ההחלטה של הפקת "כוכב נולד" לבחור ביחצן רני רהב כשופט בעונה ה-11 של התוכנית היא החלטה שראוי להעניק לה תשומת לב, כיוון שהיא מצליחה להעביר שני מסרים בעת ובעונה אחת.
לתקשורת יש נטייה להתייחס ברצינות תהומית לרני רהב. גם לכותב שורות אלו ול"העין השביעית" יש נטייה להתייחס ברצינות לרני רהב, ויעידו על כך הכתבות, הידיעות והניתוחים שהוקדשו לאיש, קונסול הכבוד של איים נידחים ומשרתם של אדונים. רהב הוא איש צבעוני ובוטה, וככזה הוא זוכה לתשומת לב חסרת פרופורציה ביחס להשפעתו האמיתית על חיינו.
בשורה התחתונה רהב הוא בובת פיתום. לרגעים נדמה שהוא אדם בזכות עצמו, אבל בפועל, כמו רבים מחבריו למקצוע, הוא קול להשכיר, והשאלה אם את התפקיד הזה הוא מבצע בהצלחה גם היא בגדר שאלה פתוחה (אם כי רשימת לקוחותיו עשויה ללמד כי יש הסבורים שהוא איש מקצוע מהמדרגה הראשונה).
אך מקצועיותו, ככל שזו קיימת, היא בתחום יחסי-הציבור. לרהב, ככל הידוע לי (ואשמח אם מישהו יאיר את עיני), אין כל קשר, מקצועי, מעשי, עקרוני, תיאורטי, פילוסופי, היקפי, רוחבי או אחר לתעשיית המוזיקה, למעט העובדה שבאחרונה הפך לאיש יחסי-הציבור של הזמר אייל גולן (שבצירוף מקרים אסטרונומי נבחר גם הוא לשופט בתוכנית). איני מוציא מכלל אפשרות שרהב גם נהנה לשיר במקלחת.
אז מה בעצם אומרת הפקת "כוכב נולד" כאשר היא מחליטה להציב אותו בעמדת השופט?
את תוכניות הריאליטי למיניהן אפשר לחלק, בצורה גסה, לשני ז'אנרים. הז'אנר הראשון מתמקד במיומנויות החברתיות של המשתתפים בו. "הישרדות" ו"האח הגדול" הן שתי תוכניות שמייצגות נאמנה את הז'אנר הזה. כל שצריך כדי לנצח בהן הוא להצטיין במיומנויות חברתיות כמו כריתת בריתות או תחבולנות. מהסיבה הזו אין שופטים מקצועיים בז'אנר הריאליטי הזה. השופטים הם או המתמודדים עצמם ("הישרדות") או הקהל בבית ("האח הגדול").
הז'אנר השני מתמקד בכישרון כלשהו – בבישול, בשירה, בריקוד, באופנה. זו הסיבה שבתוכניות הריאליטי מסוג זה משתתפים שופטים מקצועיים שתפקידם להעריך ולדרג את ביצועיהם של המתמודדים. הז'אנר הזה מאמין שכדי לשפוט תבשיל, אתה זקוק לידע מקצועי שנרכש בעבודה קשה, אתה חייב להיות מצויד בניסיון מעשי או תיאורטי, ולכן אתה צריך להיות שף מהולל (אייל שני, חיים כהן, יונתן רושפלד), או לכל הפחות בעל רקע גסטרונומי נרחב (מיכל אנסקי).
גם בתוכניות הזמרה למיניהן מונו לשופטים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. כך לדוגמה ב"דה-ווייס" נבחרו מוזיקאים מנוסים כמו אביב גפן, שלומי שבת, רמי קליינשטיין, שרית חדד או חברי להקת משינה. דווקא המנחה, מיכאל אלוני, הוא לא יותר מאשר כרוז של תוכן שיווקי. הבחירה באנשי מקצוע עקבית גם בכל הקשור למדינות אחרות המשדרות את התוכנית: בארה"ב משתתפת כריסטינה אגילרה, באנגליה טום ג'ונס וכן הלאה.
"דה-ווייס" לא המציאה שום דבר. למעשה "כוכב נולד", תוכנית הריאליטי ה"מקצועית" הוותיקה בישראל, היתה הראשונה להבין שכדי לשפוט זמרים מתחילים, להעיר להם הערות, לתקן אותם ולהסביר להם מה הם צריכים לעשות כדי להשתפר, צריך להיות לך רקע כלשהו באמנות המדוברת כמבצע (צביקה פיק, מרגלית צנעני) כיוצר (צדי צרפתי), כאיש תרבות ומבקר (גל אוחובסקי) או כאיש תעשייה (רוני בראון).
