חתן בלתי נלאה
"פעם, לפני הרבה-הרבה שנים, כשפרס עוד היה כבן 60 ואני עבדתי בכנסת כעוזר פרלמנטרי זוטר, ראיתי אותו עובר דרך קיר זכוכית", מספר יגאל סרנה בטורו הקבוע, המתפרסם במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות". "אחוז באחד משרעפיו העתידניים, התקדם שמעון בבטחה לתוך זכוכית קומת הקרקע, ובקע מצדה האחר. היא התנפצה, הוא יצא ללא פגע והמשיך לרכב השרד".
פסטיבל חייו הרהבתני של נשיא המדינה, שנערך השבוע, הוא נושא הסיקור והכתיבה המרכזי במוסף השבועי של העיתון של המדינה. כתבי "המוסף לשבת" דואגים פה ושם לעקוץ את האיש רב הפנים והתהפוכות שזכה לעדנה לעת זקנה, אך בעיקר משתפים פעולה ביודעין עם הנחלת מורשתו העכשווית, הנסמכת על הרבה תדמית ומעט תוכן.
"החור ברזומה הצבאי שלו לא צריך להטעות: פרס ניחן בכמה תכונות שגנרלים מתפארים בהן: יש לו אופי חזק, קור רוח וזריזות יוצאת דופן ביציאה ממשברים. בניגוד לדימוי שלו, הוא איש קר וקשוח", כותב נחום ברנע בפתח טורו, הזוכה לכותרת "חתן בלתי נראה".
"הוא לומד כל הזמן. במו ידיו הפך את עצמו מפוליטיקאי למדינאי, מעסקן להוגה דעות, מדמות לאומית שנויה במחלוקת לדמות עולמית. חבל שעשו לו יום הולדת כמו שעושים לאוליגרכים – מלא בהתפארויות שווא, באי-דיוקים היסטוריים, בנצנצים ובילדים. אם יהיה לנו מזל, הכל יתוקן בחגיגת המאה", מאחל ברנע.
"אהבה מאוחרת" היא כותרת טורה השבועי של סימה קדמון. "הוא היה הפוליטיקאי הכי שנוי במחלוקת, האיש שנחבט מימין ומשמאל, הלוזר שזכרו לו רק את הכשלונות, האדם שלא זכה באמון הציבור אפילו פעם אחת. וככל שחיפש יותר את האהבה, כך היא התרחקה ממנו. השבוע, בבנייני-האומה, שמעון פרס קיבל את התיקון. ועוד איזה תיקון", מסבירה כותרת המשנה, הנדמית כלקוחה מתוך תקציר של אופרת סבון שנשלפה מעיתון נשים משנות ה-90.
"תמיד יצא ללא פגע", מסביר סרנה. "גם בכיכר, כשירד במדרגות אל זירת הרוצח שבחר בלי היסוס ביצחק רבין, אף שפרס היה מניע התהליך. לו ירה עמיר בשמעון פרס, נדמה לי שמהלך הדברים היה שונה. פרס היה יוצא אולי חבול אבל חי, ורבין היה נוקם. אבל החייל הזקן הוא שנפל, ופרס קיבל את השלטון, ניסה לעשות הכל עם כולם, ואיבד הכל".
"לטוב ולרע, פרס הוא היום אפוד המגן של ממשלת ישראל בעולם", כותבת סיון רהב-מאיר בטורה, ומזכירה את המקרה שבו השיל ראש הממשלה בנימין נתניהו שכפ"ץ במהלך נאום שנשא בפני חברי מפלגתו.
"באירוע השבוע הוא עלה לברך את מי שהוא השכפ"ץ האישי שלו", כותבת רהב-מאיר על נתניהו, ומפרשנת: "על מה בכלל יש להם להתווכח היום, לנתניהו ולפרס, אם הנציג היחיד מהצד הפלסטיני בכל הערב החגיגי היה ילד בן עשר מחברון, שקיבל פעם טיפול רפואי בזכות מרכז פרס לשלום, ובא לומר, 'שוקרן, אדוני הנשיא פרס, שוקרן'".
ברמן
"היו לי חיים טובים", אומר לכתבת "המוסף לשבת" נחמה דואק יצחק ברמן, לשעבר יו"ר הכנסת, שציין לאחרונה את יום הולדתו המאה ("בצל פסטיבל ה-90 של הילדון פרס"). "אין לי אמביציה שיזכרו אותי אחרי לכתי ואני לא מניח שיזכרו אותי. היה איש ואיננו עוד. זהו".
