מחיר הטעויות
"דוקטרינת אובמה קרסה", קבעה כותרת מאמר פרשנות של בועז ביסמוט, הכתב, הפרשן והעורך של חדשות החוץ ב"ישראל היום", ב-16 בספטמבר 2012. "ממרוקו ועד אינדונזיה – ואפילו בסידני שבאוסטרליה – המשיך ההמון המוסלמי להשתולל בסוף-השבוע", כתב ביסמוט על רקע מהומות אנטי-מערביות שפשטו ברחבי העולם בתגובה, לכאורה, לסרט אנטי-מוסלמי. "מה עוד צריך להתרחש כדי שהנשיא האמריקאי יבין כי הדוקטרינה שלו התנפצה לו בפנים?", שאל ביסמוט, ו"כיצד יכול היום ממשל שהעניק אשראי כל-כך גדול ל'אביב העמים הערבי' להודות כי שום דבר לא באמת השתנה ברחוב הערבי?
"הנשיא האמריקאי הימר על שתי מדינות שבהן ביקר, מצרים וטורקיה, שהמשותף להן היום הוא ממשלות אסלאמיסטיות", כתב עוד ביסמוט באותו מאמר. "דוקטרינת אובמה ואביב העמים הערבי הצליחו אולי לטייח כמעין איפור לזמן קצר את מלחמת התרבות הנמשכת בין המערב לרחוב הערבי, אבל עכשיו האמת שבה ונחשפה".
"מתקשה בהבנת המזרח-התיכון" היתה כותרת מאמר אחר שהוקדש לאובמה באותה שנה, ומאמרים אחרים ביטאו כולם בבוטות אותו רעיון: הממשל האמריקאי שוגה בדמיונות באשר לאפשרות של הפיכה דמוקרטית חילונית במצרים. סילוקו של מובארכ הוא רק הקדמה לרודנות מתמשכת של האסלאם הקיצוני. "את מחיר הטעויות [של אובמה] אנחנו נשלם", כתב וחזר וכתב ביסמוט.
"המהפכה השנייה", נכתב היום בכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון שמיהר לאמץ את דוקטרינת "החורף הערבי" שיצמית את המהפכה ("הראשונה"). "הצבא הודיע למורסי: אתה כבר לא הנשיא", נכתב בכותרת הגג. "פרץ השמחה אתמול בכיכר תחריר לא מבטיח עדיין עתיד ורוד למצרים", כותב היום ביסמוט, שמסביר לקוראי החינמון כי אין מדובר ב"מהפכה שנייה", אלא ב"הפיכה צבאית" ("אם תשאלו אזרח מצ'ילה או מארגנטינה, הם יסבירו לכם שזו הפיכה צבאית"). הטור של ביסמוט מתפרסם בכפולה הפותחת. כמה עמודים אחר-כך כותב פרופ' אייל זיסר כי אין מדובר בהפיכה צבאית, אלא ב"דמוקרטיה צבאית".
דן מרגלית כותב היום כי "כשלונם של האחים-המוסלמים היה בלתי נמנע". ביוני 2012 כתב: "אתמול הועברה הנשיאות ליד מנהיג האחים-המוסלמים, מוחמד מורסי, אבל המועצה הצבאית עדיין חזקה והוא לא יוכל בלעדיה. אלא שגם היא לא תוכל בלעדיו".
הפסקה האחרונה בטורו של ביסמוט נפתחת במלים: "העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לשלטון החדש". כי את מחיר הטעויות אף פעם לא משלמים הפרשנים.
כובל את עצמו לאשליה
"אתמול ירד האסימון, גם אצל אלה שניסו בכל כוחם לאחוז בשביב של תקווה. זהו. זה נגמר. הצבא עדיין יהיה בעמדת השפעה, אבל זמנו עבר. הרחוב, המורשת, הדת, הזהות במובנה האסלאמיסטי – כל אלה רמסו את התקוות שהפכו לאשליות", כתב בן-דרור ימיני ב"מעריב" ביוני 2012. "תוניסיה ולוב כבר נפלו. עכשיו זו מצרים", קבע. "העובדות לא מבלבלות את מי שמאוהבים באשליית האביב שלא היה. עיניים להם ולא יראו", כתב עוד. "בתוך מצרים קרה בדיוק מה שקרה בתוניסיה. אשליה מערבית, חילונית, אזרחית, שהסתירה את הרוב השמרני והדתי", הוסיף. "הסיכוי שמצרים תהפוך להרבה יותר אסלאמיסטית גדול הרבה יותר. העם כבר שם. עכשיו גם ההנהגה. הפייסבוק היה רק אשליה קצרת מועד", חזר וכתב.
