת האופוריה הכוזבת מקורה, בין השאר, ב"מוזיקה של מכונות המזל ובפעלולי הקול שהן מפיקות".

"זה לא הפרטים, זו המדיניות", נכתב בכותרת מאמר של דורון גלעזר במדור הדעות של "הארץ". גלעזר, מבכירי העורכים בעיתונות הישראלית ומי שנעלם מהקוקפיט שלה בשנים האחרונות, מגיב למאמר של אלוף בן, עורך "הארץ" ובן לדור צעיר יותר של עיתונאים, המאיישים כעת את עמדות המפתח בתחום.

"ההסתבכויות הציבוריות של שר האוצר יאיר לפיד נובעות משליטה לקויה בפרטים. לפיד בשיאו כשהוא מתבונן ביער, אבל הולך לאיבוד ונחבל בטיילו בין העצים", כתב בן בתחילת החודש. "לפיד שואל בצדק איפה הכסף, ואז מתקשה לשלוט במכניזם של התקציב, בתקנות ובסעיפים הקטנים – ונופל בהבטחות שווא", כתב עוד. "שר האוצר מותקף כל היום בנתונים, באקסלים, בסעיפים קטנים. [...] זה לא קל, אפילו למי שאוהב לקרוא ספרי טלפונים ודו"חות סטטיסטיים", הוסיף. לבן גם היה פתרון: "יש פתרון למצוקה של לפיד. כדאי לו לקרוא את מאמרו של גורו-הניהול האמריקאי פיטר דרוקר, 'ניהול עצמי'. [...] מנהל או פוליטיקאי שמבין את יכולותיו צריך צוות עוזרים שיפצה על מגבלותיו. לפיד זקוק למישהו שיידע לקרוא את טורי המספרים ולתרגם אותם לסיפור. [...] עליו לשדרג את הצוות שלו".

היום עונה לו גלעזר: "דווקא מפני שבן מקל ראש בלפיד, מתייחס אליו בפטרנליזם ('יאיר לא מבין'), ואפילו בסלחנות, הוא מכשיר, שלא בטובתו, את הדעות ואת ההתנהגות של מי שהתיימר להיות 'פוליטיקאי אחר', ככל שהמלה הזאת היתה שווה אי-פעם משהו. ההסתבכויות התכופות של לפיד אינן נובעות, כטענת בן, מחובבנות. הן נובעות מהפער המובנה בין התפיסות הכלכליות השמרניות של לפיד לבין נטייתו, שאיפיינה גם את עבודתו העיתונאית, לקלוע לטעם של כולם, כל הזמן. העמעום המכוון של הדעות האלה במהלך מערכת הבחירות הוא המביא אותו עכשיו להתעמת עם ציבור גדול, שאך לפני חודשים ספורים ראה בו, בטעות, את מושיעו.

"הגיע הזמן להפנים: בשביל להוביל את מדיניות האוצר של מדינת ישראל לא צריך לדעת לקרוא מספרים. לשם כך יש לגבש מדיניות תקציבית, מרחיבה או מצמצמת, לקבל החלטה ממי לקחת יותר מסים, לקבוע סדרי עדיפויות בתוך ההוצאה הציבורית, ולהנחות את פקידי האוצר בהתאם. לשם כך נדרשים רק שכל ישר ותפיסת עולם כלכלית-חברתית. [...] אין לטעות בלפיד. יש לו תפיסת עולם. אלא שהיא דווקא שמרנית לעילא. [...] אין לזלזל בלפיד – כי הזלזול בו הוא הצד השני של הסלחנות כלפיו. אסור להיות סלחן כלפי לפיד מפני שקמפיין הבחירות שניהל היה אחד ממעשי ההונאה הגדולים שנעשו פה בשנים האחרונות. לפיד ידע מה בוחרי המחאה החברתית מצפים ממנו. וכיוון שבתחום המיתוג אין שני לו, כפי שכותב בן, הוא ידע איזה סיסמאות, או קלישאות, להנפיק בעבורם".

גלעזר, כעורך "7 ימים" (כן, לא תמיד "מוסף הדגל" של "ידיעות אחרונות" ניפנף בראיונות עם מרגלית צנעני וקומיקאיות בדואיות) ו"עובדה", מזוהה עם עיתונות תחקירים נוקבת, נוקשה, תוקפנית. אולד-סקול. בן הביא איתו למשרה הרמה הנוכחית רזומה של פרשן פשרן, איש "הארץ" שיודע גם להחמיא לביבי, עיתונאי שלא חושב שכל מושאי הסיקור שלו הם מסמרים. כעורך "הארץ", להוציא ההתנגשויות היזומות עם צורכי ההסברה של מערכת הביטחון והפנאטיות המסורתית של מאמרי המערכת, ממשיך בן באותה רוח פרגמטית, נינוחה משהו, במיוחד בטוריו הפוליטיים. ההתנגשות היום בין שני העיתונאים הללו, והז'אנרים שהם מייצגים (בדמיוני הקודח, לפחות), המחישה אצלי את הרתיעה המסוימת מסגנון ההייטק של עורך "הארץ".

