במאמרו ב"העין השביעית" טוען ד"ר גדי טאוב כי השיח הציבורי בנוגע לזנות נשלט על-ידי "סוג מסוים של פמיניזם" התופס את הזונות כ"קורבנות" ומבקש להצילן מגורלן באמצעות חוקים האוסרים על קיומה של הזנות ומטילים אחריות פלילית על הלקוחות (כלומר, הגברים המשתמשים בשירותיהן של זונות). טאוב שוטח את טענותיו בפירוט רב ומעלה נימוקים רבים ומגוונים. אנסה להשיב רק על הנימוקים העקרוניים ביותר שבהם, ואתעלם, למשל, מהטענה שבה פותח טאוב את מאמרו, כי "הבורגנות מעולם לא אהבה את הזנות"; אני מניח שהתנגדותי להשקפותיו של טאוב בעניין מסמנת אותי מניה וביה כ"בורגני", אבל נניח להאשמה ילדותית זו.

טאוב טוען כי יש "נארטיב הגמוני" שלפיו זנות אינה עניין של בחירה אלא של כורח, וכי זונות אינן עוסקות במקצוע זה מרצונן החופשי, אלא משום שנסיבות חייהן כופות זאת עליהן. הנארטיב הזה, מצהיר טאוב, אינו מבוסס על "הענף הליברלי והפרוגרסיבי של התנועה הפמיניסטית", ש"ביקש לשחרר נשים ממוסרנות שהכחישה את מיניותן ולתבוע חופש לעשות בגופן כרצונן", אלא על עמדות שמרניות שיוצגו בעבר על-ידי ארגונים בעלי מוטיבציה דתית ופוריטנית, ושהטיפו, בראש וראשונה, להתנזרות משתיית משקאות אלכוהוליים. אלה הם הארגונים שהביאו את תקופת היובש הידועה לשמצה בארצות-הברית. זרם שמרני זה, אומר טאוב, הוא שהעלה את הטענה – המנוגדת להשקפה הליברלית – כי זנות היא תמיד יחסי מין בכפייה, ולכן ראוי לאסור על הזנות גם במחיר הפרת זכותן של נשים לעסוק בכל מקצוע העולה על רוחן.

אותו נארטיב הגמוני שמרני, טוען טאוב, הוא גם זה שסייע להפיץ את המיתוס שזונות הן, על-פי רוב, נשים שחוו התעללות מינית או שנקלעו להתמכרות לסמים או למערכת יחסים חולנית, ושבעקבות חוויות מסוג זה, העיסוק בזנות "נכפה" עליהן. לאמיתו של דבר, אומר טאוב, אין די נתונים מדויקים בנושא זה, ואין לאיש מושג אמיתי אם זונות הן אמנם "קורבנות" או נשים העוסקות במקצוע כלשהו מתוך בחירה חופשית ואותנטית. טאוב מקפיד להבחין בין סוגיית הסחר בנשים – שהיא תופעה שראוי להילחם בה גם על בסיס העמדה הליברלית הקיצונית – לבין סוגיית הזנות כשלעצמה, שהיא עניין שמוטב להסדיר בחוק, אך לא לאסור עליו.

על-פי התפיסה האולטרה-ליברלית של טאוב, היחסים שבין זונה ללקוח אינם אלא ביטוי לחוזה מסחרי גרידא, ובתור שכאלה הם עניין וולונטרי לחלוטין, שאין לאיש זכות לאסור על קיומו. הזונה מוֹכרת (או לפחות משכירה) את גופה, הלקוח משלם את המחיר הנדרש, ואין כאן כל כפייה או ניצול בלתי מוסרי. לכן ראוי שהחברה תמשוך ידיה מגופם של בני-אדם בגירים, אלא כדי להסדיר את הזנות, למשל על-ידי פיקוח רפואי שיבטיח את בריאותם של הזונות ולקוחותיהן.

והנה כאן גם נעוץ, לדעתי, שורש הבעיה בעמדתו של טאוב: לא כל יחסי אנוש יכולים להיות גם יחסים מסחריים. יש מקרים שבהם "מסחור" היחסים צריך להיות אסור, אם לא על-פי חוק, לפחות על-פי המוסר והנורמה. כפי שטוען הפילוסוף האמריקאי מייקל סנדל, יש דברים שאינם ניתנים למכירה ולקנייה, ושאסור שיהיו חלק מהספֵירה הכלכלית. מסיבה זו סנדל מצדיק את האיסור על מכירת איברים להשתלה (גם כאשר מדובר ביחסי סחר-מכר הנעשים מתוך רצון חופשי) – מפני שמכירה וקנייה של איברים פירושה הפיכת האדם לחפץ, לעוד סחורה בשוק הסחורות; זוהי השפלה של האדם ושלילת כבודו היסודי ביותר.