כן לשלום, לא לאלימות
פרס, פוליטיקאי רב-תושייה אך מושמץ במשך רוב שנותיו, החל עם משיחתו לתפקיד נשיא מדינת ישראל תהליך מורכב ומחושב להפיכתו למדינאי מסוגת ה"סבא", זקן השבט האהוב והמצולק שהשכיל להניח את הנבוט ולהתחיל לחבק. הקודם שעשה זאת, ראש הממשלה הנבצר אריאל שרון, הצליח במשימה אך חלקית; ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, הצועד גם הוא אל עבר הפיכתו לסבא חביב, היה בעבר יריב מר לפרס הפוליטיקאי, אך בימים אלה מסייע לו ברוחב לב בחגיגת המהפך התודעתי שביצע בקרב הציבור.
הנה, יש גם סקר. גרף מסוג עוגה המתפרסם הבוקר בעלונו של ראש הממשלה, "ישראל היום", מעלה כי 77.5% מהציבור היהודי בישראל רוחש רגשות חיוביים במובהק כלפי נשיאו (קבוצות שאינן משתייכות לקבוצת הרוב הלאומית במדינת ישראל הודרו מהבדיקה). רק 4.4%, נתון השווה למרחב הטעות הסטטיסטית בסקר, שוטמים את הנשיא פרס.
"אוהדים את פרס, מסתייגים מהמסיבה הנוצצת" היא הכותרת שבה מוכתרות תוצאות הסקר, שכמשתמע כלל גם שאלה בנוגע לחגיגת יום ההולדת של הנשיא. 51.1% מהנשאלים מסתייגים מהחגיגות, שהיו אך אירוע פתיחה ל"ועידת הנשיא" – כנס עתיר יוקרה ומוזמנים שייסד פרס עם כניסתו לתפקיד.
ראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה ושורה של מכובדים שרים יחד את ההימנון הלאומי, אתמול (צילום: מרים אלסטר)
הנה כי כן, התהליך הושלם: פוליטיקאי יודע שהצליח להפוך לסבא כשמתחוור כי עלה בידו להפריד בין איך שהוא נתפס לבין מה שהוא עושה, ובקיצור להפוך לטפלון. בשביל זה כל מה שעליו לעשות הוא פשוט לעשות פחות – אך עדיין להיראות ולהישמע. תפקיד הנשיא, משרה ייצוגית וכמעט ריקה מתוכן שבה מכהן פרס משנת 2008, תפור למשוואה הזאת; ואכן, עם היבחרו החל פרס הפעלתן לחרוש את הארץ, להצטלם עם כל מי שהסכים וליידע על כך את התקשורת, שמצדה התגייסה למענו בנאמנות.
וזה הצליח, אבל יש קץ'. שלא כמו נתניהו ושרון, שהלכו בנתיב הסבא כדי לצבור כוח שיסייע להם לשמור על מעמדם או להוציא לפועל מדיניות שנויה במחלוקת (ובהתאם, לא הצליחו במשימה במידה שבה פרס הצליח), קיצור הדרך שלקח נשיא המדינה הלבין אותו כמעט כליל, אך הותיר אותו משולל שררה. אין פלא אפוא כי כשברצונו לשוב ולקחת חלק בשיח הפוליטי, לרוב כל מה שהוא מצליח להוציא מפיו הוא שלילה עמומה של אלימות ותחינה ערטילאית ל"שלום". המסקנה: מי שחותר במרץ לשם הפיכתו לסבא, ראוי שיעצור מדי פעם ויוודא שלא הפך בדרך לפנסיונר.
ראש הממשלה פרס
"יכול להיות שהם לא רצו להרוס את חגיגות יום ההולדת ה-90, יכול להיות שהם לא מבינים כיצד מדינות נאורות צריכות להתמודד עם זכרונות מעיקים. בדבר אחד אין ספק: היועץ המשפטי עו"ד יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה עו"ד משה לדור קיבלו לאחרונה החלטה שבינה לבין ההיגיון הפשוט מפריד אוקיאנוס שלם, שבינה לבין הבנת חוקיה הבסיסיים של הדמוקרטיה יש הר", כותב ב"מוסף הארץ" גידי וייץ.
"הצמד הזה עומד בחודשים האחרונים על הרגליים האחוריות ומסרב בעקשנות להתיר לפרסום עדויות שגבתה המשטרה בשנות ה-80 מצמרת המדינה והשב"כ בפרשת קו 300. העדות המסקרנת מכולן בתיק החקירה – האצור עד היום בכספות גנזך המדינה – היא זו של נשיא המדינה שמעון פרס, ששימש בימי הפרשה כראש ממשלה ופרש מטרייה אווירית מעל ראשם של עברייני השב"כ. הפרשה הזאת היא אחת מנקודות השפל המוסריות הקשות בקריירה רווית נקודות המחלוקת של פרס, מצחינה אפילו יותר מהתרגיל המסריח ומנסיון ההדחה של אשכול ערב מלחמת ששת-הימים".
