כמה כמה יצא הגז?

"ההחלטה על ייצוא הגז משכה מעלה את מדד הנפט והגז", קובעת כותרת סקירת המסחר בבורסה של "דה-מרקר". העלייה מעלה, בת אחוז אחד בלבד, אינה דרמטית ובטווח הקרוב היא חסרת משמעות, אך סקירות מסחר יומיות, כפי ששמן מרמז, אינן עוסקות אפילו בטווח הקרוב. יתר על כך, הן כלל אינן עוסקות במציאות, אלא בפרשנות חסרת ביסוס שלה. למעט מקרים מיוחדים, שינוי במצבה של מניה מורכב מגורמים רבים ועלומים (ודאי שעבור העיתונאי), על אחת כמה וכמה כשמדובר בשינוי במדד, המורכב ממניות של כמה חברות שונות. הדיווח על עלייה או ירידה במחירי מניות הוא מעשה עיתונאי; הקביעה בנוגע לסיבה לשינוי היא בגדר פרשנות של העבר, שאמינותה דומה לזו של חיזוי העתיד. עובדה, האחראים לה עדיין עובדים כעיתונאים ולא משייטים ביאכטות מסביב לעולם.

ההחלטה על ייצוא הגז, שראש הממשלה והשרים הרלבנטיים הודיעו עליה אתמול, לאחר התלבטות ארוכה ומאבק ציבורי (פומבי רק בשוליו), מככבת גם בכותרות הראשיות של כמעט כל העיתונים, הכלליים והכלכליים. עצם הסוגיה העקרונית, שעליה החליטו אתמול, מורכבת, ויש בה, באמת, צדדים לכאן ולכאן. בניגוד לוויכוח הגדול הקודם בתחום תגליות הגז – שאלת התמלוגים, שם מחנה המתנגדים הורכב ברובו מחזית צרה ודורסנית של בעלי הון בעלי אינטרס – בסוגיית הייצוא היה ניתן למצוא בשני המחנות תומכים ענייניים המציגים שיקולים לגיטימיים (מובן שאין זה אומר שאין צד אחד צודק מרעהו, וכל המתעניין בכך יכול לשפוט בעצמו).

אם כן, סוגיית ייצוא הגז עצמה היתה עניינית יותר מאידיאולוגית, אולם גם ההכרעה הממשלתית עצמה נותרה במישור האפור. כמו מצבה של הבורסה אתמול, ובכל יום, גם ההחלטה על ייצוא הגז, על אף שהיא נוקבת במספרים, אינה חד-משמעית. התמוטטות של בורסה, או הלאמת משאבי טבע, הן סוגיות חד-משמעיות. תנודות יחסיות – במחיר מניה או בהחלטה ממשלתית – הן, ובכן, תנודות יחסיות. באופן אולי מפתיע, העיתונות בוחרת היום לכסות את ההחלטה הזו, עם המטען הפוליטי העצום שצברה, באופן שונה מזה של מדורי סקירות מסחר יומיות. במקום כותרות המבשרות על ניצחון או תבוסה לאחד הצדדים שלקחו חלק במאבק האיתנים להשפעה על ההחלטה, מגישים היום העיתונים שערים נטולי סנסציה, כמעט רגועים; ועדה המליצה לייצא 47%, כעת הוחלט על 40%, ללא דרמה.

"חלוקת הגז", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "60% יישארו בישראל, 40% יועברו לייצוא", נכתב מעל לכותרת; "נתניהו הכריע: 60% מעתודות הגז הטבעי יישארו בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב"; "הגז הטבעי: 60% יישארו בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום"; "40% מהגז – לייצוא; 60% יישמרו בישראל", בראשית של "דה-מרקר"; "40% מהגז – לייצוא", הוכרז בראש שער "ממון"; "ישראל תייצא עד 40% מהגז הטבעי" בכותרת הראשית של "כלכליסט"; "רשמית: 40% מהגז – לייצוא" בראש שער "גלובס", ו"40% מהגז לייצוא" בכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר".