לקראת סופו של טור הפרשנות קבע ימיני: "מי שבונה על כשלון של האחים-המוסלמים שיוביל לשינוי שלטוני ולמהפכה אזרחית בתוך שנים אחדות, כובל את עצמו לאשליה נוספת. זה לא יקרה בקרוב, בין אם כלכלת מצרים תשקע ובין אם לא". "הפיכה צבאית במצרים: מורסי הודח מהשלטון", נכתב היום בכותרת הראשית של "מעריב", המודפס בפורמט חגיגי. "זו לא דמוקרטיה", קובעת ההפניה למאמרו של ימיני – קביעה החוזרת על עצמה שוב ושוב בטורו. כמו ביסמוט, גם ימיני אינו נותן לתהפוכות המצריות להפוך את דעתו. "זה לא הקהל שמייצג את מצרים", הוא אומר על מיליוני המפגינים שהביאו להדחת נציג האחים-המוסלמים לאחר שנה בלבד. "בכלל לא ברור שמדובר בבשורה גדולה", הוא כותב. אחרי הכל, איזו בשורה יש בהתגשמותה של אשליה?
עוד כותרות ראשיות
"הפיכה במצרים: הצבא הדיח את מורסי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "שר ההגנה הודיע אמש על סיום כהונת מורסי. ראש בית-הדין החוקתי ימונה היום לנשיא זמני. מיליונים חוגגים ברחובות. מורסי: 'אני עדיין הנשיא'". "מהפכה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על גבי תמונה הכובשת את רוב השער ובה נראים זיקוקין די-נור בקהיר. ברצועה צרה בתחתית השער נכתב: "טלטלה בלשכת נתניהו: גם ראש הסגל עוזב", ומודפסת הודעה על עלייה במחיר העיתון. מהפכה, טלטלה, שגרה.
(איור: שאטרסטוק)
העיתונים מציעים היום שלל פרשנויות. הן ניחנות בענווה. הפרשנים הליברלים כמו גם השמרנים מצביעים היום על שלל המכשלות, התקלות, הטרגדיות והאסונות שהדרך לדמוקרטיה במצרים יכולה להיות רצופה בהם – אך קשה למצוא בהם פסקנות, לכאן או לכאן. יש גם מי שאוחז תדיר בפסקנות ובהיסוס בו בזמן. בתמצית מאמרו של ארי שביט על שער "הארץ" מופיעות המלים הבאות, גם אם אינן סמוכות זו לזו: "החדשות הטובות טובות מאוד. אבל החדשות המדאיגות מדאיגות". הנה פרשנות שאי-אפשר יהיה להתבייש בה גם כעבור שנה.
מעבר לפינה
"החשבונות המוגבלים בבנקים זינקו ב-50% בשנתיים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", המקפיד להזהיר את הציבור מפני אסון כלכלי מתחת לאף: התרבות הלאומית של חיים בחוב. "מחנק האשראי מחלחל למטה", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה, המפנה לכתבה של שניר הנדלר: "דו"ח של בנק ישראל על מערכת הבנקאות לשנת 2012 מתאר את המצב המסוכן שבו נמצא הצרכן הישראלי. עלייה חדה במספר החשבונות המוגבלים, זחילה בהיקף האשראי הצרכני המעידה על האטה במשק וזינוק באשראי לדיור. עלייה בשיעור הריבית ב-4% תגדיל את שיעור החזר המשכנתא מסך ההכנסה מ-29% ל-35% בממוצע. נתוני המאקרו אולי נראים לא רע, אבל המיקרו בוער".
בנק איגוד
"תפקידים למקורבים, השתקת יריבים ומנגנון מנופח בהסתדרות המורים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המובילה לכתבה של טלי חרותי-סובר. "הסתדרות המורים היא תמנון רב-זרועות", כותבת חרותי-סובר. "היא הוקמה ב-1903, וכוללת כיום 132 אלף חברים, מהם 35 אלף גמלאים, כולם משלמים דמי חבר – 53 שקל בחודש, 15 שקל לגמלאים. תקציבה הרשמי הוא 361 מיליון שקל בשנה, והיא כוללת ארגונים רבים – הקרן להשתלמות מקצועית, עמותת המורים ומועדון צרכנים שמעניק למורים כרטיס אשראי מיוחד בשם 'אשמורת בתנופה'", ובהמשך – "'מי שמנסה לחתור תחת הארגון הזה לא יהיה חבר בו', אומר וסרמן בשיחה עם TheMarker. 'אנחנו ארגון עובדים, אין אצלנו אופוזיציה'. ואכן, לווסרמן אין אופוזיציה: על-פי פרטים שמסר לנו, 85% מחברי המוסדות יושבים איתו בקואליציה, ו-22 מ-28 יושבי ראש הסניפים הם 'שלו'".
ארץ גזרה
גילי איזיקוביץ מראיינת בכתבת השער של "גלריה" את צמד הקומיקאים הישראלים תירס-סקסואל, טל טירנגל ויורן דוידי. השניים הבליחו בסרטוני רשת קורעים, אבל מגיעים לעיתון דווקא בגלל השתתפותם "בריאליטי-טראש 'מה שקורה באילת'". "עוד לפני כן הציעו לנו להשתתף ב'גולסטאר' (ריאליטי-טראש אחר, שבמסגרתו המשתתפים נהפכים לקבוצת כדורגל; ג"א), גם בעונה הראשונה וגם בשנייה", אומר טירנגל לכתבת "הארץ", ודוידי מוסיף: "אני הטלתי וטו לפני העונה הראשונה ואז ראיתי אותה וחשבתי שסבבה אבל לא בשבילי. הרגשתי שאנחנו נהיה שם בתפקיד השמנים שצוחקים עליהם, וכדורגל אף פעם לא דיבר אלי". איזיקוביץ מתארת אותם כ"שני צעירים שמנים בלבוש מוזנח ושיער פרוע", ובהמשך כותבת על "נתוני הפתיחה הלא פופולריים" שלהם, ומונה את הראשון: "גזרה מאתגרת". כותרת ביניים בכתבה היא "שני גברים שמנים", ואחריה דיון מתמשך במשקל של השניים.
