עורך "הארץ" אלוף בן, אוגוסט 2012 (צילום: משה שי)
קבלו תסריט בלהות. בכל קיץ, עם סיום מושב הכנסת, ייפתח שוק ההעברות והגיוסים. ראשי המפלגות יראיינו חברי-כנסת מכל סיעות המשכן לקראת השנה הבאה. ידונו במינויים, בתנאים, בתגמול, ויציעו חוזי התקשרות. הכוכבים שיעזבו את מפלגתם ויחתמו במפלגה אחרת יקבלו בתמורה תפקיד ממשלתי או ראשות ועדה חשובה יותר או פחות, לפי ערכם בשוק. הזוטרים יסתפקו בחברוּת מן המניין. גם הם הרי צברו – קיבלו, או קנו – די קולות כדי לכהן בכנסת למשך ארבע שנים. מפלגות שביכולתן להציע מגוון תפקידים שלטוניים ימנפו את יתרונן ויגדילו את כוחן, האחרות יסתפקו במה שנשאר.
ובחזרה למציאות. הטקסט דלעיל הוא פרי מוחי הקודח, בהשראת מאמרו של עורך "הארץ" אלוף בן, "בזכות העריקה" (10.12.12), ובו הוא קובע:
"מפלגה היא בסך-הכל מנגנון פוליטי שנועד להסדיר את בחירת המועמדים לכהונה ברשויות השלטון הארצי והמקומי. מותר [לנבחר] להחליף אותה, כפי שמותר לעבור בין חברות תקשורת ובנקים. לא תמיד זה נעים, לפעמים צריך לחכות כמה ימי עסקים או לשלם קנס יציאה, אבל אין סיבה לכבול פוליטיקאי באזיקים למפלגה שאינה רוצה בו".
אלוף בן לא ניסה לתאר תסריט בלהה. להפך, הוא מבקש להלבין תופעה בעייתית של נדידת חברי-כנסת וראשי מפלגות מסיעה לסיעה ולהפכה למצב רצוי. בעיניו מפלגות אינן אלא פלטפורמות ארגוניות לתיווך בין הציבור הרחב לנציגיו בכנסת, וכפועל יוצא מכך הוא מצמצם – ושמא מבטל כליל – את הצורך של מפלגה בגרעין רעיוני.
"אין שום חשיבות לנאמנות המפלגתית, שאותה מקדשים מבקרי פרץ", כותב עורך "הארץ" בהתייחסו לביקורת הציבורית שספג עמיר פרץ, שדעתו לא היתה נוחה ממעמדו במפלגת העבודה ועל כן נדד אל "התנועה" בראשות ציפי לבני, שם זכה כנראה לתנאים הולמים.
אם במי מן הקוראים נותר ספק שמא אלוף בן מוכן להכשיר דילוגים מסיעה לסיעה בתוך המשפחה הפוליטית הרחבה – של השמאל-מרכז למשל – אך מתנגד לעריקה ממחנה פוליטי אחד לאחר, מובהרת עמדתו בדוגמה שהוא מביא ובה הוא נאחז במחצית הראשונה של מאמרו. כדי לגונן על עמיר פרץ מ"מסע ההשפלות והיריקות הפומביות", מגייס בן את פול ג'ונסון, הביוגרף של וינסטון צ'רצ'יל. הנה, מדגיש עורך "הארץ", גם צ'רצ'יל עשה זיג וזג מן השמרנים לליברלים ובחזרה לשמרנים לאחר קריירה כושלת "בצדו השני" של האולם.
לצ'רצ'יל מותר
עמיר פרץ אינו צ'רצ'יל ואפילו לא שמעון פרס. הטיעון הגוזר לאחור מסיפור הצלחתו של האחד והיחיד (אותו יחיד שג'ונסון מגדיר כ"איש שתרם לאנושות יותר מכל מנהיג אחר במאה ה-20") מתעלם מאינספור סיפורי פוליטיקאים מזגזגים, אובדי דרך, שהציבור מאס בהם ונמנע מלבחור בהם לכהונה נוספת.
אהוד ברק ("לא סחבק, מנהיג") איבד את אמון הציבור לא רק בגלל כשלונותיו כמנהיג, אלא בגלל מנהיגות בעייתית. ברק, שנבחר ברוב גורף ב-1999, כשל כמנהיג, פרש מהחיים הפוליטיים, חזר אליהם, חזר לעבודה וזכה שוב באמון בוחריה ובתפקיד שר הביטחון, ושוב ערק ממפלגתו תוך קריעת שליש מחבריה, הקים סיעה כושלת, מפלגת העצמאות, ונטש אותה תוך הפקרת ארבעה חברי-כנסת שהלכו אחריו.
