השבוע, רגע לפני ש"יציע העיתונות" יצאה לפגרה, שיריינה לעצמה התוכנית דקות ארוכות לחלוקת תעודות יושר למשתתפיה. "חדשות לבקרים קורעים את ה'יציע'", פתח העורך אבי ברזילי ("ברזי", בפי חברי הפאנל), שנטש את חדר השידור וצירף עצמו למעגל. "אומרים שיש בעיות, ניגודי אינטרסים, אין שקיפות. לדעתי באופן יחסי הכל בסדר, אבל כדי להוציא את כולנו מהארון הכנתי רשימה ובה גילוי נאות לכל מקטרגינו".
יום לפני התוכנית התפרסם כאן טור שהצביע על ניגודי העניינים של ניב רסקין, המנחה את תוכנית ביקורת התקשורת "תיק תקשורת" תוך שהוא עובד בכמה כלי תקשורת אחרים, ביניהם ערוץ הספורט, שם הוא מנחה את "יציע העיתונות", תוכנית שמרבית משתתפיה נגועים בניגודי עניינים משל עצמם והיו יכולים לספק אייטם נאה ל"תיק תקשורת".
ברזילי מנה את עיסוקיהם של משתתפי התוכנית. אחד עיתונאי במשרה מלאה, השני מאמן, האחר עסקן כדורסל וההוא בעלים של בית-ספר לכדורגל. רוח הדברים: אצלנו הכל שקוף, הצופים יודעים מאיפה מגיע כל אחד, אנחנו לא בית-משפט. כותרת הפינה היתה "הקוד האתי?". סימן השאלה הזה מרחף מעל התוכנית, כשאלה רטורית קבועה. ברזילי סיפק לה תשובה אחת: גילוי נאות, כמי שיוצא לגשם השוטף כשרק כיפה לראשו.
אבי ברזילי (מימין) עם אריה מליניאק בדיון על הקוד האתי, "יציע העיתונות", 17.6.13
לברזילי חשוב להצטייר כאחראי על תוכנית מהוגנת, אלא שטקס הטיהור הפומבי חשף את העובדה שאפילו הוא לא מכיר עד תום את רשת הקשרים העסקיים והמקצועיים של חברי היציע. מרשימת המכולת החגיגית שפרש נעדרה, למשל, העובדה שצביקה שרף הוא (גם) המנהל המקצועי של קורס מאמני כדורסל במכון וינגייט. בין המרצים בקורס: מאמן מכבי חיפה ברד גרינברג, ראש מערך הסקאוטינג במכבי תל-אביב אבי אבן ואנשי מקצוע אחרים ששרף מכסה כפרשן ערוץ הספורט ובפאנל "יציע העיתונות". מצד שני, ברשימה שלו מנה ברזילי את אבי נימני כפרשן בערוץ 1, עובדה שכבר מזמן אינה אקטואלית; שם ויתרו על שירותיו בדיוק בגלל ניגודי העניינים שלו, שבערוץ המסחרי לא רואים כבעיה מיוחדת.
הפאנליסטים האזינו לו בפנים מכורכמות. נדמה שאף אחד מהם לא השתגע על הרגע הזה. "אני אומר את מה שאני חושב ולא מסתיר שום דבר", אמר צביקה שרף ומיד הוסיף לעצמו תעודת הכשר: "אין פה ניגודי אינטרסים משום כיוון". ברזילי תיקן אותו: "גם אם יש אינטרס, הוא ידוע מראש ולכן הצופה בבית יודע מה הוא מקבל". אלא שאם עורך התוכנית אינו יודע על עיסוקו של שרף בקורס מאמנים, כיצד הוא מצפה שהצופים יידעו על כל רשת הקשרים של משתתפי ה"יציע"?
עם כל הגילויים הניאותים שעפו שם, גם הפאנליסטים עצמם לא היו סגורים איך הם צריכים לנהוג. בעוד שברזילי טרח בנאום שכולו שיר הלל לשקיפותה של התוכנית, אייל ברקוביץ' סיפר בהמשך שהוא מקפיד שלא לדבר על "השחקנים שלו", שניים שטיפסו מנשר לליגת-העל. עובדה: איש מחברי הפאנל לא ידע מי הם. ברזילי ניסה לשכנע שאולי עדיף שהצופים כן יידעו, אבל כוכב העבר סירב בתוקף. כל אחד והאתיקה שלו.
ברקוביץ' לא מדבר על שחקניו, אבל מעורב בדיונים על קבוצות הליגה. למשל על עירוני קריית-שמונה. בדיון סוער ב"יציע" על התנהלות הקבוצה, באוקטובר 2012, הגן ברקוביץ' בלהט על המאמן שלה. רון קופמן הטיח בו: "אתה ערימה של אינטרסים", ולא פירט. מעניין כמה צופים ידעו ששחקן של ברקוביץ' נמנה עם הסגל של קריית-שמונה ועשו אחד ועוד אחד.
