פעם היתה בדיחה כזאת:
אחד שואל את חברו: "שמת לב שעל כל שאלה אתה עונה בשאלה?".
"אני?", עונה השני.
טיול קצר בדפי הבית של אתרי החדשות הישראליים חושף טרנד חדש בעריכה: כותרות שנגמרות בסימן שאלה. במהלך שעה אחת ב-3 בדצמבר 2012 נשאלו, בין השאר, הקוראים: איזו עיר מחזירה כספי ארנונה לתושבים? (ynet); הקרב על פסל הגולשת: האם יהוד מדירה נשים? (nrg); הסמס חוגג 20, מי יחליף אותו? ("הארץ"); מה זה, לעזאזל, אוכל מנחם? ("הארץ"); האם באמת יש קשר בין אוכל לסיכון לחלות בסרטן? ("מאקו"); 219% זו התשואה השנתית של ונצואלה; ומה עם אחד-העם? ("גלובס"); מחפשים תשואה של 219% בשנה? באיזו בורסה כדאי להשקיע ("כלכליסט").
שאלות שעל כולן יש לעורכים תשובות ברורות, שמופיעות בכותרות המשנה ובגוף הידיעות. נשאלת השאלה: למה לשאול אם יודעים את התשובה? בטלוויזיה זה מקובל. המראיינים מקבלים תחקיר מוקדם ויודעים מראש מה תהיה תשובת המרואיין. עיתון אמור לספק מידע. אבל אתרי האינטרנט, גם כשהם שייכים לעיתונים, כנראה לא תופסים את עצמם ככאלה. מי יודע, ייתכן שסימן שאלה מגדיל את מספר הכניסות לידיעה, ואם עורכים נמדדים היום כמו קבלני קולות בליכוד, ברור שכל האמצעים כשרים. אחרי הכל, מי יקליק על כותרת שמופיעה בה ראשל"צ?
ב"הארץ", עיתון עם עבר עריכה מפואר, יש כנראה שרידים לדי.אן.איי הבריא, כך שהכותרת הזניחה "מה זה לעזאזל אוכל מנחם?" שונתה במהלך היום ל"להשפריץ פירה, להשפריץ דמעות". בהנחה שזמן שווה כסף, אפשר היה לחסוך כאן כמה לירות.
לפעמים מתעוררות שאלות יותר מורכבות, כמו למשל זו ששאל "הארץ" (כן, באותו יום): "כיצד תיראה הקדנציה הראשונה של מרב מיכאלי בכנסת?". שאלה מסקרנת, אלא שאין מי שיכול להשיב עליה. מסקרן? מקליקים, ובדף הכתבה נשאלה שאלה אחרת: "האם ח"כ מיכאלי תקשיב לפובליציסטית מרב?" גם זו שאלה מסקרנת, וגם עליה אין מי שיוכל להשיב.
כותרת המשנה חושפת את הבעיה: "הארץ" מבקש לשוב ולפרסם דברים שמרב מיכאלי כתבה ב"הארץ". שרידי הדי.אן.איי לא מרגישים נוח, אז בכותרת המשנה מתפתלים: "רמזים לבאות אפשר אולי למצוא במאמריה שפורסמו בשנה האחרונה ב'הארץ'. מה חושבת מיכאלי על הימין, עופר עיני, נישואים ומזגנים". הרבה יותר פשוט היה להגיד ישר, לא?
גם לנענע 10 יש בדף הבית שאלה פוליטית: "איזו בשורה מביאה איתה ציפי לבני?". במקרה הזה ברור שלכתב עמרי נחמיאס יש שיניים ("כבר משמה של המפלגה החדשה של ציפי לבני, 'התנועה', עולה ניחוח גנרי וחסר מקוריות. משהו שבעיקר משתדל לא להביע שום עמדה בכדי להישאר במרכז, ומרכז, כידוע, זה לא משהו שחסר כרגע במפה הפוליטית"), אבל העורך/ת פחדן/ית.
זה כמובן לא חייב להיות כך. באותו יום (3 בדצמבר) נשאלו הקוראים שלוש שאלות נוספות, כאלה המבוססות על מקורות זרים, המאפשרים השוואת כותרות עם המקור: "הארץ": האם ייתכנו חיים 3 ק"מ מתחת לקרח? והמקור ב"גרדיאן": Search for life begins in lake entombed under Antarctic ice. "דה-מרקר": האם לגו באמת ראוי ל"פרס הצעצוע הדכאני וההרסני של השנה"? והמקור ב"ניו-יורק טיימס": Worst Toy Awards Target Lego Friends. ועוד ב"דה-מרקר": האם התמונות המבחילות האלה יגרמו לכם להפסיק לעשן? והמקור ב"בלומברג": Australians Face Gangrene Photos as Tobacco Brands Vanish.
במקרה האחרון, השאלה שבכותרת של "דה-מרקר" ממש מטעה, כיוון שקופסאות הסיגריות האמורות ישווקו רק באוסטרליה ולא בישראל. אם מתעקשים לשאול בכותרת, הגון היה לשאול: האם התמונות המבחילות האלה יגרמו להם להפסיק לעשן? או: האם התמונות המבחילות האלה היו גורמות לכם להפסיק לעשן?
רק שאלה אחת מאותו יום נותרה ללא תשובה: למה הרווקות בטלוויזיה עדיין מחפשות חתן? אבל היא מ"עכבר העיר".