"10.3 מיליארד שקל", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". הסכום הנ"ל מתאר את הגירעון המצטבר בתקציב המדינה מתחילת השנה, כפי שמדווח אמנון אטד. "הגזירות הכלכליות והעדרו של תקציב מאושר היו אמורים לרסן את הגירעון, אך נתוני האוצר מראים שבפועל הגירעון המצטבר בששת החודשים הראשונים של 2013 קטן רק ב-800 מיליון שקל מהבור הגדול שנוצר במחצית הראשונה של 2012".

"נסיון האוצר להצדיק מס משפרי דיור לא עומד במבחן המציאות", נכתב בכותרת אחרת, לכתבה שלפיה "בדיקת 'כלכליסט' מראה שדווקא מי שעוברים לדירות קטנות יותר הם המפסידים העיקריים ובעלי דירות היוקרה נפגעים פחות". בידיעה נוספת בעיתון, של חן פונדק ומיקי פלד, נכתב כי "מרכז המחקר והמידע של הכנסת טען שתחזית האוצר להכנסות ממסים ב-2013 גבוהה מדי ב-2 מיליארד שקל".

בסופו של דבר, גם המספרים מדביקים את המציאות.

חילוץ בלב ים

"אסטרונאוטים חווים קשיי הסתגלות כשהם חוזרים לארץ", כותבת דפנה ארד בכתבה מעניינת במוסף "גלריה" על בישול לחלל. "ג'ף הופמן מספר שכשהוא חזר הביתה ושתה קפה, הוא היה רגיל לעזוב את הכוס בלי שתיפול, ופתאום הוא מצא את עצמו מוקף בשברי זכוכית".

"סיום מהיר לתביעת הדיבה של משפחת לבנת", נכתב במוסף "ממון": צבי לבנת, שמשפחתו היא הבעלים של מונופול המלט נשר, האשים איש עסקים בשם שמעון יקירה כי הוא ובתו הפיצו בזמן המחאה החברתית עלונים שהאשימו אותו בשחיתות ("משפחת לבנת והחברות בשליטתה שלחו זרועות לעבר מוקדי שלטון שונים לאורך השנים, עד כדי יכולת השפעה על יוקר המחיה בישראל"). לבנת טען כי יקירה רודף אותו בשל סכסוך עסקי. כעת הושגה פשרה שלפיה לבנת לא יתבע ויקירה יכתוב מכתב התנצלות ("אנו בטוחים שאין בפרסומים אמת") ויתרום למוסד רפואי.

אולם אל הכותרות מגיע דווקא סיום מהיר אחר של בני משפחת לבנת, שיחד עם משפחת מנור הותירו את דנקנר לבדו והגיעו לפשרה עם תובעים ייצוגיים שדרשו מהם להחזיר 1.8 מיליארד שקל שמשכו מאי.די.בי בזמן שזו היתה, לכאורה, חדלת פירעון. "לבנת ומנור קונים פטור מתביעה באי.די.בי תמורת 74 מיליון שקל", נכתב בכותרת מוסף "גלובס על הבוקר". על שער "גלובס" שיצא אתמול מודיעה הכותרת על כופר של 73 מיליון שקל שיחזירו המשפחות לתאגיד. בכותרת הראשית של "כלכליסט", המדויקת יותר, הסכום יורד ל-40 מיליון שקל (יתרת הכסף תועבר במניות, שלנוכח מצבו של התאגיד, שוויין מוטל בספק).

"תביעה שהוגשה נגד בעלי השליטה באי.די.בי אחזקות להשבת דיבידנדים בהיקף של 1.8 מיליארד שקל מהשנים 2008–2010 מסתיימת בפשרה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "כלכליסט". "משפחות מנור ולבנת יחזירו 10% מהכספים שמשכו כדיבידנדים. הפשרה עשויה לדרבן משקיעים אחרים לתבוע חברות שהגיעו לחדלות פירעון, אך חילקו דיבידנדים נדיבים".