ברקוביץ' גם קבע ששלמה שרף, "אם הוא חכם", לא צריך לדבר על שחקנים שהוא קשור אליהם. הפרשן הוותיק התגונן: "אמרתי גילוי נאות ודיברתי עליהם". אלא שדקה אחר-כך החליט שרף שמה שמותר לו אינו יאה לאחר: "אם מדברים על ההתאחדות לכדורגל, ואלי אוחנה עובד שם, הוא לא צריך לדבר עליהם". והוא לא היחיד שמתבלבל בין אתיקה לשמתיקה.
מרגע הקמתה, לפני כתשע שנים, היתה "יציע העיתונות" מטרה לביקורת על מוסריותה ומידת הרלבנטיות של משתתפיה. כדי לנטרל את הביקורת הרבו ב"יציע" "לשים דברים על השולחן". האחראי העיקרי לכך היה רון קופמן, שנהג לזרוק הערות לעבר הקולגות ברוח "אתה פסול לעדות", לגלות איך הם קשורים לשחקנים או לקבוצות, או לחשוף למה שלמה שרף מגן על אלי טביב (כי הם אכלו אתמול צהריים ביחד). ואגב קופמן, הצופים לא קיבלו שום גילוי לאן נעלם בשמונת החודשים האחרונים העוגן הראשי של התוכנית. פחות עיתונאי בתוכנית שווה עוד בעל אינטרס באולפן.
ועוד גילוי נאות שלא שמעתם ולא תשמעו ב"יציע העיתונות": הפינה הקבועה "היציע מהמר" היא למעשה פרסומת לווינר. תוכלו לצפות במנחה, סוכן שחקנים, עיתונאי ומאמן מנחשים אם זה יהיה אחת, שתיים או איקס, כשהלוגו של "וינר" מבצבץ בתחתית המסך.
מימין: צביקה שרף, אייל ברקוביץ' ושלמה שרף בדיון על אתיקה עיתונאית ב"יציע העיתונות", 17.6.13
גבעת הצעקות של ערוץ הספורט היא לפני הכל פריק-שואו של גלדיאטורים שקיבלו בעיקר מנדט אחד: לעשות מה שיותר רעש. על פניו נראה שרוב הצופים אינם מוטרדים ממניעיהם הסמויים של חברי הפאנל לתקוף את זה או לפרגן להוא, להתעלם מזה או להזכיר שוב ושוב שם אחר. הם באים בגלל עוצמת הדציבלים והטון ה"דוגרי". פליטת פה של פאנליסט זה או אחר, שמסגירה כי הגיע לדיון בידיים לא נקיות, היא חלק מהשואו.
במהלך פינת האתיקה גויס לטקס ההצטדקות הקבוצתי גם המקרה של אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, שהשעה את עצמו לאחר שהמשטרה החלה לבדוק את הקשר בין עסקיו הפרטיים לתפקידו. לא מעשיו של חסן פסולים, טען ברזילי, אלא בעיקר העובדה שעסקיו היו סמויים. ובהשאלה, לא עצם העובדה שהפאנליסטים שולחים זרועות לשלל תחומים בעולם הספורט היא הבעייתית, אלא החשד הקבוע, והלא בלתי מבוסס, ש"יציע העיתונות" משמשת למי מהם מנוף בקריירות המקבילות, ושהסחורה שהם מציגים לצופים בארשת של מי שאין להם אלוהים היא סחורה מפוקפקת.
כשברזילי סיפר איך הורכב התמהיל האנושי של התוכנית – עיתונאים ודמויות ספורט מיתולוגיות – ברקוביץ' חצי נעלב: "גם אני עיתונאי, גם שלמה". זו בדיוק השאלה שהדיון הזה חידד. "יציע העיתונות" היא תוכנית שבה גילוי נאות הוא הכשר אוטומטי להתנהלות שכונתית, אינטרסנטית בכוח, אם לא בפועל ממש. צריך לומר: גילוי נאות הוא לא עיתונאות. הוא החוליה החלשה שלה.
יש פרס, אין עיתונאים
12 אלף שקלים בתוספת סופרלטיבים על הישגים בקריירה הם פרס לא רע לעיתונאי ספורט בימים שרובם נאלצים לקושש שכר נמוך. תנועת אומ"ץ הודיעה על הענקת פרס לעיתונאי ספורט מצטיין לזכרו של יואל כץ ז"ל, שהיה כתב בעיתון "חדשות הספורט" וברשת ב'. לא יהיה מוגזם להעריך שתיבת הדואר של אומ"ץ תתפקע בימים הקרובים מההמלצות הרבות שינחתו בה. מרביתן יהיו של עיתונאים שממליצים על עצמם.