בר-נוער: שלב הפארסה (חלק ב')
כל העיתונים מדווחים בשעריהם על הימלטותו של העבריין שעל עדותו אמורה להסתמך המדינה בכתב האישום שיוגש נגד החשודים בביצוע ובמעורבות ברצח במרכז הנוער הגאה בתל-אביב. אחרי שחבטו במשטרה כהוגן בעקבות מסיבת העיתונאים שבה הפר דרג הקצונה הבכיר צו איסור פרסום, חובטים בה העיתונים שוב בעקבות המחדל בהגנה על עד המדינה. כמו אז, גם הפעם הלעג והביקורת המוטחים באחד ממקורות המידע הראשיים של הכתבים כובשים את שערי העיתונים.
המפכ"ל יוחנן דנינו ומפקד משטרת מחוז תל-אביב בנצי סאו. 4.6.13 (צילום: רוני שיצר)
"משטרת ישראל מציגה: ביזיון", מרעימה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנמתחת באלכסון מתחת לתמונתו של עד המדינה מתראיין לחדשות ערוץ 2, "פרשת בר-נוער: מחדל הבריחה", מנהירה סטמפה גסה המוצמדת למלה "ביזיון". "הבריחה שהפכה את המשטרה לבדיחה", קובעת כותרת התופסת שליש(!) מעמוד הברודשיט הפותח את קונטרס החדשות.
בצד הידיעה המגוללת את השתלשלות הבריחה משובץ תצלום של המפכ"ל, יוחנן דנינו, כשהוא זעוף וקפוץ פה. בעמוד משמאל מתפרסמים תצלומים של כמה בלשים אובדי עצות מחוץ לדירת המסתור.
בעיתונים אחרים הטון מעט רגוע יותר, אך עדיין ביקורתי בכל מובן. "זה כנראה כבר לא מקרי", כותב בשער "מעריב" ברוך קרא. "גם המעצר המוקדם, גם תדרוך העיתונאים הפזיז לפני הסרת צו איסור הפרסום, ואתמול שיא השיאים – הבריחה המביכה של עד המדינה ממקום 'מסתורו'. המרכאות הן כמובן משום שצוותי הטלוויזיה כבר הגיעו בשבוע שעבר אל המסתור".
אם לא ישוב העד, חורץ קרא, תתמוטט התביעה ותמיט חרפה נוספת על השוטרים. "אם העד לא יחזור או יימצא במהרה, עלולה הפרשה, ששווקה בתחילה כהצלחה פנומנלית של המשטרה, להסתיים כאחד ממפחי הנפש הגדולים שהיו פה לרשויות אכיפת החוק", הוא כותב.
"תיק הולך לאיבוד" היא הכותרת שבה מוכתרת ההתפתחות האחרונה בפרשה על שער "הארץ שישי" (המעוצב הבוקר בצורה מבולבלת למדי, בכיכובם של מבוך חצים, פורטרט מפוקסל של עד המדינה ותצלום מעובד של עיר מן האוויר).
"מתיק הדגל של המחוז עברנו לפרשה שתיזכר לעולם בשל הרשלנות בה, וזה חבל", אומר גורם בכיר ואנונימי במשטרה לכתב הפלילים יניב קובוביץ. אמיר אורן, במאמר שכותרתו "הרוויחו את הביזיון ביושר", מזכיר לקוראים כמה מקרי רשלנות אחרים מבית-היוצר של משטרת ישראל.
תרבות
אינטרדיסציפלינריות. בעמוד המאמרים האחורי של "הארץ" מתפלמסת הסופרת ובעלת הטור שהם סמיט עם שר ביטחון בדימוס על שדיה הכרותים של כוכבת הוליוודית ועל פתרון שתי המדינות.
במאמר שפורסם ב"הארץ" לפני כמה ימים קישר משה ארנס בין ההליך הרפואי שעברה הכוכבנית אנג'לינה ג'ולי לבין ההצעה להתנתק מחבלי ארץ למען כריתת שלום עם אויבים, ובכך למעשה יצא נגדו. "ארנס יצר דימוי מעוות. הוא בא להתריע מפני עשות כמעשה אנג'לינה, ואני קוראת למדינאי ישראל לקחת ממנה דוגמה", מסבירה סמיט.
"זאת ועוד – החזה החדש שקנתה לעצמה אולי לא יהיה יפה כמו קודמו, אבל ישראל, בלי צמד העופרים הכבושים יהודה ושומרון, תהיה ללא ספק יפה ומוסרית יותר". סמיט מפספסת את ההזדמנות למתוח את המטפורה עוד קצת ולפרט אילו חבלי ארץ ישמשו כשתלי סיליקון.