ברקע, מזכיר אלי שמעוני בטור פרשנות ב"כלכליסט", מתנהלות כמה תביעות ייצוגיות אחרות נגד אי.די.בי, וגם האקלים השתנה: "אם בעבר השוק התאגידי בישראל היה נחשב פרוץ, הרי שכיום מבינים בעלי השליטה והדירקטורים שהרוח הציבורית נושבת בכיוון השני". את הטור פותח שמעוני בקביעה כי "השותפים השקטים של נוחי דנקנר, משפחות לבנת ומנור, עשו אתמול את הצעד האחרון לקראת התנערות סופית מאחת ההשקעות הגרועות שביצעו – קבוצת אי.די.בי". על שער "גלובס" מכונה המתווה החדש של דנקנר "קרקס". כבר תקופה ארוכה מאוד שבעולם העסקים וב"דה-מרקר" מדברים על הצרות הכלכליות של התאגיד ושל העומד בראשו, אולם רק לאחרונה הצטרפה אליהם העיתונות הכלכלית, הסופרלטיבים פינו מקומם לתיאורי קרקס וגביע "התאגיד הגדול במדינה" התחלף בתואר ההשקעה הכלכלית הגרועה. בסופו של דבר, גם המספרים מדביקים את המציאות.

נוחי דנקנר, יו"ר תאגיד אי.די.בי, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 10.6.13 (צילום: רוני שיצר)

"דנקנר לא ידע דבר. נודע לו שלבנת ומנור חתמו על פשרה רק אתמול", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר". "הענקנו לדנקנר אופציה שתקפה ל-120 יום להצטרף להסדר הפשרה. אם יצטרף, הוא יצטרך לשלם לאי.די.בי אחזקות במזומן ובמניות שווי של 220 מיליון שקל. לא בטוח שהוא ירצה להצטרף. במקרה כזה התביעה נגדו תימשך, והטיעונים נגדו יהיו חזקים יותר מכוח הסכם הפשרה", אומר לעיתון עו"ד אופיר נאור, המייצג את התובע הייצוגי. התמונה המלווה את הידיעה היא עוד חץ לעינו של דנקנר: נראים בה נוחי דנקנר ואברהם לבנת (אביו של צבי) כשהם לוחצים ידיים ומישירים מבט וחיוך בוטחים.

"דרושים: 800 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", לצד תמונה לא מחמיאה של נוחי דנקנר, הנראה בה נבוך ומחפש דבר מה; 800 מיליון שקל? דלת היציאה מאולם בית-המשפט? או אולי את האוזן של סבר פלוצקר? כמו משפחות לבנת ומנור, נראה כאילו גם "ממון", מעריצו המסור של דנקנר, החליט כי מדובר במניה מפסידה וקפץ אחרון מהעגלה. "רוצים לראות את הכסף" היא כותרת הסיקור בעמ' 3; כותרת הכתבה בעמוד הצמוד היא "הוא אמר שהכסף יצמח". היא עוסקת בנוכל שרימה משקיעים, ובהם גם קרובי משפחתו.

ב"דה-מרקר", שדנקנר עצמו תיאר כמי ש"ידו על העליונה" במאבק הציבורי שניטש ביניהם (ברם, רק חלקו של העיתון במאבק היה גלוי ולא נעשה במחשכים), חוגגים היום הצלחה בקמפיין ציבורי אחר: "לאחר שריסקה את מחירי הסלולר – גולן-טלקום בדרך לשוק האינטרנט והטלפון הקווי", נכתב בכותרת הראשית של העיתון.

1,2,3 ניסיון

לצד עלילותיהם של בני משפחת לבנת, גם הנושא המרכזי הנוסף שעומד בראש סדר היום של העיתונות הכלכלית צבוע צבעים של ויתור ופשרה. ואולם, כאן קשה יותר להבחין אם אלה באים בעיקר על חשבון הציבור, שהוא שותף סביל עוד יותר מאשר בסיפור הקודם. "נתניהו ועיני: יורדים מהעץ?", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ומתחת לה: "עיני תיכנן לפתוח חזית מול נתניהו ולטעון שממשלתו מנהלת קמפיין נגד העבודה המאורגנת בישראל", ומעל לה: "ראש הממשלה התקשר, יו"ר ההסתדרות ביטל מסיבת עיתונאים שנקבעה להיום".

"מה עופר עיני רוצה להשיג מראש הממשלה", נכתב בכותרת נטולת סימן שאלה על שער "כלכליסט". "יו"ר ההסתדרות גילה שבזמן האחרון הממשלה עושה והוא רק מגיב. זה לא מתאים לו. לכן הוא תיכנן מסיבת עיתונאים אתמול, אך גנז אותה ברגע האחרון לאחר שסיכם להיפגש עם ראש הממשלה. המטרות: שימור זכות השביתה וחיזוק כוח הוועדים בשירות המדינה". "עיני לא יוצא לשום מאבק בלי לרשום את המספר או הסעיף שמגדיר את ההישג שהוא חותר אליו בתום משא-ומתן. צריך לומר בכנות שלרוב הוא גם מגיע אליו", כותב מיקי פלד בטור פרשנות ב"כלכליסט". "עיתונאי טוב ממני היה מצליח לגלות את המספר הזה או לפחות לדעת מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים [...] איש אינו יודע מה באמת הבטיח עיני לנתניהו בתמורה לפגישה שביטלה את מסיבת העיתונאים אתמול ומה הבטיח נתניהו בפגישה עצמה". בהמשך הטור טוען פלד כי כל העניין הוא תרגיל של עיני, שנתניהו משתתף בו על תקן המתורגל.