אבל מחוץ לאובססיית המשקל שהשתלטה היום על "גלריה", כדאי לקרוא את הכתבה, הקורעת חלון לסצינה טלוויזיונית אלטרנטיבית שלעומתה גם "הארץ" הוא זירה מרכזית. לקרוא, ולהיזכר שלפני שנים לא רבות הומור כזה וגישה כזו היו חלק בלתי נפרד מהברודקאסט הישראלי.
ועדיין ב"גלריה": אסתר זנדברג כותבת על שני גנים ציבוריים חדשים שנפתחו לאחרונה בתל-אביב, "שניהם חייבים הרבה לפעילים מקומיים, קבוצות תושבים וארגונים ירוקים שנאבקו קשות וממושכות על עצם קיומם מול מיזמי בנייה מתוכננים". "אין סיבה להתלונן", נפתחת כותרת המשנה, והפסקה האחרונה נפתחת במלים: "במחשבה שנייה, יש בכל האמור לעיל מידה לא קטנה של קטנוניות". מה שבא לעיל הוא אוסף של תלונות קטנוניות, המגלמות את העין הרעה ששונאי "הארץ" (ובתוך העיתון עצמו, אנשי "הארץ החדש" לפני שעוברות השנים והם עוברים מחנה) אוהבים כל-כך לשנוא. ואולם, בתקופה של תקשורת "מפרגנת", "מפנקת", דביקה ומתמסרת, יש משהו מרענן במי שפשוט אינה מסוגלת לכתוב מלה טובה.
ובינתיים, באי.די.בי
"עו"ד נועם שרון לבעלי האג"ח של אי.די.בי אחזקות: 'אתם בעלי השליטה. אתם תחליטו מי ישקיע בה'", נכתב בכותרות הידיעה הפותחת את השער האחורי של "דה-מרקר" (מדור שוק ההון). כמו הכותרת, גם הכתבה עצמה נפתחת באופן פסימי לגבי בעל השליטה בתאגיד: "האם החול בשעון של נוחי דנקנר אוזל והולך? האם בעלי האג"ח של אי.די.בי אחזקות יממשו את האיום וישתלטו על החברה?". לפי מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג, לצד המאבק המשפטי הגלוי "מתחולל מאחורי הקלעים מאבק שליטה חצי סמוי על השליטה בקונצרן הגדול בישראל".
נוחי דנקנר, בבית המשפט בתל-אביב. מאחור: יועצו ועורך "מעריב" לשעבר, ניר חפץ (צילום: פלאש 90)
בתביעה המתנהלת כעת טענו דנקנר ואי.די.בי כי "דה-מרקר" רודף אותם. כדי לתמוך בטענה, סיפק כתב ההגנה של התאגיד ובעליו סקירה השוואתית של סיקור התאגיד על-ידי שלושת העיתונים הכלכליים המובילים. בעוד ש"גלובס" ו"כלכליסט" הציגו סיקור "מאוזן" יחסית, "דה-מרקר" הצטיין בסנטימנט שלילי. גם היום הסיקור ב"דה-מרקר" מוגש לקורא מתוך עמדה שלילית ביחס לדנקנר, אולם המבחן ההשוואתי מניב תוצאה אחרת: "אי.די.בי אחזקות היא פגר מת שיש לו בכיס 180 מיליון שקל", נכתב בכותרת ובהפניה בשער לידיעה על אסיפת מחזיקי האג"ח ב"גלובס על הבוקר". אלא שב"כלכליסט" הסיקור אחר: ללא הפניה בשער, הקדמי או האחורי, ועם כותרת "ניטרלית" יותר ("חשבתי שאשקיע בגנדן ואשתלט על אחזקות בגרושים" – "אדוארדו אלשטיין חושף את התוכנית המקורית"). וב"ממון"? דווקא שם, המוסף הכלכלי שהיה מעוז ומגן לטייקון הנופל, מפרסמים היום על השער את הכותרת "הצרות של דנקנר": "מחזיקי האג"ח רוצים את השליטה באי.די.בי: 'אנחנו לא מצליחים להגיע עם דנקנר להסכם שנוכל לחיות איתו'".
מה אפשר ללמוד מכל זה? שמה שחשוב באמת הוא מה שדנקנר עושה, לא כיצד העיתונים מסקרים אותו. בהתחשב באופן הפעולה שלו בזירה הראשונה, לא פלא שדנקנר מעדיף להסיט את הדיון הציבורי אל זו השנייה.