אלא שהקריטריונים פוסלים, נכון לימים אלו, את רוב העוסקים במלאכה. התכונות הנדרשות לקבלת הפרס הן "הפגנת התמדה, נחישות, אומץ וכישרון". הנחישות וההתמדה העיקריות שאפשר למצוא כיום בתקשורת הספורט מתמקדות בז'אנר ה"פרסום ראשון". אם ועדת הפרס תואיל להתאים את הקריטריונים למה שאוהבים לכנות "העיתונות החדשה", אפשר יהיה להעמיד גלריה מפוארת של מועמדים היישר ממעבה ג'ונגל ה"פרסום ראשון" הפורח באתרים.
קריטריונים אחרים לפרס שמים דגש על עיתונאי שטיפל בנושאים עקרוניים כמו מאבק בגזענות, פגיעה בטוהר המידות ובמינהל תקין וחשיפת מחדלים ארגוניים וליקויים בארגוני ספורט. ובכן, באומ"ץ כיוונו גבוה מדי. הרבה יותר מדי. יכול להיות שאיש מהם לא נחשף לעיתונות ספורט בשנים האחרונות. את מספר התחקירים והחשיפות בשנה האחרונה אפשר למנות בערך על כף יד אחת. המלחמה בהתאחדויות ובארגונים היא בעיקר פרשנית ובדיונים פופוליסטיים. אף אחד כמעט לא באמת מנסה להביא עובדות ולחשוף את אחורי הקלעים. האמיצים נובחים במקהלה רעשנית, הכשרוניים מתמחים בהתחנפות למושכים בחוטים בתקווה לקושש עוד ידיעה "בלעדית".
"יואל כץ", העידו בניו בהודעה על מתן פרס, "פעל תמיד כדי לקדם את הספורט ולא את העסקנים". כמה יואל כץ נשארו במקצוע? באומ"ץ יגלו עשרות עיתונאים שמעידים על עצמם ככאלה. 12 אלף שקל לא הולכים ברגל כשמדובר באחד המקצועות הנמוכים בשרשרת המזון הקפיטליסטית. נותר רק לקוות שביום חלוקת הפרס, בחודש אוקטובר, לא ייאלץ כץ ז"ל להתהפך במבוכה על משכבו.
עם "ישראל היום" הסליחה
בטור הקודם היתה לי טעות – מביכה ומעצבנת. מי שעלה עליה הוא האתר "דגש קל", שגם הכניס לי בקטנה, ובצדק. פירסמתי תצלום טקסט ממדור הספורט של "ישראל היום", שהראה לכאורה כי העיתון טעה בפרסום תוצאת המשחק בין נורבגיה לאיטליה. בידיעה נכתב שהמשחק הסתיים ב-0:0, אלא שבמסגרת מעליו נכתבה התוצאה האמיתית, 1:1.
וכך נכתב בטקסט שסיקר את המשחק: "מישל פלאטיני הגניב פיהוק עייף חמש דקות לסיום המשחק בין איטליה לנורבגיה אמש. נשיא אופ"א הגיע לארץ לכבוד היורו, אבל גם הוא לא שיער שדווקא במשחקו יירשם ה-0:0 הראשון בטורניר".
בשלב הזה נעצרתי. ידעתי שהמשחק הסתיים ב-1:1, והמסגרת מעל הטקסט הזה אישרה זאת. ליתר ביטחון בדקתי באתר הרשמי של היורו, שבישר שנגמר 1:1. לי זה הספיק. לא חזרתי יותר לקרוא את המשך הסיקור, שלמעשה בנה דרמת מתח קטנה. הפיהוק העייף שנבע מה-0:0 הפך בהמשך לשיר הלל לדקות המשחק האחרונות, שבהן נכבשו שני השערים.
למה לא המשכתי לקרוא? כי ברגע שהטקסט בישר כעובדה שהמשחק הסתיים ב-0:0, וברגע שהקורא שאל את עצמו מה פתאום 0:0, והיה חייב לבדוק את פשר העניין, עזב את העיתון בצד וחיפש באינטרנט, ואחרי שווידא ש-1:1 היא התוצאה הנכונה – הוא חש אכזבה מהעיתון שהטעה אותו, ששיבש לו את רצף הקריאה, ולא חזר יותר לקרוא את הטקסט.
זהו ההסבר הפסיכולוגי לעניין, מה שכמובן אינו גורע מהטעות שלי, שבגללה ספג ספורט "ישראל היום" חבטה קלה בצלעות, ועל כך אני מתנצל.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il