דווקא שני העיתונים בעלי הסגנון המתון מעניקים את הביטוי הבולט ביותר לדיווח שיפוטי על ההחלטה. "ראש הממשלה: 'החלטנו להגדיל את כמות הגז שתופנה למשק הישראלי'" היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון", ואילו על שער "הארץ" כותרת בולטת קובעת כי "בלחץ המחאה, הממשלה הגדילה את שריון הגז למשק הישראלי". הנה כי כן, שני העיתונים מתמקדים לא במספרים היחסיים, אלא בהפרש המוחלט בין לשון ההמלצות ללשון ההחלטה, ומפרשים אותו באופן הפוך: "מקור ראשון" כהחלטה אמיצה של נתניהו ואילו "הארץ" כהישג של המחאה.

בכך נותרים שני העיתונים צמודים לאופיים ולאג'נדות שלהם: כתב "גלובס" עמירם ברקת, החתום על הידיעה הראשית ב"מקור ראשון", סיקר את הסוגיה כשהוא נוטה באופן ברור לטובת התומכים בייצוא הגז; אסף גולן, החתום על הידיעה לצדו, הוא עיתונאי מוטה-ממסד; והמהדורה היומית עצמה של "מקור ראשון" היא מוצר המופק בכוח אדם מצומצם ביותר, העושה אותו פגיע למניפולציות שלטוניות. "הארץ", מצדו, תומך באופן מובהק ב"מחאה החברתית" ואינו נוטה חסד לנתניהו.

הפגנה נגד ההחלטה לייצא גז מישראל, אתמול בתל-אביב (צילום: רוני שיצר)

מובן שההטיה הפוליטית והמסחרית הרגילה נמצאת בכל מקום שבו היא שרויה תמיד. ב"ישראל היום" מציגים את ההחלטה של נתניהו בסוגיית ייצוא הגז כמו שמציגים ב"ישראל היום" החלטה של נתניהו בכל נושא, דהיינו כניצחון מזהיר של רוח התבונה. "נותנים גז למשק" היא כותרת הכפולה הפותחת ו"יש מספיק גז לכולם" היא כותרת טור הפרשנות (על השער ובכפולה הפותחת) של הכתב והפרשן הכלכלי לכל עת חזי שטרנליכט. גם ב"ידיעות אחרונות" יחס דומה, אם כי בוטה פחות, אחרי ששר האוצר יאיר לפיד, מועמד הבית של העיתון, היה זה שהחליט על ייצוא הגז לצדו של נתניהו. "רוב הגז אצלנו", קובעת הכותרת לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, "הלחץ הציבורי עבד" מנסה לשכנע כותרת המשנה – אבל בגוף הידיעה, של עמיר בן-דוד, נפרשות העמדות כולן, ובתחתית הדף אף נמצא מקום לסיקור המחאה נגד עצם הייצוא, תחת הכותרת (עטוית המרכאות) "לפיד מגן על הטייקונים". גם במוסף "ממון", המקדיש גם הוא את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת לייצוא הגז, הסיקור מגוון והכותרות מדגישות את עמדת הממשלה.

ובכל זאת, המתנגדים לייצוא הגז, שערכו מחאות קולניות, חסמו כבישים וקיימו הפגנות, יכולים לרשום לעצמם הישג משמעותי, למרות הסיקור המתון לכאורה של ההחלטה המתונה לכאורה. אלמלא המאבק העיקש של קבוצת רדיקלים, ספק אם החלטת הממשלה היתה משנה במשהו את המלצות ועדת צמח, וספק אם העיתונים היו טורחים לכתוב על כך – בוודאי שלא בחגיגת כותרות ראשיות כמו היום. מבחינה זו, הקביעה שבאמצעותה בחרו ב"הארץ" למסגר את הדיווח נראית מדויקת.

מדרום לצפון-קוריאה

"העובדה שנגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר זוכה להערכה מקצועית רבה מעבר לים אינה סוד", כותב אמנון אטד במוסף "כלכליסט", "[...] אבל השבוע, כך נראה, נשבר השיא. בכנס הכלכלי שאירגן בנק ישראל לכבוד פרישתו של פישר התחרו האורחים הבכירים מחו"ל מי ישמיע עליו יותר דברי שבח. הכל כנראה נכון, אבל כשהן באות בכזו מאסה קריטית, התשבחות הופכות לעיסה דביקה שנראית כמו סגידה פולחנית למנהיג רוחני. ומנהיגים רוחניים כבר אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו".

"חגיגת יום ההולדת של שמעון פרס היתה חגיגה לא מוסרית", פותח גדעון לוי את מאמרו ב"הארץ".