ציפי לבני לא קיבלה את דין בוחריה. כשהפסידה לשאול מופז בבחירות הפנימיות בקדימה לא היססה לפרוש ולחזור ולהקים מפלגה חדשה, תוך קריעת נתחים נכבדים מן המפלגה שעל הנהגתה התמודדה. קשה להשתכנע שהסבב הזה נועד לטובת הציבור ולא לנוחותה היא.
בהשקיפו על גלי הבוז הציבורי-תקשורתי שליוו את עריקתו של עמיר פרץ ממפלגת העבודה אל "התנועה" של ציפי לבני, עולה בן היישר אל הקומה העליונה של הדיון באופן תפקודה של המערכת הפוליטית העכשווית. אין הוא עוסק בשאלות של אתיקה ומוסר פוליטי ולא בכשלים אישיים של מועמדים שאישיותם וביצועיהם עמדו להם לרועץ. ממעוף הציפור הוא מדלג על חיפוש זהיר של דרכים מעשיות לשיפור תפקודה של המערכת המפלגתית, ומבקש בהינף מאמר אחד להמציאה מחדש.
יורד מן המכונה
אי-אפשר להפחית בחשיבות המאמר הזה. אין זו הגותו של תורם מזדמן, המייצג את דעת עצמו. עורך "הארץ" כתב מאמר שבסגנונו – ובוודאי בכותרתו, "בזכות העריקה" – ניכרים מאפיינים מובהקים של מאמר מכונן. הכותרת האירונית מתכתבת עם "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" של ברל כצנלסון, אבל המאמר מתנשא, שטחי ודל משקל.
במשך שנים שימש בן כתב ופרשן מדיני, ואך טבעי לו להמשיך להתבטא במאמרי חולין שיש בהם מרכיב פרשני. ועם זאת, מדי פעם, הוא כותב מאמר פרוגרמטי. כך במאמר שפירסם בסוף יולי, מיד אחרי פרישת שאול מופז מממשלת נתניהו, ובו קרא לאהוד ברק לנצל "הזדמנות חד-פעמית לקאמבק", לצאת מן הממשלה ולכונן מסגרת פוליטית חדשה, שכן הוא המועמד היחיד שיוכל לנתניהו. ברק, האיש והמנהיג, נקרא על-ידי בן לחפש לעצמו מפלגה – פלטפורמה – שתישא אותו חזרה למערכת הפוליטית.
כשעורך ראשי יורד מגשר הפיקוד, נוטל את ההגה בידיו וכותב מאמר, הוא עושה מעשה מחייב. בדברי ימי "הארץ" אפשר להבחין בנתיב הארוך שהותירו מאמרים שכאלה, שבהם העורך חותם בשמו על פנייה ישירה לקוראי העיתון. מאמר המבקש להתעלות מעל לסדר היום השוטף, או לחתור תחתיו ולאתגר את הקוראים ברעיונות מעוררי מחשבה.
הקריאה לאהוד ברק לקחת את העניינים לידיו לא היתה פרשנית או אנליטית. זו היתה קריאה לפעולה. גמישותה הלא תיאמן של המערכת הפוליטית, ולא פחות מזה של ברק עצמו, העניקו לקריאה הזו מראית עין של היתכנות, בעולם פוליטי מתערער שהכל בו אפשרי. ובכל זאת, כמתברר, גם לאלסטיות של ברק יש טווח מתיחה סופי, קצר במשהו מחזונו של עורך "הארץ".
דבר השבט
על עמדת הציבור בקשר לנטישה, עריקה ובגידה אפשר ללמוד דווקא מקבוצות הביקורת שבאולפני הריאליטי. במשחק הטלוויזיוני אין מסגרת רעיונית, אלא רק שאיפה לשרוד, לנצח ולזכות בפרס. בריתות פוליטיות משמשות גם שם כלי להשגת מטרות טקטיות ומהותיות. מתמודד יכול לדלג מברית אינטרסים אחת לאחרת, ובנסיבות מסוימות גם לחצות קווים. עם זאת, תככן חסר מעצורים וזגזגן סדרתי עלול להמאיס עצמו ולאבד נקודות בין חבריו לשבט ובקרב הצופים בבית. נדירים המקרים שבהם גדול התחבולנים והציניקנים שבמשחק יזכה בפרס גדול.
