כתבה זו היא נספח לכתבה "הארכיאולוגיה של הידע"

1.

במאמרו "אני מאשים, לשווא" ("הארץ", 23.12.11) מפנה בורק את הקוראים למאמרו של אריק וארגו (Wargo) מה"אובזרבר", כתב-עת של האיגוד למדעי הפסיכולוגיה (APS). לאמיתו של דבר, בורק מצטט מלה במלה מתוך מאמרו של וארגו, אך אינו מציין עובדה זו, וסומך על הקוראים שלא יטרחו לחפש את המקור.

כך, למשל, אצל בורק:

הפרופיל הפסיכולוגי של חשוד אפשרי בפשע נבנה לראשונה סביב מעשיו המחרידים של ג'ק המרטש, שהטיל אימתו על רחובות לונדון של שלהי המאה ה-19. לאחר שניתח את גופת אחת הקורבנות העריך תומס בונד, פתולוג משטרתי, כי הרוצח הוא אדם שקט בגיל העמידה, לבוש היטב, עוטה שכמייה וחסר כל ידע אנטומי, ולפיכך אינו רופא או קצב. אלא שעל פי צו האופנה של לונדון הוויקטוריאנית לא היה בתיאור זה משום סיוע ממשי לאיתור הרוצח, שזהותו נותרה תעלומה עד היום הזה.

וכך במאמרו של וארגו:

The first “modern” case was the profile of Jack the Ripper created in 1888 by police surgeon Thomas Bond. Based on his autopsy of one of the killer’s victims, Mary Kelly, as well as details of the investigation, Bond surmised that the killer was a quiet, middle-aged, well-dressed, cape-wearing, hypersexual loner who didn’t know anatomy and thus wasn’t a doctor or a butcher. It sounds specific on the surface, but in the context of 1880s London, did it really narrow things down? It certainly didn’t help police catch the culprit, who remains unknown to this day.

ועוד אצל בורק:

דייוויד קנטר, פסיכולוג מאוניברסיטת הדרספילד באנגליה, הצליח להציע בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת סיוע של ממש לחוקרים שעסקו בפענוח סדרת מקרי רצח. הרוצח, שכונה "אנס הרכבת", נהג לאנוס נשים צעירות שהמתינו לבדן על הרציף לרכבות הלילה המאוחרות ואחר כך לחנוק אותן. בעוד שרוב הפסיכולוגים עוסקים בניסיון להעריך כיצד ישפיעו מאפייני האישיות המגוונים שלנו על התנהגותנו במצבים שונים, קנטר בחר בתפקיד ההפוך והקשה יותר: לגבש על פי העדויות להתנהגותנו את מאפייני אישיותנו. השיטה שפיתח איפשרה לו להציע למשטרה לצמצם את חיפושיה ל"עובד מיומן או מיומן למחצה, קטן גוף, בשנות ה-20 לחייו, העובד בסופי שבוע, מתעניין באמנויות לחימה, חרבות וסכינים, ומתגורר לא הרחק ממקום הפשע הראשון". תיאורו תאם להפליא את פרטיו של אחד החשודים, וזה אמנם נידון לשבעה מאסרי עולם, לאחר שהמשטרה חשפה בביתו ממצאים מרשיעים.

וארגו:

The man who turned offender profiling from a deductive art into a true psychological science is David V. Canter, now at the University of Huddersfield in England. Canter singlehandedly invented the field known as Investigative Psychology and proved the effectiveness of applying science to catch criminals in the late 1980s by helping police in South England catch the “Railway Rapist,” a man who had been raping and then strangling young women who were waiting on railway platforms at night.

Most psychological scientists interested in personality and individual differences look at people’s characteristics to predict how they will behave in various life situations. The criminal investigator has the opposite, and considerably tougher, task, according to Canter: to use evidence of a person’s behavior to construct a picture of his or her individual characteristics.

To try and catch the Railway Rapist, police had interviewed and taken blood samples from myriad suspects in a database of people with a violent criminal record. But when Canter applied his methods to the problem, he told the police to narrow their search considerably — to seek a skilled or semi-skilled laborer in his mid to late 20s who worked weekends and had few friends; who was interested in martial arts, swords, and knives; who was physically small and had feelings of unattractiveness; who lived within the vicinity of his first crime; and who had other highly specific characteristics. His description precisely fit one man in the database […] who was later given seven life sentences based on the forensic evidence found at his home.