ליברלים מסוגו של טאוב ירצו אולי לטעון שכל עוד מדובר ביחסים חופשיים, אל לחברה להתערב בהם מתוך שיקולים של לגליזם מוסרני. ממש כשם שלפועל או לשחקן הכדורגל יש זכות להשכיר את גופם לעבודה פיזית מאומצת (לעתים תוך גרימת סיכון לבריאותם ואף לחייהם), כן יש גם לזונה זכות להשכיר את גופה לכל דיכפין (במחיר גבוה או נמוך – אין זה משנה). השוק הוא הקובע את הביקוש וההיצע, הוא מחליט מה יהיה המחיר, והוא שקובע גם מה יהיה ערכה של העבודה. אם לזנות יש דימוי ציבורי גרוע, זוהי עובדה שאינה ממין העניין. גם לעבודות פיזיות כגון ניקוי רחובות או קרצוף אסלות עשוי להיות דימוי גרוע, אבל אין זה אומר שהן פסולות מבחינה מוסרית או חוקית.

אלא שיש הבדל עקרוני בין הזנות לבין עבודות פיזיות אחרות. זנות אינה סתם עוד "עבודה פיזית" כמו עבודות בניין או ספורט, משום שהזונה אינה מוכרת את גופה בלבד, אלא גם את כבודה העצמי. יחסי מין אינם "פעילות גופנית" סתם, שאפשר לבצע בתמורה ליותר או פחות כסף, משום שהגוף עצמו אינו בגדר "רכוש" סתם, שאפשר למכור או להשכיר בהתאם לתנודות ההיצע והביקוש (זוהי הסיבה לכך שאונס אינו יכול להיתפס במונחים של "עבירת רכוש", שאפשר לפצות עליה בכסף ולהשיב את המצב לקדמותו. אונס כרוך לא רק באלימות הגורמת נזק פיזי לגוף ונזק פסיכולוגי לנפש, אלא גם בהשפלה ובביזוי של האדם עצמו, ולכן הוא גרוע מעצם מהותו מעבירות רכוש). ההתנגדות המוסרית לזנות אין לה דבר וחצי דבר עם התנשאות או פטרונות. להפך: דווקא הטענה המשתמעת מדבריו של טאוב, כאילו העמדה השוללת את הזנות פירושה "התכחשות למיניותן של נשים", היא הביטוי המובהק ביותר של פטרונות צבועה והיתממות מתנשאת.

גם אם נניח שיש נשים העוסקות בזנות מתוך רצון חופשי (ולא מתוך מצוקה קשה, כלכלית או נפשית); גם אם נאמץ את פנטזיית הסטודנטית-למשפטים-היפה-שרוצה-להרוויח-עוד-כמה-אלפי-שקלים-בחודש-בלי-להתאמץ-יותר-מדי-ושגם-אוהבת-סקס-ולא-אכפת-לה-לשכב-עם-גברים-שהיא-לא-מכירה-ולא-נמשכת-אליהם; גם אם נניח שזונות רבות (אולי אפילו רובן) עוסקות בזנות רק מפני שזהו מקצוע מצוין – גם אז יהיה מקום לטעון כי הזנות היא דבר מגונה, וכי היא כרוכה בניצול של נשים על-ידי גברים ובהשפלתן של נשים על-ידי גברים. מי שטוען כך אינו מוציא את עצמו מכלל המחנה הליברלי ואינו מצהיר על עצמו שהוא "שמרן" או "פוריטני". ההתנגדות העקרונית לזנות אינה מבוססת על מוטיבציה דתית (דווקא המקרא אינו מביע יחס שלילי מובהק כלפי הזנות), אלא על ערכים הומניסטיים חילוניים ובסיסיים.

יש דברים שאסור למכור ולקנות. מין הוא אחד מהם. גם פרטיות וגם אינטימיות, ומה שמכונה "כבוד האדם". איננו מרשים לאנשים למכור את עצמם לעבדות, ואיננו מרשים לאנשים לקנות ולהחזיק עבדים. איננו מרשים לאיש למכור ולקנות איברים, ואסור שנרשה לאיש למכור את פרטיותו או את כבודו העצמי.

(אלא אם מדובר ב"אח הגדול", כמובן.)