"למען השלום: פרס העניק לקלינטון את 'עיטור הנשיא'", נכתב בכותרת גג לידיעה הנפרשת על פני עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות", ומוקדשת לסיקור ספיחי חגיגות יום ההולדת של נשיא מדינת ישראל הנוכחי. "תודה, חבר", היא הכותרת.

תורת הנתונים

"משרד רה"מ בולם את השקיפות בוועדה לחקיקה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "חוות דעת משפטית שהזמין מזכיר הממשלה מקשה על הגברת הפיקוח הציבורי על החלטות השרים: 'החברים עלולים להצביע משיקולי פופולריות'".

"משרד האוצר מציג: פספוסים בתחזית" היא כותרת ידיעה של גד ליאור במוסף "ממון". "ב-13 מתוך 14 השנים האחרונות היו פערים של מיליארדי שקלים בין תחזיות האוצר להכנסות המדינה ממסים לבין הכנסות בפועל. התוצאה: גידול באי-השוויון".

"לאחר ש'כלכליסט' והסדנה לידע ציבורי השיקו פרויקט לניתוח התקציב, התחילו לצוף כל מיני סיפורים", כותב שאול אמסטרדמסקי במוסף "כלכליסט", "למשל זה בסעיף 00370212 בתקציב משרד התיירות, שלפיו התקציב של המרכז לפיתוח המקומות הקדושים יעמוד על 9 מיליון שקל בלבד, ירידה של 11% מהשנה שעברה. אלא שבדיקת הסעיף בעבר מגלה שלאורך השנה ועדת הכספים הזרימה למרכז עוד כמה מיליונים, בגובה 75% מהתקציב המקורי. כלומר, המקומות הקדושים תוקצבו בפועל בכמעט פי שניים משתוקצבו בתקציב המדינה הרשמי, שבו הציבור יכול לעיין. כך זה עובד באינספור סעיפים, מתחזוקת הכותל ועד תקציב הביטחון: כותבים פחות כדי לא לעורר רעש, ואז מנפחים בשקט. צריך לצלול לתקציב, צריך להבין את המגמות, צריך למחות – וצריך גם לזכור שהוא רק טיוטה גסה לדבר האמיתי".

יוקר המחיה

"בישראל נדרשות כיום 135 משכורות בממוצע, כלומר כ-11 שנה כדי לקנות דירה".

"אתה צוחק עלי!".

(מנהל קרן הגידור קייל באס מגיב לנתון שמוסר לו העיתונאי אורי פסובסקי, המראיין אותו למוסף "כלכליסט").

פורנו

"ליטבק הסתובב בין המבקרים כשסביבו מכרכרים נערים חתיכים שלא משו ממנו כל הערב", מתאר ארי ליבסקר במדור "הון אנושי" שבמוסף "כלכליסט" ביקור בערב פתיחת תערוכה בגלריה ליטבק. "שאלתי אותו אם, כבעל ממון, הוא שוקל לרכוש חברות בישראל. הוא ענה: 'אני לא מעוניין להשקיע כסף בישראל'. הזכרתי באוזניו את האקזיט של וייז, וליטבק אמר: 'זה נהדר, אבל תחום העיסוק שלי מאוד רחוק מזה, אף ששנינו עוסקים בהייטק. מה שמעניין אותי בארץ זה אמנות'. העובדה שליטבק עשה את הונו מאתרי פורנו אינה מרתיעה את האליטה הישראלית. אולי אפילו להפך. כתבנו את זה כאן מזמן, ועדיין מפעים להיתקל בזה בכל פעם מחדש".

ענייני תקשורת

על שער "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מתנוסס תצלומו של גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה שרון, בעל טור בעיתון וידיד המערכת. "ניצחון לחוות השקמים", נכתב לצד התצלום. "למרות התנגדות מינהל מקרקעי ישראל: משפחת שרון תוכל להקים מתקן סולארי בשטח החווה" (ליטל דוברוביצקי). בעולם הפוך, ייתכן שהעורכת היתה מנסחת כותרת  אחרת, אולי "הפסד למדינה", אבל אנחנו חיים בעולם ישר.

ב"הארץ" נפרד יוסי קליין מדורון רוזנבלום.

על שער "ידיעות אחרונות" מודפסת הכותרת "תיכוניסטים, 'ידיעות אחרונות' מוצא לכם עבודה", המובילה לידיעה הנחזית לעיתונאית ומקדמת לוח דרושים שבבעלות החברה המחזיקה בעיתון.