ושוב בורק:

אם הסיבה העיקרית שבגללה נכלאים חפים מפשע בבתי הסוהר היא זיהוי מוטעה של עד ראייה, הסיבה השנייה בשכיחותה היא, למרבה המבוכה, הודאה עצמית כוזבת. חוקרים מעריכים היום כי 15-20 אחוז מהרשעות השווא שעדויות דנ"א הפריכו מאוחר יותר מקורן בהודאות שווא. חשודים עושים זאת מסיבות שונות ומשונות, למשל מתוך רצון להגן על מי שביצע את הפשע בפועל ואפילו כדי לזכות בתהילה השמורה לידוענים. ואולם, הסיבה המרכזית נעוצה בשיטת החקירה הנוהגת, המניחה בבסיסה כי הנחקר אשם. על פי שיטה זאת, מבודד החשוד כדי להעצים את חרדתו, ואז מוצגת לו ראיה, מפוברקת לעתים, הקושרת אותו לעבירה. הכחשתו מתקבלת באי-אמון גורף והוא מוזהר מהתוצאות הכרוכות בהמשך התכחשותו לאשמה. בשלב זה "מתרכך" לעתים החוקר, ובניסיון לרכוש את אמונו של הנחקר הוא מודה כי הקורבן קיבל בעצם את המגיע לו, או מעלה סיבה אחרת שבכוחה להצדיק את המעשה ואשר תאפשר לחשוד להודות ועדיין לשמור על כבודו. חשודים מסוימים עשויים להודות כדי להקל את הלחץ שמפעילים עליהם החוקרים, ואחרים עשויים אפילו לפקפק בזיכרונם שלהם נוכח הראיה לכאורה המוצגת בפניהם. מי שמצבם הנפשי רעוע ממילא מועדים יותר מהאחרים להודאה כוזבת.

וארגו:

Mistaken eyewitness evidence is number one, but the number two reason innocent people go to jail is, of all things, false confession. According to psychological scientists […], 15 to 20 percent of DNA-exonerated convicts had falsely confessed. People can do it out of desire for notoriety or a wish to protect the real perpetrator, or mental disorders can also be a cause. But a big factor is the coercive way suspects are interrogated.

Coercive interrogations are the norm in the United States. The so-called Reid technique widely used by American police interrogators is an accusatory method that essentially presumes the person being interrogated is guilty. First, subjects are detained and isolated to heighten their anxiety. Then they are confronted with purported evidence of their guilt (which may be fabricated), and their denials are simply disbelieved; they will also be warned of the consequences of continuing to deny their guilt. Then the interrogator seeks to gain the subject’s trust and “minimizes” the crime, suggesting that the victim deserved it or suggesting other excuses that would let the suspect admit guilt but still save face.

Innocent suspects may end up confessing to extricate themselves from the stress of the situation or even, in some cases, because the “proof” presented to them makes them begin to doubt their own innocence (“maybe I was involved in the crime…”). Some suspects, such as people with mental disabilities, are particularly vulnerable.

וקטע נוסף מאת בורק:

דרך יעילה לאיתור השקרנים [...] היא לבקש מהנחקר לספר את סיפורו בסדר הפוך, מהסוף להתחלה. לדוברי אמת התרגיל קל יחסית, אך לשקרנים אין זיכרון מוטבע של האירועים המומצאים ולכן יוצרת אצלם השאלה עומס קוגניטיבי של ממש. בטכניקה אחרת, מבקשים החוקרים מהנחקר תיאור מפורט במיוחד של הסביבה המתוארת בסיפורם, או אפילו שרטוט שלה. שקרנים ימעטו בפרטים בתרגיל זה.

והנה הקטע המקביל אצל וארגו:

One way to add difficulty is to make the interviewee tell his or her story in reverse order. Someone telling the truth should have no trouble with this, but a liar must reconstruct the events from a memorized narrative (if they’re not making it up on the fly), and they‘ll find the task more difficult. […] Asking questions that liars won’t anticipate, such as asking for specific details about the setting, or asking the person to draw the setting, can also be highly diagnostic, as liars’ versions will generally be less detailed.

2.