לכן הבחירה ברהב כשופט ב"כוכב נולד" מעבירה מסר מרתק למשתתפים בתוכנית ולקהל הצופים: שירה אינה אמנות שמחייבת מומחיות מצד מי שמעריך אותה. כדי לשפוט את איכותה של שירה אין צורך ברקע או בידע כלשהו בתחום. כל אחד, ממש כל אחד, יכול להיות שופט ב"כוכב נולד". אין אמת, אלא רק "האמת שלי" (וכידוע, לכל אחד יש את "האמת שלו"); אין "נכון" או "לא נכון", אין הבדל בין "גבוה" ו"נמוך". אם היחצן של אייל גולן יכול להיות שופט ב"כוכב נולד", הרי שגם עוזרת הבית של אייל גולן יכולה להיות שופטת ב"כוכב נולד".
רני רהב (צילום: "העין השביעית")
ובכל זאת, נשאלת השאלה, למה דווקא רהב? כאן מופיע המסר השני.
החלק המעניין והאהוב על הצופים בתוכנית הוא שלב המינויים הראשונים. השלב שבו חסרי כל כישרון מתדפקים על דלתות התוכנית בתקווה לעבור בשעריה. זה החלק שבו השופטים, וגם הצופים, מתגלגלים מצחוק נוכח הליצנים שהחליטו להתמודד על התואר. דווקא לאחר שלב המיונים יש מי שזונח את התוכנית. כמוני, למשל.
הסיבות לחיבה שלנו דווקא לשלב המיונים רבות ומרתקות (ניתן לקרוא עליהן עוד בספרו של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט מיתוג", בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן), אבל המסר בהצבת רהב בעמדת השופט הוא שהפקת התוכנית הגיעה למסקנה שהיא צריכה ליצן כל הזמן, בכל תוכנית, וכיוון שאי-אפשר לבחור ליצן בצד המתמודדים, בחרו ליצן בצד השופטים.
רהב הוא שם מוכר בכל בית (household name). דמותו חרותה בראשם של ישראלים רבים. הוא ספקטקל, חיזיון שלא ניתן להתיק ממנו את העיניים בין אם בתדהמה ובין אם בזעזוע. למותג "רני רהב" מתלווים שני ערכים מרכזיים: מצד אחד יוקרה שנדבקת במי שמשרת מולטי-מיליונרים כמו נוחי דנקנר או שרי אריסון, ומצד שני צעקנות ו/או עממיות שנובעת מסגנון לבושו ושפתו הפשוטה והבוטה, שלא לומר העילגת ממש.
מהבחינה הזו, הבחירה ברהב תניע מערכת שלמה של חיקויים, ממים, דיונים במדיה החברתית - שבכולם תוזכר "כוכב נולד". ומה בנוגע למקצועיות של התוכנית? אהה, נסתדר גם אם שופט אחד הוא לא שופט מקצועי (בעצם שניים, אם זוכרים שגם צביקה הדר מונה העונה לשופט), ובכל אופן זכרו את מסר מס' 1.
האם ההחלטה למנות את רהב על תקן ליצן תעליב את רהב האדם? כפי שהוכח פעם אחר פעם, רהב לא נותן למציאות לחלחל ולהשפיע על דימויו בעיני עצמו. אם תשאלו אותו, סביר להניח שיהיו לו שלל הסברים מדוע הוא נבחר כשופט ושלל נימוקים מדוע נעתר להצעה. את טיעון "הליצן בשולחן השופטים" הוא ידחה על הסף. "אני? ליצן? מתי בפעם האחרונה הסתכלת בראי? לאשפוז דחוף!".
אם ההחלטה של "כוכב נולד" מסמנת מגמה, הרי שבעונות הבאות של מאסטר-שף יצטרפו כשופטים אייל ברקוביץ' ומירי רגב. אחרי הכל, גם הם אוכלים מדי פעם, גם הם שמות מוכרים וגם הם מצוידים ביוקרה (כדורגלן מעוטר) ובעממיות ("כפיים!"). באופן אישי, אין לי ספק שהם יהיו מסוגלים לתת עצות למי שלא יצליח לנפח את ביצת הפברז'ה; "פשוט תתאמץ, מה נסגר איתך?".