"סיוט... סיוט, זה היה כמו מכונה. את כמו מכונה מתוכנתת. תבוא, תכניס, תוציא, שלום. את מנטרלת את הכל, אין לך כבר רגשות אפילו בכלל. את שוכבת שם, אבל את לא מרגישה מה הם עושים לך בגוף... הוא עושה אותך מכונה, ועם הזמן את מאמינה בזה שאת מכונה, הבנת?".

הציטוט הנ"ל לקוח מספרה של ענת גור, "מופקרות", שבו, בניגוד למה שמנסה גדי טאוב לטעון ("תסמונת סטוקהולם", 27.6.13), הכותבת, כפסיכותרפיסטית המסייעת לנשים לצאת ממעגל הזנות, מקשיבה לקולותיהן של נשים העוסקות בזנות ובוחנת לעומק את הסיבות שהביאו אותן לעסוק בזנות ואת הקושי העצום להתקיים בתוך עולם שבו הן הופכות לשלד אדם שמיש עבור גברים וצרכיהם.

גור, כמו נשים פמיניסטיות אחרות בלובי למיגור הזנות, אינה מדברת מעל ראשיהן של הזונות, כפי שמנסה טאוב לתאר זאת, אלא להפך – היא מדברת מתוך היכרות אינטימית, מתוך שותפות נשית עמוקה, עם זוועת החוויה של הזנות. האם טאוב יכול בכלל לתאר לעצמו את החוויה של התקיימות בגוף שנחדר על-ידי עשרות רבות של גברים זרים בכל לילה? נראה שלא. לדידו זנות היא מקצוע, היא סוג של בחירה רציונלית לגיטימית ו"שפויה".

ובכן, האם טאוב רואה גם בסחר באיברי גוף אדם בחירה לגיטימית של אותו אדם המחליט למכור חלקים מגופו? נראה שלא. הרי מדינה נאורה היא מדינה שאמורה לדגול בשמירת צלם אנוש של אזרחיה ובהומניות בסיסית. מדוע, אם כן, כשמדובר בנשים ההופכות לצעצוע מין עבור גברים, אובדן ההומניות לפתע מטושטש, דו-משמעי ולא מוחלט? לדידו של טאוב, האשה הרי בוחרת למכור את גופה, ומדוע לגזול ממנה את חירותה הבסיסית?

מרחב עולם הזנות הוא מרחב מוכר מאוד לטאוב, שספרו "אלנבי" והסרט שנעשה בהשראתו תיארו עולם זה כ"חצר האחורית" שבה מככבים בעלי מועדונים, סרסורים ונשים שעוסקות בזנות. טאוב סיפר במסע היחצנות לסרט על היכרותו עם בעל מועדון החשפנות, המתפרנס ממכירתן של נשים את גופן.

בהשראת אותו בעל מועדון יצר טאוב את גיבור הספר שלו וגיבור הסרט; דמות המתוארת באופן רומנטי, על אף שאת הכסף היא מרוויחה מניצול גופן של נשים. האיש מוצג על-ידי טאוב כגבר רגיש, נוגע ללב וסימפטי. הוא כביכול אינו מנצל אף אחת, אלא משתתף במצב של win-win – הוא מרוויח מכך שהוא מאפשר לנשים להרוויח מהזניית גופן. הצגה זו של הדברים שבה בוחר טאוב היא מעוותת וחסרת כל הבנה למציאות חייה ולאופן התקיימותה של האשה החיה חיים שכאלה.

טאוב בוחר לפרסם את מאמרו ב"עין השביעית" כנראה כדי לגייס עיתונאים לצד "שלו" – צד שאינו מעוניין בענישה בחוק לגברים שצורכים בכסף את גופותיהן של נשים. הוא מנסה להציג את עמדתו כדואגת למצבן של הנשים, אולם אין במאמרו ולא משפט אחד המפגין מודעות אמיתית לחוויית החיים האכזרית והלא אנושית של נשים בזנות (גם אם לא נשבו לזנות, אלא כביכול בחרו בה).

יש כמובן הרבה מה לעשות כדי לסייע לנשים לצאת ממעגל הניצול והשעבוד של גופן, ונשות הלובי למיגור הזנות אכן מנסות בכל כוחן לפעול בערוצים שונים כדי להעניק סיוע ותמיכה כאלה. עמדה עיתונאית המבינה עד כמה חשוב, נכון וראוי המאבק בכללותו היא חיונית מאין כמותה, כי בניגוד למה שטאוב טוען – אין דבר כזה זונות "סתם". זנות מביאה לאובדן צלם אדם, ובמדינה שמתיימרת לכבד זכויות אדם, יש צורך להיאבק בתופעה, עד חורמה.