במאמרו "רולטה רוסית, או כמה טילים נחוצים באמת למלחמה הבאה" ("הארץ", 29.2.12) בורק כותב כך:

קרקרים הם מאפי חיטה שטוחים וסרי טעם שההצדקה היחידה לקיומם היא בתכולת הקלוריות הנמוכה שלהם. אין לקרקר חיים של ממש ללא מטבל המלווה אותו. קרקרים של חג מולד, לעומת זאת, מלאי הפתעות והם מקור של התרגשות בכל ארוחת חג המכבדת את עצמה. לפחות בכזאת הנערכת באחת ממדינות חבר העמים הבריטי. קרקרים של חג מולד עשויים מארז של שלושה גלילי קרטון מחוברים לאורכם, עטופים בצלופן מבריק וצבעוני ומזכירים סוכרייה ענקית. המארז נפתח במשיכה אחת ומשמיע תוך כך קול נפץ קל, המופק מרצועות הקרטון המחברות את הגלילים, אשר נמשחו קודם לכן בחומר כימי מיוחד. לאחר שנפתח, מתגלגלים מהגליל המרכזי של הקרקר אל השולחן פריטי חג משמחים כמו כתר נייר, צעצוע פלסטיק זעיר, בדיחה או פתגם מודפסים על פתק וכיוצא באלה הפתעות משובבות לב.

ההגדרה של "קרקרים של חג המולד" שמביא בורק נלקחה, לאמיתו של דבר, מאתר "ויקיפדיה" האנגלית. כך ב"ויקיפדיה":

Christmas crackers or bon-bons are an integral part of Christmas celebrations in the United Kingdom and Commonwealth countries […]. A cracker consists of a cardboard tube wrapped in a brightly decorated twist of paper, making it resemble an oversized sweet-wrapper. The cracker is pulled by two people, and, much in the manner of a wishbone, the cracker splits unevenly. The split is accompanied by a small bang or snapping sound produced by the effect of friction on a chemically impregnated card strip (similar to that used in a cap gun). One chemical used for the friction strip is silver fulminate, which is highly unstable.

Crackers are typically pulled at the Christmas dinner table or at parties. […] each person will have their own cracker and will keep its contents […]. Typically these contents are a coloured paper hat or crown; a small toy, small plastic model or other trinket and a motto, a joke, a riddle or piece of trivia on a small strip of paper.

פסקה אחרת ממאמרו של בורק מופיעה במצגת פאואר-פוינט המצויה באינטרנט, שבה נכתב כך:

Imagine that you are invited to a party where all six guests are obliged to pick a cracker from a barrel. Your host tells you that five of the crackers each contain cheques for extremely large sums of money but the remaining cracker contains a bomb that will kill the person that pulls it.

והנה הקטע המקביל במאמרו של בורק:

נסו לדמיין שהוזמנתם למסיבה שבה לכל אחד מששת המשתתפים מוצע לשלוף קרקר של חג מולד החבוי בקערה עמוקה ומרוחקת מעט מהאורחים. המארח מספר לכם כי בקערה הוטמנו שישה קרקרים - חמישה מהם מכילים המחאה על סכום גבוה במיוחד, אך בקרקר הנותר הוטמנה פצצה שתקטול את מי שיבחר בו.

3.

במאמרו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" ("הארץ", 16.3.12) הכניס בורק קטע ארוך שנלקח, למעשה, ממאמר מאת ג'ף ברינג (Bering), שכותרתו "מדוע אנחנו מסמיקים?", ואשר פורסם ב"סיינטיפיק אמריקן" בספטמבר 2009. המאמר מוזכר כאחד המקורות לרשימה, אך כפי שאפשר לראות להלן, בורק לא רק מסתמך עליו, אלא מתרגם חלק ממנו. כך כותב בורק:

החדשות הטובות מגיעות הפעם מהולנד. קבוצת חוקרים, בהנהגתה של הפסיכולוגית קורין דיק, מצאה כי גם להסמקה תפקיד חברתי חשוב. מי שפגעו בנורמה חברתית או נקלעו לתקלה מביכה אחרת עשויים לזכות לסליחת האחרים אם אך יסמיקו וייתנו ביטוי לתכונה שצ'רלס דרווין הגדיר "ההבעה האנושית הייחודית ביותר". בעוד שמלל או אופן התנהגות אינם תמיד עדות אמינה לתחושותיו של מי שמביע אותם, מאות אלפי שנות אבולוציה לימדו את האדם לבטוח בסימני הבעה בלתי נשלטים כמנבאים מוצלחים להתנהגות עתידית. הסמקה, בדומה לבכי, היא תכונה אנושית בלתי נשלטת ולכן היא הופכת למייצג פסיכולוגי אמין של פייסנות ורצון חברתי טוב.

