מאמר התגובה של העיתון "כלכליסט", החתום על-ידי אמיר זיו, מכיל טענות פרטניות רבות. אשיב עליהן בצורה כוללת.
עיקר המאמר מוקדש לביסוס מעמדם המדעי של החוקרים שצוטטו בכתבות ה"השראה" של "כלכליסט". ראוי להדגיש אפוא כי מעולם לא הטלתי ספק ביוקרתם של החוקרים הללו, וכי לא ניסיתי להטיל דופי במכלול עבודתם המחקרית. רוב החוקרים האלה מוכרים בעולם כמובילים בתחומם וכבעלי-סמכא שאין שני להם, ולא היתה לי כל כוונה לבקר אותם בעניין זה. מכאן שרוב העבודה שהושקעה על-ידי "כלכליסט" במתן התגובה היתה ברכה לבטלה, שכן יכולתי להסכים עם דברים אלה מראש, וללא כל ויכוח.
אבל מה באשר ליתר טענותיו של "כלכליסט"?
ראשית ייאמר שאני רוחש כבוד רב לעיתון על כתבותיו המדעיות, בייחוד על שום שהשכיל לנסח אותן בלשון שווה לכל נפש, בלתי ארכנית ובהירה. לפחות מבחינה זו, "כלכליסט" ראוי לברכה ולהערכה, משום שרוב כלי התקשורת בישראל אינם טורחים לעסוק כלל בענייני מדע, ודאי שלא באריכות ובפירוט כ"כלכליסט"; כך גם ציינתי במאמרי שעליו באה תגובתו של אמיר זיו.
אבל ב"כלכליסט" כועסים, בייחוד משום שהעזתי לאפיין את המדע, כפי שהוא מוצג באותן "כתבות השראה", בתור "מדע הירואי", ומשום שטענתי שברוב המקרים הללו מדובר ב"מדע ספקולטיבי ביותר, המבוסס בעיקר על משאלות לב ועל דמיונות שווא, ולא על מסקנות מדודות וקפדניות". גם לאחר תגובתו המפורטת של "כלכליסט", אני נותר איתן בדעתי שכתבתי דברים נכונים. להלן נימוקי:
הכתבות ש"כלכליסט" מאפיין כ"כתבות השראה" עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות מדעיות, המוצגות לעתים קרובות באופן בלתי הוגן ובלתי הגון, ובדרך שאין להימנע מלתארה כ"הירואית". לשאלת מעמדם המקצועי של החוקרים המצוטטים בכתבות אין שום חשיבות בהקשר זה. חשוב יותר הוא האופן שבו חוקרים אלה – הפועלים על-פי רוב בשיתוף פעולה עם הכתבים ועם העורכים – מציגים את תוצאות מחקריהם, כך שהמסקנות העולות מהם אינן קשורות לאמיתו של דבר (ודאי שלא בקשר לוגי, או על-ידי רציונל מדעי כלשהו) לרבות מן הטענות המועלות (הן על-ידי הכתב והן על-ידי החוקרים עצמם) בכתבות ה"השראה".
הנה דוגמה אחת: באחת הכתבות שסיקרתי במאמרי מוצג ד"ר אוברי דה-גריי, ש"כלכליסט" כינה בשם היומרני "איש הנצח". דה-גריי עוסק זה שנים רבות במחקר גרונטולוגי, והוא סבור כי "ההזדקנות, שתמיד נחשבה לדרכו של הטבע, אינה אלא מחלה לכל דבר, שהמדע מאפשר לטפל בה, למנוע אותה ולחסוך מבני-האדם את המוות". כמו כן דה-גריי, המתואר ב"כלכליסט" כבן-דמותו של "הנזיר הרוסי המסתורי רספוטין", טוען כי "האדם הראשון שיחיה עד גיל אלף כבר נולד". האם זוהי טענה מדעית? האם היא נובעת לוגית מממצאי מחקריו של דה-גריי או ממחקרים אחרים בתחום זה? לא, לא, ושוב לא. מדובר בפנטזיות חסרות בסיס, הקשורות יותר לניבוי עתידות ופחות למדע של ממש. בכתבה הנ"ל מצוטט גם העתידן הנודע ריי קורצווייל, שאמר, לאחר פגישה עם דה-גריי, כי "מכאן והלאה, העניינים עומדים להשתפר". ובכן, צר לי להרוס את חלומותיהם של מר קורצווייל וחסידיו הרבים, אבל מדובר בנבואה שאינה קשורה משום בחינה למצב הידע המדעי כיום. איש אינו יכול לקבוע – ודאי שלא במידה סבירה של ודאות – כיצד ייראה עתיד האנושות או אם "האדם הראשון שיחיה עד גיל אלף כבר נולד". ייתכן שעבודתו המדעית של דה-גריי היא מן המעלה הראשונה, אבל טענות מסוג זה (שדה-גריי לא היה יכול להעלות בכתב-עת מדעי) אינן יכולות להיחשב לניבויים מדעיים מהימנים, אלא רק לפנטזיות ומאוויים המוצגים באיצטלה מדעית – הא ותו לא.
