לאחרונה דנה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בהצעת התיקון לחוק לשון הרע שהגישו חברי-הכנסת יוני שטבון, יריב לוין ונחמן שי בתגובה לסרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין", ולאחר שתביעת דיבה שהוגשה נגד בכרי נדחתה על-ידי בית-המשפט. הצעת החוק נועדה לאפשר לכל חייל שהשתתף בפעילות מבצעית להגיש תביעת דיבה גם אם שמו לא נפגע.
ילון גורביץ, חבר הנהלת פורום היוצרים הדוקומנטריים, אמר בתגובה כי "הצעת חוק לשון הרע היא פגיעה קשה בדמוקרטיה וביצירה הישראלית בפרט. יצירותינו, גם אם הן מעוררות מחלוקת ופולמוס, הן סמל וגאווה לחופש הביטוי והפלורליזם במדינת ישראל, מה שמבדיל אותנו ממדינות חשוכות. חוק מעין זה יגרום לגופי השידור לצנזר את יצירותינו הרבה לפני שאלה תגענה לדיון ציבורי".
עטיפת הספר "אריאופגיטיקה", 1644
נסיונות כאלו, להשתיק דעות המנוגדות לקונסנזוס, כבר נעשו בעבר והם נעשים גם כיום, במישורים שונים ומגוונים. שרת התרבות לימור לבנת עוררה פולמוס עז לאחר שהתבטאה נגד הסרטים הדוקומנטריים "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף", ולאחר שביקשה למנוע את מימונם הציבורי של סרטים "אנטי-ציוניים" מעין אלה.
בימים האחרונים נשמעו גם דבריו של סגן ראש עיריית ירושלים, דוד הדרי, שקרא ל"חרם תקציבי" על תיאטרון החאן, שהשכיר את אולמו לשם העלאת ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", המגוללת את סיפורה של פעילת השמאל האמריקאית שקיפדה את חייה בעטיו של דחפור צה"לי בשנת 2003. הררי, נציג מפלגת הבית-היהודי, אמנם הודה שלא צפה בהצגה, אבל עצם העלאתה נראית לו כ"חצייה של קווים אדומים", משום שהיא נושאת מסרים "אנטי-ציוניים".
מי שמקרים כגון אלה מדכאים את רוחו יוכל אולי להתנחם בקריאת התרגום החדש, הראשון בעברית, לספרו של ג'ון מילטון, "אריאופגיטיקה", שראה אור בשנת 1643. הצנזורה, כך מסתבר, היתה סוגיה בוערת באנגליה מוכת מלחמות האזרחים של המאה ה-17, ומשורר חשוב מסדר הגודל של מילטון (המוכר בעיקר הודות ליצירת המופת המונומנטלית שלו, "גן העדן האבוד") נדרש כדי להיאבק בה.
חיבורו של מילטון נועד להיקרא כנאום בפני שני בתי-הפרלמנט הבריטיים, בתגובה לחוק שנחקק זמן קצר קודם לכן וקבע כי יש להגיש ספרים טרם פרסומם לאישור הצנזורה. מילטון הבין היטב שמדובר בניסיון להשתיק עמדות שאינן עולות בקנה אחד עם העמדות הרשמיות של המדינה, ובתור פרוטסטנטי אדוק שבז לאפיפיורות (שהולידה, בין היתר, את ה"אינדקס" הידוע לשמצה של ספרים אסורים), סבר כי המרחב הציבורי האנגלי יהיה נשכר אם השיח הציבורי יהיה חופשי ככל הניתן ופטור ממגבלות חוקיות.
מילטון חיבר את ספרו כדי לשכנע את המחוקקים בנחיצותו של דיון פתוח ופלורליסטי (אם כי, למען ההגינות, יש לציין כי הוא טוען גם שלקתולים אין להעניק חופש ביטוי, היות שהם עצמם מבקשים לבטל את חופש הביטוי ואת חירות הדיון).
התענוג הגדול בקריאת הספר נובע מעיון בנימוקים שמביא מילטון לעמדתו בגנות הצנזורה. הנימוקים הללו יישמעו אולי מוכרים לאוזנו של הקורא בן המאה ה-21, אבל הדבר אינו פוגם כלל בכוחם. להפך – דווקא משום שאלו נימוקים שהפכו כבר מזמן ל"מובנים מאליהם", יש צורך לשוב ולהשמיע אותם, פן יהפכו לאות מתה ויאבדו את השפעתם (עובדה היא שעבור נבחרי ציבור רבים, וגם עבור חלקים ניכרים בציבור עצמו, חופש הביטוי שוב אינו מוכר כזכות יסודית ומובנת מאליה). זוהי אחת הסיבות הטובות לקרוא בחיבורו של מילטון, המסב לקורא לא רק עונג רב, אלא גם השראה עצומה.
"אריאופגיטיקה", עטיפת הספר
כך למשל טוען מילטון כי "אם העולם הוא שדה, הרי הטוב והרע שאנו מכירים צומחים בו ביחד, כמעט לבלי הפרד. דעת הטוב כרוכה וקלועה בדעת הרע, וכמעט שאין להבחין ביניהן בגלל קווי הדמיון הערמומיים", ומשום כך, "כיוון שבעולמנו ההיכרות עם המידה הרעה וההתבוננות בה נחוצות כל-כך לשם ביסוס המידה הטובה האנושית, והעמדת הטעות למבחן נחוצה כל-כך כדי לאשש את האמת, האם עומדת בפנינו דרך בטוחה יותר ומסוכנת פחות לשוט ולהתהלך בארצות החטא והכזב, מאשר לקרוא את כל סוגי המסות ולשמוע את כל סוגי הטענות? וזוהי התועלת שאפשר להפיק מקריאת ספרים ללא הבחנה" (עמ' 13–14).
קריאת ספרים רבים "ללא הבחנה" והיכרות עם עמדות רבות ומגוונות הן – על-פי מילטון – האמצעים הטובים ביותר לידיעת האמת. הפלורליזם של מילטון אינו מבוסס אפוא על עמדה רלטיביסטית, המטיפה לריבוי דעות על סמך ההנחה ש"לכל אחד יש האמת שלו", אלא על תפיסה רציונליסטית, המבקשת לחלץ את האמת גם מתוך כתבים והתבטאויות הנחשבים לשקריים.
עמדה זו של מילטון באה לידי ביטוי גם בטענתו ש"כל עוד האמת נמצאת בשדה הקרב, עוול הוא לפקפק בכוחה באמצעות צנזורה ואיסורים. תיאבק נא האמת מול הכזב – מי שמע שהאמת יצאה וידה על התחתונה בהתמודדות חופשית ופתוחה?" (עמ' 39). מישהו צריך לומר את הדברים הללו ללימור לבנת, למירי רגב, לדני דנון ולכל מי שסבור כי הדרך היחידה להגן על האמת היא באמצעות השתקה של עמדות מנוגדות. "תיאבק נא האמת מול הכזב" – זו היתה יכולה להיות סיסמתה של העיתונות החופשית, בהנחה שיש עוד בנמצא עיתונות חופשית.
ג'ון מילטון, "אריאופגיטיקה", נאום בעד חירות ההדפסה ללא צורך ברשיון בפני הפרלמנט של אנגליה. תרגום: אביעד שטיר. הוצאת שלם, ירושלים, 2013