החוקרים הצמידו צילומי פנים של נשים לסיפורי מבוכה מומצאים (החמצת לוויה בשל מסיבה, אי-השארת פרטים לאחר פגיעה ברכב חונה וכו'), והנבדקים התבקשו להעריך ולדרג את הנשים על פי אמינות, סימפטיות, התרשמות כללית ועוד. החוקרים גם דאגו להעניק לכמה מהנשים שבתמונות סומק מובחן בעזרת המחשב. נשים אלו זכו להערכה גבוהה יותר מצד המדרגים ונתפסו כראויות יותר לאמון. להסמקה, סיכמו החוקרים, תועלת חברתית המסייעת למי שנקלעו למבוכה, ולא רצוי לנסות להסתירה.

והקטע המקביל אצל ברינג:

The good news is that […] blushing appears to serve a functional purpose. Recent findings by Dutch psychologists Corine Dijk, Peter de Jong and Madelon Peters reveal that if you ever find yourself in a pickle after, say, committing a social offence or being caught in an embarrassing mishap, the presence or absence of blushing can help determine if you’ll be forgiven by others […] what Charles Darwin referred to as “the most peculiar and most human of all expressions.” […]

The authors claim that, much like crying (another peculiarly human expression of social emotion that is difficult to control), blushing serves to signal the actor’s genuine regret or remorse over a wrongdoing. […]

[…] Dijk’s group asked 130 undergraduate students from the University of Groningen in the Netherlands to read a series of brief stories about female characters. Participants were told that the woman in the story had either just committed a “social transgression” (such as missing a funeral because of a party, cutting in line at the bakery, driving away after a car crash) or was involved in an “embarrassing mishap” (such as bumping into a rack full of wine glasses, farting in an elevator, spilling coffee on someone). […] Importantly, each brief story was paired with the head-and-neck, color photograph of a different female model (so that there were 24 unique models total) said to be the main character in the story. The students were then asked to rate this woman on a variety of factors. […]

Although the researchers investigated several different face presentation variables—such as whether the lady in the image was smiling or gazing downward in shame—the key experimental manipulation was whether she was shown with a blush or without one. (To create the key effect, Dijk and her associates manipulated the images with a computer to make it look like she was blushing.)

[…] the blushing models from both the social transgression and embarrassing mishap conditions were seen more favorably by the student judges. […] the presence of blushing positively influenced evaluations.

The authors wrap up their report with the following helpful—evolutionarily informed—advice:

Our results showed that in the context of transgressions and mishaps, blushing is a helpful bodily signal with face-saving properties. It seems therefore unwise to hide the blush or to try not to blush in these types of contexts.

4.

במאמרו "למה בימינו אי-אפשר לברוח מהחרטה" ("הארץ", 27.7.12) העתיק בורק כמה משפטים מספרו של אדם פיליפס (Phillips, Missing (Out: In Praise of the Unlived Life. כתבתו של בורק נפתחת במשפטים אלו:

החיים שלא חקרנו אף פעם שווים אולי שנחיה אותם, אבל האם החיים שלא חיינו שווים שנחקור אותם? השאלה המוזרה לכאורה מקבלת משמעות כאשר אנו מגלים כמה ממחשבותינו מוקדשות לעיסוק בחיים שלא חיינו.

בעמוד הראשון בספרו של פיליפס מופיע קטע זה:

The unexamined life is surely worth living, but is the unlived life worth examining? It seems a strange question until one realizes how much of our […] mental life is about the lives we are not living […].

בפסקה הבאה בכתבה כותב בורק:

אנו מגלים את החיים שלא חיינו באחרים שבהם אנו מקנאים, אך גם בדרישות המודעות והפחות מודעות שאנו מעמידים בפני ילדינו, שמהם אנו מצפים להפוך למי שאנו לא הצלחנו להיות.

ואילו פיליפס כותב כך:

We discover our unlived lives most obviously in our envy of other people, and in the conscious (and unconscious) demands we make of our children to become something that was beyond us.

יש לציין כי גם הציטוט הפותח את כתבתו של בורק (מאת המשורר האמריקאי רנדל ג'ארל) מופיע אף הוא בעמוד הראשון בספרו של פיליפס. ראוי להדגיש שבורק לא מציין כלל את הספר בכתבתו, וודאי שאינו מתייחס אליו כאל מקור.