חציית קווים יכולה להתקבל בהבנה בתנאי שהעריק נתפס כאמין, אחראי וראוי, ופועל על-פי צו מצפון ובנסיבות רעיוניות משכנעות. ההתייחסות לעריקה היא מורכבת, כפי שההתייחסות לסרבנות שירות מורכבת. קשה, דווקא משום כך, לקבל את הגישה המכנית, הפשטנית, המזלזלת, שמציע עורך "הארץ" לקוראיו. כמו את צ'רצ'יל, גם את עמיר פרץ תשפוט ההיסטוריה. אם נדידתו ל"תנועה" תהפוך אותו לצ'רצ'יל שלנו, עריקתו – המכוערת והבלתי מוסברת – בוודאי תימחל.
המצאת הגלגל
תולדות המפלגות בישראל אכן רצופות פילוגים ואיחודים. זה מצב אופייני למדינה שלא השכילה לכונן חוקה ושהמסורת הפוליטית שלה עדיין בהתהוות. ריבוי מפלגות ומפלגות בן-רגע הוא תופעה בעייתית, ודילוגי הנבחרים ביניהן אינם לטובת הציבור. אין ספק, הגיע הזמן להתבגר. והתבגרות משמעותה לא להמציא את הגלגל, לא להחליפו, אלא "להישאר עליו", כדברי אריאל שרון שמביא בן במאמרו. אם עורך "הארץ" רוצה לעסוק ברצינות בכשלי המפלגות ובדרכים הנכונות לתיקונם, יש לו מנדט ויש לו עיתון ועיתונאים שייטיבו לעשות זאת. האם לא נכון יותר לחפש דרך לחיזוק מפלגות, הן מן ההיבט המבני והן מהיבט הנאמנות הרעיונית?
גם צוותי המחקר הטובים ביותר מגלים ענווה יתרה בבואם לעסוק במערכת הפוליטית. לכל הצעה לתיקון נוספת ההסתייגות שגם אם הדבר נוסה במדינות אחרות, אין ערובה שיתאים לתנאי הארץ ולאופי תושביה. מערכת פוליטית היא ראי לחברה כולה, ובחברה המקדשת את האישי, היזמי ולא פעם את התכמון והקומבינה, קשה לבנות מערכות מבוססות אמון. תמיד העניין הוא תלוי תרבות.
כוחה של מפלגה דמוקרטית הוא דווקא בגמישותה ובכך שחבריה אינם כבולים באזיקים לבוס כל-יכול. חברים יכולים להצטרף, גם אם אינם לרוחה של ההנהגה, ובה בעת רשאים לפרוש. האיזונים והבלמים אינם באים תמיד מספרי התקנון והחוקה המפלגתית, אלא דווקא מבחוץ; מדרישת הציבור לאחריות, לאמינות, לתכונות אישיות ראויות ולאפיון פוליטי ברור. מי אם לא כלי התקשורת והרשתות החברתיות – ובמיוחד העיתונות הרעיונית – יכול ומחויב להציג דרישות כאלה?
דבריו של בן נשמעים מוזרים דווקא משום שנכתבו על-ידי מי שעומד בראש עיתון המאופיין בגישתו הרעיונית. עיתון, כמו מפלגה, הוא בסך-הכל פלטפורמה. עיתון מקבץ סביבו קהילה שניזונה ממידע משותף וחולקת – בהסכמה או בביקורת – ידע משותף. יש עיתונים שמסתפקים בכך, ויש אחרים, כמו "הארץ", המתעקשים להציע לקוראיהם קו רעיוני עקבי ומנומק.
איש לא יכבול את עורך "הארץ" באזיקים אל שולחנו, אבל אני מתקשה לראות אותו עורק לעיתון אחר, גם אם המתחרה יציע תנאים מפתים. אלוף בן הוא איש "הארץ", וכקורא, אני מצפה ממנו לעמדה מורכבת יותר באשר למפלגות, שהן המעצבות העיקריות של פני הכנסת והממשלה. אני לא מתרשם שבן הוא איש הדמוקרטיה הישירה ולא איש הפוליטיקה החדשה, הסולדת מפוליטיקה בכלל. אני בטוח שהוא לא מתייחס לעצמו ברצינות כשהוא משווה בין מפלגה לבנק או לחברת כבלים.
אם כבר הזכרנו את "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", הנה עוד משפט מן הנאום הידוע, שכדאי שימוסגר אל שולחנם של עורכי "הארץ" ועיתונים אחרים. הייתי שמח לראות את אלה פחות בטוחים בעצמם וצמאים יותר לחיפוש ולמידה: "ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה" (ברל כצנלסון, 1940).