"ההסתדרות תשקיע מיליונים בקמפיין לשיפור התדמית", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר וחיים ביאור ב"דה-מרקר". כותרת המשנה מנוסחת כך: "צופית גרנט תהיה הפרזנטורית של ההסתדרות. עיני ביטל אתמול את מסיבת העיתונאים שבה תיכנן להודיע על סכסוך עבודה במשק". ב"ידיעות אחרונות" מוכתרת ידיעה בנושא במלים "סכסוך העבודה במשק נדחה". נלווה לה תצלום נחוש של עיני, מישיר מבט אל אותו עתיד דחוי.

ביומטרי

"חרף הכשלים, המאגר הביומטרי יוצא לדרך", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

ענייני תקשורת

"מעריב". אחרי כמה חודשים של מתח ואי-יציבות, חוזר "מעריב" למציאות יציבה של קריסה והתמוטטות. "בן-צבי לעובדי 'מעריב': 'המשך קיומו של העיתון מוטל בספק גדול'", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר, המדווח גם כי "גלובס" תובע מ"מעריב" חוב של 1.4 מיליון שקל עבור שירותי הדפסה ותוכן (המוסף "גלובס על הבוקר").

"ישראל היום". דסק התחקירים של "ישראל היום", בראשות תחקירן העבר מוטי גילת ואנשי הצוות עוזי דיין ומיכל שבת, מקבל היום מקום בולט בשער לקידום עוד תחקיר עיתונאי מבית-היוצר שלהם: כפל משכורות למנכ"ל חברה-קדישא בעיר רעננה. מי אמר שאין סאטירה בימין.

היום לא התפרסם ב"ישראל היום" המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס". כתבי המדיה בעיתונות החופשית לא סיפקו לגונן גינת וחבורתו אף אייטם שיוכלו למחזר באופן עילג.

"ידיעות אחרונות". "מישהו כבר הבין מה הקומבינה של 'ידיעות אחרונות' עם עיריית חיפה?", שאל אותנו קורא אלמוני בספטמבר האחרון, "זה התחיל בראיון נהדר עם יונה יהב בחג הראשון. אחר-כך הפניה צבעונית כמו פרסומת בעמוד הראשון של העיתון לחצי גיליון של '24 שעות' על כמה חיפה נפלאה. ואז גיליון פרסומי לכל דבר של '24 שעות' על חיפה הנהדרת. כמה כסף קיבל 'ידיעות' על הדיל הזה מעיריית חיפה ישירות או בצורת מודעות? האם זה קשור ליחצנים החדשים והפעלתנים שיהב שכר לאחרונה?".

האם ב"ידיעות אחרונות" מספסרים באייטמים מערכתיים תמורת קמפיינים פרסומיים? מאחר שמדובר בעיתון אמין וזהיר, אפשר להניח שמדובר בצירוף מקרים בלבד, וכי בין המערכת העיתונאית לזו המסחרית מתוחה, כרגיל, חומה מתוצרת סין. כך או כך, אותו צירוף מקרים מתרגש עלינו שוב גם היום, סמוך לבחירות המקומיות בחיפה – "מסלול", מוסף של "ידיעות אחרונות", מוקדש כולו לפרגון לוקאל-פטריוטי של הכתבים לעיר חיפה ומכיל כמעט אך ורק מודעות במימון עיריית חיפה (לא פחות מ-15 עמודי מודעה). צירוף המקרים נמשך גם בעמודי החדשות של "ידיעות", שם מתפרסמת ידיעה על אצטדיון, "המשוכלל בישראל", שמתוכנן בעיר. הידיעה מלווה בתצלום מחייך של יונה יהב, ראש העיר הנוכחי, המקווה להיות גם ראש העיר הבא.

ועוד ב"ממון: "תיקון", נכתב בשולי עמ' 4 של המוסף. "בכתבת 'מבחן הטונה' שפורסמה ביום שישי האחרון נפלו מספר שיבושים". השיבושים: "ידיעות אחרונות" שכח להזכיר שמות מומחים ומוסדות שתרמו מזמנם ומכשרונם לכתבה. תיקון לפשלה המרהיבה של כתבת "הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה", שהתפרסמה בהרחבה באותו יום עצמו, לא ניתן למצוא היום בעיתון. אם ללמוד מהעובדה שביממה האחרונה מסרה צימרמן תגובה לתקשורת באמצעות עורך-דין, לא מן הנמנע ששוב הולכים לדפוק את הבדואים.