רצף פסקאות שלם במאמרו זה של בורק תורגם, כמעט מלה במלה, מתוך כתבה של סוזי סטיינר (Steiner) שפורסמה ב"גרדיאן" (1.2.12). הנה הקטע הרלבנטי מתוך כתבתה של סטיינר:

Ware writes of the phenomenal clarity of vision that people gain at the end of their lives, and how we might learn from their wisdom. "When questioned about any regrets they had or anything they would do differently," she says, "common themes surfaced again and again."

Here are the top five regrets of the dying, as witnessed by Ware:

1. I wish I'd had the courage to live a life true to myself, not the life others expected of me.

"This was the most common regret of all. When people realise that their life is almost over and look back clearly on it, it is easy to see how many dreams have gone unfulfilled. Most people had not honoured even a half of their dreams and had to die knowing that it was due to choices they had made, or not made. Health brings a freedom very few realise, until they no longer have it."

2. I wish I hadn't worked so hard.

"This came from every male patient that I nursed. They missed their children's youth and their partner's companionship. Women also spoke of this regret, but as most were from an older generation, many of the female patients had not been breadwinners. All of the men I nursed deeply regretted spending so much of their lives on the treadmill of a work existence."

3. I wish I'd had the courage to express my feelings.

"Many people suppressed their feelings in order to keep peace with others. As a result, they settled for a mediocre existence and never became who they were truly capable of becoming. Many developed illnesses relating to the bitterness and resentment they carried as a result."

4. I wish I had stayed in touch with my friends.

"Often they would not truly realise the full benefits of old friends until their dying weeks and it was not always possible to track them down. Many had become so caught up in their own lives that they had let golden friendships slip by over the years. There were many deep regrets about not giving friendships the time and effort that they deserved. Everyone misses their friends when they are dying."

5. I wish that I had let myself be happier.

"This is a surprisingly common one. Many did not realise until the end that happiness is a choice. They had stayed stuck in old patterns and habits. The so-called 'comfort' of familiarity overflowed into their emotions, as well as their physical lives. Fear of change had them pretending to others, and to their selves, that they were content, when deep within, they longed to laugh properly and have silliness in their life again."

ואצל בורק:

וור מתעכבת בספרה על התופעה של בהירות ההתבוננות הפנימית שאנשים זוכים לה בימיהם האחרונים. היא מספרת כיצד גילתה עד מהרה כי הנושאים שעלו בשיחותיה עם מטופליה, החרטות שהביעו והדברים שהיו עושים אולי אחרת, היו משותפים כמעט לכולם.

ואלו חמש החרטות השכיחות ביותר ששמעה וור ממי שידעו כי לא יוכלו עוד לחיות את החיים שלא חיו.

1. הלוואי שהיה לי האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, לא כאלה שאחרים ציפו ממני.

זו החרטה הצועדת בראש מצעד החרטות. "כאשר אנשים מגלים שחייהם כמעט חלפו ובוחנים אותם בבהירות לאחור, קל לראות כמה מחלומותיהם חלפו מבלי שנתגשמו", אומרת וור. "רוב האנשים אינם מממשים אפילו מחצית מחלומותיהם ונגזר עליהם למות בידיעה שבחירה או מחדל שלהם הביאו לכך. בריאותנו מביאה איתה חופש שמעטים מבחינים בו, עד שמאוחר מדי".

2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך.

חרטה זו הושמעה על ידי כל אחד מהגברים שסעדה ללא יוצא מהכלל. "הם החמיצו את נעורי ילדיהם ואת חברת בנות זוגם. גם נשים הזכירו חרטה זאת אך במידה פחותה, שכן רובן השתייכו לדור הישן של נשים שקיום משפחתן לא היה תלוי בעבודתן". ומסכמת וור: "כל הגברים שסעדתי הצטערו עמוקות על כך שבילו חלק כה נכבד מחייהם על מסילת הריצה השוחקת של העבודה".

3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי.

רבים נאלצו להדחיק את רגשותיהם כדי לחיות בשלום עם אחרים, קרובים יותר או פחות. כתוצאה מכך היה עליהם להתפשר על קיום שבו ההתבטאות האישית מוגבלת, ולכן גם לא הפכו למי שיכלו להיות. רבים מהם, טוענת האחות הסיעודית לשעבר, מפתחים מחלות שמקורן במרירות ובטינה שהם נושאים עמם בשל כך. "איננו יכולים לשנות את התנהגותם של האחרים, אך כאשר אנו מבטאים ביושר את אשר על לבנו אנו מעלים את היחסים עמם, גם אם לא מיד, לרמה אחרת, בריאה יותר".