והנה דוגמה נוספת: בכתבתה של אביבה משמרי שפורסמה ב"כלכליסט" מועלית השאלה "עד כמה דומות שיטות הניהול של הנמלים לאלו המוכרות לנו מחברות אנושיות?". בכתבה מתראיינת דברה גורדון, "מומחית בעלת שם לארגון וניהול". שוב, מן הראוי להדגיש שאין לי השגות כלל על עצם מומחיותה או על הישגיה המחקריים של גורדון. ב"כלכליסט" יכולים להירגע בעניין זה. אבל האופן שבו מתוארת חברת הנמלים במאמר, כאילו ניתן להגיע באמצעותו למסקנות מעניינות בנוגע לדמיון שבינה ובין חברת בני-אדם, אינו מדעי כלל, ונסמך, כפי שטענתי, על ספקולציות חסרות בסיס. השאיפה ללמוד לקחים מוסריים מעולם הטבע (בעלי חיים במקרה זה) ולהסיק מהם על אופן ההתנהגות הראוי של החברה האנושית היא שאיפה ישנה נושנה, וכותבי משלים ופילוסופים נהגו כך עוד למן העת העתיקה. לאמיתו של דבר, אין בכך כל רע. אבל זה אינו מדע, ומסקנות מסוג זה כלל אינן יכולות להיות מדעיות, משום שהמדע ביסודו אינו עוסק במה שראוי להיות, אלא רק במה שיש. דברה גורדון, למרות יוקרתה המקצועית (המוצדקת), אינה יכולה לטעון כי חברת הנמלים נושאת לקחים ביחס לחברה האנושית, או שלקחים אלה נובעים ממחקריה בתחום. גם הטענה בנוגע לעצם הדמיון המתקיים לכאורה בין חברת הנמלים וחברת האדם היא טענה הכרוכה בהנחות יסוד אידיאולוגיות, ואינה מבוססת (גם אינה יכולה להיות מבוססת) על מחקרים כלשהם. על כל פנים, כל אלה אינן טענות מדעיות, ומן הראוי שלא להציגן כך.
ראוי לציין כי הביקורת שהפניתי כלפי "כתבות ההשראה" של "כלכליסט" אינה יוצאת דופן, והיא דומה לביקורות רבות שהופיעו במאמרים אחרים שפירסמתי במדור זה. טענתי הכללית היא שלעתים קרובות חוקרים משתפים פעולה עם עיתונאים כדי להציג בפני הציבור הרחב כל מיני טענות בלתי מדעיות, שאותן אין הם יכולים לפרסם בכתבי-העת המדעיים הדורשים מידה רבה של איפוק ושל לשון המעטה. דוגמה מובהקת ללשון המעטה שכזאת מצויה במאמרם הנודע של פרנסיס ווטסון וג'יימס קריק, מגלי המבנה של מולקולת הדנ"א, שפורסם בכתב-העת "נייצ'ר" בשנת 1953, ושנחתם במלים: "לא נעלם מעינינו כי אופן זיווג הבסיסים הספציפי שקבענו מצביע באופן מיידי על מנגנון אפשרי להכפלת החומר התורשתי". זהו ניסוח מדעי "קלאסי". יבש ואטום. אבל כשנכנס קריק אל הפאב כחודש לפני כן, הוא הכריז על תגליתו במלים: "מצאנו את סוד החיים!" (הציטוטים מתוך "הסליל הכפול", בתרגום איתי בן-פורת, ספרי עליית-הגג). מובן שאין בכך כדי להמעיט ולו במידה קלה מחשיבות תגליתם של ווטסון וקריק או מגדולתם כמדענים; אבל את האמת יש לומר: "סוד החיים" לא התגלה כאן, ועל כל פנים אין מדובר בקביעה מדעית, שכן "סוד החיים" הוא ביטוי מאגי ולא מדעי. מסיבה זו ביקרתי את "כלכליסט" על שימוש בביטויים כגון "פיצוח נוסחת העונג האנושי", או על הטענה (המופרכת) ש"את מוסד הנישואים המורכב כל-כך אפשר לתרגם לנוסחאות ברורות". גם במקרים אלה מדובר לא במדע אלא בדבר-מה אחר, שאני מעדיף לכנות "קסם".
ד"ר יקי מנשנפרוינד מלמד מדע ותרבות באוניברסיטה הפתוחה