חיילות ישראליות אוחזות בבלוני מים המדמים אבנים במסגרת תרגיל צבאי בהתנחלות אפרת, שלשום (צילום: גרשון אלינסון)
חופש יצירתי. "כשאתה מהמר על סדרה אתה מקווה שיהיו לה רגליים להרבה שנים, אבל משקר מי שאומר שהוא יודע את זה מראש", אומר מנכ"ל HBO ריצ'ארד פלפלר לכתבת "7 לילות" ציפי שמילוביץ. "החוכמה היא לדעת לתת למישהו כמו דייוויד סיימון לספר את 'הסמויה' בדרך שלו, והנה, תראי, סדרה מהטובות בהיסטוריה".
סופרמן. "זו ציפור? זה מטוס? זה חייזר שהוא המשיח" (כותרת משנה לביקורת על הסרט "איש הפלדה", "ישראל שישבת"). המבקר, ישי קיצ'לס, נותן לסרט ארבעה כוכבים מחמישה. אורי קליין ב"הארץ" ויהודה סתיו ב"ידיעות אחרונות" קוטלים. ב"מעריב" לא מתפרסמת היום ביקורת על הסרט המדובר (ועל כך בעוד כמה פסקאות).
ענייני דת
כל העיתונים מדווחים בשעריהם כי הרב הראשי יונה מצגר, העומד (יחד עם עמית ממוצא אתני אחר) בראש מערכת ביורוקרטית מהמסועפות והידועות לשמצה במדינת ישראל, נחקר שוב בחשד ללקיחת שוחד, הלבנת הון וכיוצא באלו.
ענייני תקשורת
ב"מוספשבת" של "מעריב" כותבת כרמית ספיר-ויץ על פרויקט "החממה הספרותית" של סטימצקי, שבמסגרתו סופרים חובבים משלמים לרשת חנויות הספרים הגדולה כדי שזו תוציא לאור את פרי מקלדתם. כעת מתלוננים הכותבים על מכירות דלות, בלגן בניהול התמלוגים ועריכה רשלנית. "אנחנו עושים אותה עבודה בדיוק כמו כל מו"ל אחר ומאפשרים למי שרוצה עריכה ספרותית", מסבירה מנכ"לית סטימצקי כשהיא נדרשת להשיב לטענות.
רז שכניק מראיין במוסף "7 לילות" את אלון בן-דוד וטלי מורנו, מגישי מהדורת חדשות שישי של ערוץ 10. בין היתר נדרשים השניים להסביר אם ידעו על הטענות נגד עמיתיהם-לרגע עמנואל רוזן ושרון גל. בשני המקרים עונים השניים כי היו מודעים לשמועות כלשהן, אך לא למעשים חמורים.
"אולי לך הראו במערכת את פרטי הצ'אט באטרף?", חוקר שכניק את בן-דוד בנוגע לשיחה שקיים שרון גל עם עיתונאי אחר באתר היכרויות להומואים – אינטראקציה שאת תוכנה האינטימי הפיץ לכאורה גל במערכת. "נראה לך?", מזדעק בן-דוד. "הרוב פה זה ילדים ששואלים אותי איך היה בשואה".
קוראי "מעריב" שירצו לקרוא על תחומי תרבות אזוטריים דוגמת מוזיקה, קולנוע, אמנות, טלוויזיה, תיאטרון, מחול ואדריכלות ייאלצו בסוף-השבוע הזה לקחת לידיהם עיתון אחר. לפני כחודש, לקראת סגירת מוסף התרבות קצוץ הכנפיים "ז'ורנל", הודיעו ב"מעריב" כי לנוכח משוב חיובי שהתקבל מקוראים – את משבצת התרבות ימלא באופן בלעדי המוסף הריבועי "ערב שבת".
הגם שאינו לגמרי משעמם, נראה שעורכי מוסף התרבות הנוכחי של "מעריב" חוששים להיענות לאתגר שבעיסוק בתרבות החורגת מהמעגל שבו הם חשים בטוחים; נסיונות קודמים שלהם לעסוק בתחום נעו בין רעננות תלושה לפרובינציאליות מביכה. ואולי הם בעצם כלל אינם חושבים על כך, שכן מדובר למעשה במוצר עיתונאי שנרקח עבור קוראי "מקור ראשון" הדתי-לאומי, הנמסר במקביל למנויי העיתון שפעם היה הנפוץ במדינה, שמנהליו החליטו לפטור אותם מקיומו של מוסף תרבות ייעודי.