4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.

החולים שוור שוחחה עמם הודו כי לא הבחינו בתועלת החשובה של שימור קשרי ידידות ותיקה עד שהיה מאוחר מדי. רבים מהם נשאבו כל כך לחייהם שלהם עד שהניחו לחברויות עבר משמעותיות להישמט מהם במהלך השנים. רבים התחרטו על כך שלא הקדישו לחברויות את הזמן שהיו ראויות לו. "כולם מתגעגעים לחבריהם על ערש דווי", אומרת וור. "די שכיח כי מישהו המנהל אורח חיים עמוס מאפשר לחברויות להידחק מחוץ לחייו. אבל כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים. הנוטים למות מבקשים אמנם להבטיח כי ענייניהם הכספיים מוסדרים ככל האפשר, אך אין זה הכסף או המעמד שמייצגים את מה שחשוב עבורם. הם רוצים לארגן את ענייניהם לרווחתם של אלה שהם אוהבים. לעתים קרובות מדי הם חולים או תשושים מכדי לעמוד במשימה. בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים".

5. הלוואי שהייתי מניח לעצמי להיות מאושר יותר.

וור הופתעה מחרטה זאת, שהיתה משותפת לרבים. "רבים לא הבחינו עד קרוב לסיום חייהם כי אושר הוא בחירה. הם נותרו תקועים בתבניות ובהרגלים ישנים. הנוחות לכאורה של המוכר סיפקה את צורכיהם הרגשיים והאחרים עד שלא נזקקו ליותר מכך. הפחד משינוי הביא אותם להעמיד פנים - מול עצמם ולפני אחרים - שהם מרוצים, בעוד שבתוכם פנימה הם נכספו לצחוק משוחרר ולמשב של מעט רוח שטות בחייהם".

בהקשר זה ראוי להדגיש, כי גם סטיינר, מחברת הכתבה שממנה תרגם בורק, חוטאת במידה מסוימת של אי-הגינות, משום שהיא מצטטת מילה במילה מתוך אתר האינטרנט של בוני וור (שהיא מושא הכתבה), מבלי להבהיר שמדובר בעצם בציטוט ישיר; בורק אמנם מציין את האתר של וור בתור מקור, אבל אינו מזכיר כלל את כתבתה של סטיינר.

5.

במאמר "האם הבעות פנים של אדם עשויות להסגיר את סודותיו?" ("הארץ", 3.5.12) מזכיר בורק את כתבתו של איאן לזלי שפורסמה ב"גרדיאן" באוקטובר 2011. למעשה, בורק העתיק קטעים שלמים מתוך כתבתו של לזלי, שנושאה אף הוא זהה לנושא מאמרו של בורק.

בורק כותב (למשל) כך:

צרותיה של נוקס החלו בסרט וידיאו שפורסם באינטרנט זמן קצר לאחר תחילת החקירה. בסרט נראים נוקס וחברה חבוקים, כשמאחוריהם החוקרים הטרודים בזירת הפשע. התמונה, ששודרה בטלוויזיה האיטלקית שוב ושוב, הציגה את נוקס, לדעת חוקריה, כפתיינית שטנית האדישה לאירועים הנוראים סביבה. התקשורת מיהרה לאמץ את סיפורה של לילית, השטן בדמות אשה, ששבה את לב הבריות כבר בימי הביניים. אלא שאם תתבוננו בסרט תוכלו לאמץ בקלות גם נקודת מבט שונה: נוקס, המומה וקודרת, מחליפה נשיקה תמימה עם חברה, המלטף את ידה באקט של נחמה. האם ייתכן כי פרשנותה של המשטרה האיטלקית להתנהגותה של נוקס היא השתקפותה של תופעה כללית המטעה את כולנו, חוקרים ואזרחים כאחד - ביטחון יתר ביכולתנו לקרוא את הלך רוחו של מישהו רק מתוך התבוננות בפניו או בהתנהגותו?

ואילו בכתבתו של לזלי מופיעים המשפטים הללו:

a video that first appeared on YouTube, shortly after the investigation began, which showed Knox and Raffaele Sollecito in each other's arms outside the cottage in which Kercher was murdered, as the investigation proceeded inside.

In fact […] Knox, looking wan and dazed, exchanges chaste kisses with Sollecito, who rubs her arm consolingly. […] The Italian police's overheated interpretation of Knox's behaviour was a particularly pungent manifestation of a universal trait, one that frequently leads criminal investigators and juries astray: overconfidence in our ability to read someone else's state of mind simply by looking at them.

6.

הראיה הקדומה ביותר שאיתרתי להתנהלותו הפסולה של בורק היא ממאמר שפירסם ב"דה-מרקר" ב-27.7.08, תחת הכותרת "שירת הסירנות". במאמר מופיע קטע זה:

בעולם רציונלי היינו מקדימים ואוספים את כל העובדות, מנתחים אותן ואז מגבשים החלטה. בעולם האמיתי, כפי שרבים מאתנו יודעים, אנו נכשלים כבר בשלב איסוף הנתונים, בשל נטייתנו להעדיף את הנתונים התומכים בעמדתנו הראשונית.

ומשמעותי מכך למי ששוקל השקעה - בעולם האמיתי אנו נוטים לוותר לחלוטין על השלב של שקלול הנתונים, הקודם לקבלת ההחלטה, ולהחליפו ב"סיפור". את הסיפור אנו בוחרים בעיקר על פי יכולתו להסביר את הנתונים שאספנו ואת הקשר ביניהם. מרגע שאימצנו את הסיפור הוא הופך לבסיס קבלת ההחלטה, ואנו מוותרים על השלב הרציונלי של שקלול הנתונים היבשים ומשמעותם.

ננסי פנינגטון מאוניברסיטת שיקגו ורייד האסטי מאוניברסיטת נורט'ווסטרן בארה"ב חוקרים את "מודל הסיפור" זה יותר מ־20 שנה. השערתם המרכזית היא כי מקבל ההחלטה טווה סיפור תמציתי המסביר את הנתונים, ומשלב זה ואילך דוחק הצדה את הנתונים הגולמיים ובוחר להשתמש בסיפור כדי לבסס את החלטתו.

המשפטים הללו תורגמו (אם כי לא מלה במלה, אלא תוך עיבוד קל) מתוך הדו"ח "שבעה חטאים בניהול המימון", שפורסם בנובמבר 2005, שם מופיע קטע זה:

In the ‘rational’ view of the world we observe the evidence, we then weigh the evidence, and finally we come to our decision. Of course, in the rational view we all collect the evidence in a well-behaved unbiased fashion. […] Usually we are prone to only look for the information that happens to agree with us […].

However, the real world of behaviour is a long way from the rational viewpoint, and not just in the realm of information gathering. The second stage of the rational decision is a weighing of the evidence. However, […] a more commonly encountered approach is to construct a narrative to explain the evidence that has been gathered (the story model of thinking).

Hastie and Pennington are the leading advocates of the story view (also known as explanation-based decision making). The central hypothesis of the explanation-based view is that the decision maker constructs a summary story of the evidence and then uses this story, rather than the original raw evidence, to make their final decision.

תגובות

מ"הארץ" נמסר: "מערכת 'הארץ' החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר - לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה".

בתגובה לפניית "העין השביעית" מסר יעקב בורק כך:

להלן התייחסותי לשאלותיך, אחת לאחת.

לגבי הטור שכולל לכאורה חומר מה"אובזרבר": המאמר הוא שילוב של עבודתה של הצלמת טארין סימון, מאמרו של אריק וארגו ומחקרים אחרים בתחום שאינם נכללים במאמרו של וארגו.

הנתונים הסטטיסטיים על היקף הזיכויים בעקבות נתוני דנ"א חדשים, והסיבה העיקרית להרשעה מוטעית, לקוחים מהמאמר הפותח את ספר הצילומים של טארין ( גם וארגו מה"אובזרבר" מסתמך עליו), שאליו אני מתייחס בהרחבה בתחילת המאמר. לאחר מכן אני שואל: "אך האין סימון מחמירה כצלמת כשהיא מייחסת משקל כה מרכזי לאיכות הירודה של חלק מצילומי החשודים, ומתעלמת לחלוטין ממכלול רחב של הטיות אנושיות העשוי להביא להרשעה מוטעית?".

אי-אפשר לטעות בייחוס המלא שלי של המקור לתשובה. וכך כתוב במאמר: "לאריק וארגו, עורך 'אובזרבר', בטאונה של אגודת הפסיכולוגים האמריקאים, יש תשובה לשאלה. בגליון נובמבר האחרון של כתב-העת סוקר וארגו את השפעותיהן של הטיות כאלה על עבודתה של המערכת המשפטית ואת נסיונותיהם של חוקרים במדעי ההתנהגות להשיב למערכת המועדת לפורענות את כבודה" (ואז מפורטות ההטיות).

לאחר מכן משולבות במאמר עבודות מחקר רלבנטיות לנושא שאינן מוזכרות אצל וארגו, ולקראת סוף המאמר, כשחוזרים אליו, כתוב בפירוש: "האם נגזר על מערכת בתי-המשפט ועל החברה כולה להיות חשופות לפגמים כה עמוקים בתהליך השברירי שבו אמור הצדק לצאת לאור? אם נחזור ונשאל את אריק וארגו, נגלה כי התשובה נמצאת אצל חוקרי המוח", ואז, שוב, פירוט של הנושא.

לגבי המאמר שכולל רשימה שפורסמה ב"סיינטיפיק אמריקן", הרי שאם תבחן את תחתית הרשימה תגלה ש"הסיינטיפיק אמריקן" מוזכר כאחד המקורות (יחד עם מקור נוסף). בכתיבה מגזינית נוח יותר להפנות אל המקור כהערת שוליים מתוך הכתבה (בגרסה המודפסת יש גם כוכבית בדיוק במקום המתאים), ואיני רואה כל בעיה במאמר זה.

לגבי המאמר שמתייחס לכתבה שב"גרדיאן": המאמר מבוסס על קריאה של 26 מקורות וצפייה בסרטי וידיאו שתיעדו את המשפט המתוקשר. בנוסף, כפי שגם כתבתי, ביקרתי בעיר פרוג'ה בזמן המשפט. האתגר המרכזי בכתיבה היה להנגיש את מחקרה של אמילי פרונין לקורא.

המחקר של פרונין מצוטט על-ידי 61 גורמים שונים ולמדתי עליו לראשונה במאמרו של איאן לזלי ל"גרדיאן", שדווקא זוכה לאזכור מתאים במאמרי : "איאן לזלי, מחבר הספר Born Liars: Why We can’t Live Without Deceit, מציע פרשנות מעניינת לפרשת נוקס במאמר שפירסם לאחר שחרורה בעיתון 'גרדיאן'". קראתי את המאמר המקורי והוספתי לקוראים הרבה מעבר למה שהזכיר לזלי (לרבות איורים המדגימים את אופי הניסוי שערכו פרונין ועמיתיה למחקר). הוספתי מחקר רלבנטי נוסף של חוקרים נורבגים שלא נזכר באף אחד מהמקורות האחרים.

לגבי המאמר שפורסם לפני ארבע שנים שמבוסס לכאורה על חומר מלפני שש שנים איני יכול אלא להעריך את הנחישות של מי שסרק את כל שכתבתי. בהחלט, ייתכן וביססתי את דברי אז על משהו שקראתי שנתיים קודם לכן, איני יכול לזכור זאת היום.

לגבי המאמר שכולל לדבריך העתקה מ"ויקיפדיה", יש לציין כי מדובר בתרגום חופשי וכי סגנון הכתיבה הוא שונה.

לגבי הספר שהתייחסת אליו. אכן יש צדק בטענה. קוראת "הארץ" הפנתה את תשומת לב המערכת לנושא. הכרתי בטעות שנעשתה והצעתי להתנצל. מערכת "הארץ" בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים, כולם כלולים במייל שהעברת.

הצעתי לעורך לפרט את הנושא, שיש בו גם השלכות לנושאי הכתיבה העיונית בעידן האינטרנט בטור במוסף שבו גם אפרד מקוראי, והוא בירך על כך. הטור יתפרסם במוסף מחר ויספק, אני מקווה, תשובה גם לשאלות שלא שאלת, וביניהן, כיצד קורה שאדם שלא הוריד מעולם רצועת מוזיקה או סרט מהרשת ללא תשלום יכול לפגוע ללא כוונה בזכויות היוצרים של כותב אחר.

לסיכום, רק מי שלא כותב – לא טועה. עד היום כתבתי ל"הארץ" 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך 9 שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי . ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה.