צינורות ומועדונים

"חסן השעה את עצמו; דו"ח ממשלתי חמור על עסקיו", נכתב בכותרת הידיעה הראשית בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". "ישראל כץ: 'נמל אשדוד סוחט את המדינה וחסן סוחט את הנמל'", נכתב בכותרת ידיעה נוספת באותו עמוד. "ההתנהלות בנמל אשדוד היתה ידועה כבר שנים, מדוע דווקא עכשיו המתקפה הכוללת על אלון חסן?", שואל אשר שכטר בטור המתפרסם באותו עמוד. "האם זה כיוון שבסוף-השבוע מעלליו כיכבו בערוץ 2, או שיש סיבה אחרת, מורכבת יותר? ולמה כולנו כל-כך ממוקדים בחסן האיש, ולא בשיטה המושחתת שסביבו?".

על השאלות שמעלה שכטר עונה אבי בר-אלי בטור פרשנות התופס את העמוד האחר בכפולה הפותחת (ומקבל הפניה שמנה מהשער). "כשעיני ניצב ערב פתיחת משא-ומתן קרדינלי על עתיד הענף הנמלי, משא-ומתן שלו נודעות השלכות רוחב ישירות על המגעים שבקנה מול ועדי יתר המונופולים – ובראשם חברת החשמל – אין מקום לטעויות וגם לא לסוסי פרא", כותב בר-אלי אחרי שהוא מתאר כיצד אלון חסן, ראש ועד עובדי נמל אשדוד, התנהל בצורה עצמאית, במנותק מארגון האם שלו, ההסתדרות. לפי בר-אלי, חסן תמך בהפרטת הנמל, שיישאר מונופול וכך יוכל לשמור על מעמדו כראש הוועד. עיני, לעומתו, תמך בהקמת נמל מתחרה, שיוסיף עובדים מאוגדים להסתדרות.

בר-אלי ממשיך בשרטוט של עולם פוליטי ציני, שאין בו מקום לשיקולים ענייניים או ציבוריים והוא מורכב כולו מתאוות בצע ושררה וחישובי תועלת אנוכיים: עיני חבר לשר התחבורה ישראל כץ, שהיה מעוניין להיפרע כביכול מחסן לאחר שזה סירב לשורת מינויים פוליטיים שהשר ביקש לבצע בנמל ואף הדליף את דבר הניסיון לתקשורת. בין עיני לבין כץ, כך בר-אלי, נוצר קשר עוד קודם לכן על רקע הטיפול במשבר ברכבת ישראל – לפי בר-אלי, עיני הדיח את יו"ר הוועד הלוחמנית גילה אדרעי תמורת סילוקו של יו"ר הרכבת הלוחמני אורי יוגב על-ידי כץ.

"'נפגעי חסן' שילבו לפיכך ידיים, ומכאן תיקתקו העניינים במקצועיות ראויה לציון", מתאר בר-אלי. "חיש קל נשלף מארכיון הנמל דו"ח הביקורת הפנימי על עסקיו הפרטיים של חסן, שהוכן בעקבות תחקיר מוסף 'הארץ' ונקבר מאז. עליו נוספו כמה עדכונים אקטואליים ועדויות עובדים ונהגי משאיות שגויסו למשימה. הבימה שנבחרה – מדורת השבט בפריים-טיים של ערוץ 2 בשישי. המועד: שבועיים לפני המועד שקבע כץ לפרסום המכרזים להקמת הרציפים החדשים".

ראש ועד העובדים בנמל אשדוד אלון חסן (צילום: יוסי זמיר)

אתמול הלין כאן אורן פרסיקו על כך שבחדשות ערוץ 2, שם שודר תחקיר על חסן, לא ניתן קרדיט לעיתונאית "הארץ–דה-מרקר" שרון שפורר, החושפת את תחלואי העבודה המאורגנת בנמל אשדוד זה כשנתיים (קרדיט שנותן היום שי ניב במתחרה המר "גלובס"). מניתוחים כמו זה של בר-אלי אפשר להסיק כי בערוץ 2 לא סובלים מהעדר קולגיאליות. בתמונת העולם שהוא מצייר, עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 2 כלל אינם מודעים לתחקיר "הארץ", שלא לומר זרים לעבודה עיתונאית עצמאית; הם פשוט צינור המעביר לציבור את החומרים שמספקים לו אנשי השררה במערכת הפוליטית וההסתדרותית כשאלה מחליטים שבשלו התנאים להיפרע מאחד מחבריהם. "המועדון החליט להקריב את חסן", מנסחת זאת אחת ההפניות על שער "דה-מרקר".

"הלקח הנלמד מתיאור אחורי הקלעים של הסיכול הממוקד", מסכם בר-אלי, "הוא שההיפרעות הפומבית מחסן, במהלך ציני ומתוכנן של 24 שעות בלבד – רחוקה מללמד על שינוי תודעתי בקרב קברניטי המשק. זו בסך-הכל סגירת חשבונות אישית, שנועדה לסלק מפגע נקודתי בדרך לעסקת חבילה נקודתית – ולא תפיסה רומנטית חדשה לגבי מערכת יחסי העבודה. [...] הדחת חסן מתפקידו, אם בכלל תמומש – ואם תאזור היום הנהלת הנמל אומץ לשבץ אותו למשמרת ולקחת מידיו את הרכב הצמוד – לא תשנה במאום את המציאות. הרגולציה על המונופולים הממשלתיים תמשיך להיות רקובה, השבת הכוח הצפויה למרכזי המפלגות רק תעצים את הבחישה הפוליטית בניהולם, הניהול השוטף יוסיף להיות בלתי אפשרי, הכניעה לוועדים תהיה בלתי נמנעת – ואם יימצא בין הוועדים עוד יו"ר חצוף, גם הוא יידע לעשות מזה כסף".

אלא שהתמונה מורכבת עוד יותר, כפי שמעיר ניב ב"גלובס". כמו עיתונאי "דה-מרקר", גם ניב סונט ביו"ר מפלגת העבודה ושותפתו של עיני, שלי יחימוביץ', שהתעוררה שלשום וגילתה כי ועד העובדים בנמל אשדוד מתנהל בצורה מחפירה ומשחיתה, וגם "פוגע בעבודה המאורגנת". "בעצם השימוש שיחימוביץ' עושה בחסן כדי לשרת את עצמה ואת התיקון התדמיתי שהיא מנסה לייצר כנראה בימים אלה", כותב ניב, "היא מחמשת עוד יותר את אלה שמבקשים לפגוע בעבודה המאורגנת. הנה, הבוקר (א') נפתח קמפיין חסר תקדים מצד אחד העיתונים הכלכליים כנגד בתי-הדין לעבודה שמעניקים גיבוי עיוור, לטענת הכותבים, לכל אותם ועדים חזקים. עסקיו הפרטיים של חסן הרי מעולם לא עמדו למבחן בבית-הדין לעבודה, אבל זה כמובן לא מעניין את אלה שמנהלים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת ומוכנים להכפיש את המערכת המשפטית בדרך אל המטרה", הוא מוסיף – ומכוון כמובן ל"דה-מרקר".

ואכן, גם היום ב"דה-מרקר" הכותרת הראשית מלווה בתמונתו של חסן, אולם מכוונת גבוה ורחב ממנו: "נתניהו: יש להגביל בחוק שביתות בשירותים חיוניים", נכתב בה. "ראש הממשלה: 'יש למנוע מצב שבו גם בנמלים החדשים יעשו שימוש לא ראוי בזכות השביתה'", מסיימת כותרת המשנה, לאחר שהיא מתייחסת למעלליו של ראש ועד אחד בשירות חיוני אחד (אלון חסן).

"תמיד מדהים לגלות בכל פעם מחדש כיצד סיפור על התנהלות בעייתית מצד יו"ר ועד עובדים מקבל חשיפה הרבה יותר גדולה מסיפור על התנהלות בעייתית לא פחות (לפעמים הרבה יותר) מצד ראשי ההנהלה", כותב עוד ניב. "'גלובס' חשף בפברואר האחרון כיצד יו"ר דירקטוריון נמל אשדוד, גדעון סיטרמן, עשה שמיניות כדי לקלוט בנמל פעילת ליכוד שמקורבת לאיש ליכוד אחר, שאף זכה בעבר לתרומה כספית מצד סיטרמן עבור התמודדותו בפריימריז. סיטרמן ניסה הכל, אפילו ביקר באותה וילה מפורסמת של אלון חסן. דווקא חסן הוא שהתנגד למינוי, וכך נחסכה מהנמל נוכחותה של 'מלוות אח"מים' – התפקיד החדש והמיותר שיועד לאותה פעילה.

"התקשורת", חותם ניב, "צריכה לשאול את עצמה מה השתנה מאז התחקיר ההוא של 'הארץ' מלפני כשנתיים זולת העובדה שממשלת ישראל החליטה להקים עכשיו נמל חדש ופרטי סמוך לנמל הקיים. התקשורת צריכה לשאול את עצמה איזה אינטרס היא משרתת, ואיך קורה שהיא נבהלת מיו"ר ועד שיש לו גם בריכה פרטית בבית. איך זה שבאותו תחקיר ב'הארץ' היה חשוב לספר לנו על תמונות של רבנים במשרדו של חסן או על העובדה שמשה פרץ וליאור נרקיס הגיעו לשיר באירוע משפחתי שערך. רוצים לומר: הוא לא הטעם שלנו, האיש הזה". לא מהמועדון.

איראן זה שם

"הבית-הלבן על רוחאני: סימן אפשרי לפיוס עם העולם", מתפייסת הכותרת הראשית של "מעריב". "הבית-הלבן: בחירתו של רוחאני היא סימן אפשרי לתקווה", מעודדת מעט פחות הכותרת הראשית של "מקור ראשון". "ארה"ב: בחירת רוחאני נותנת תקווה; נתניהו: אסור למערב להשלות עצמו", נכתב בכותרת הראשית הדו-קוטבית של "הארץ". "ארה"ב: רוחאני יקבל צ'אנס", מנדבת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אבל ראש הממשלה נתניהו מפקפק", ממשיכה מיד כותרת המשנה, "הנשיא האיראני החדש כינה בעבר את ישראל שטן, צריך לבחון אותו רק על-פי מעשיו".

אם יש מנהיג שעלינו לבחון רק על-פי מעשיו, מדוע שנעניק משמעות כה גדולה לדברים שאמר? זו השקפת עולם שלפיה לדיבורים יש ערך שקול למעשים. "וושינגטון: אם רוחאני יעמוד בהבטחותיו, הוא ימצא בנו פרטנר", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום", העיתון היחיד שאינו מצטט בכותרתו הראשית את המסר האופטימי האמריקאי, ומאזכר אותו באופן מסויג ותלוי. הכותרת הראשית עצמה היא זו: "רה"מ למערב: 'בלי אשליות'".

ראש הממשלה בנימין נתניהו במשרדו בירושלים (צילום: ישראל מארק סלם)

"הפתרון הטוב ביותר מבחינת ישראל הוא הסכם בין איראן למערב", נכתב בפתח תמצית טורו של נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות". "עמדתה הפומבית של ישראל, לפיה לתוצאות הבחירות באיראן אין משמעות, מציבה אותה לבד מול האופטימיות הזהירה של העולם". "הבדלי הגישה בין ישראל לארה"ב לגבי השלכות הבחירות באיראן הם בראש ובראשונה עניין של היסטוריה ואופי", כותב חמי שלו ב"הארץ". "ישראל איבדה אתמול את אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר", קובע אורי אליצור ב"מקור ראשון".

אם לדיבורים יש ערך שקול למעשים, אזי הקריאה לבחון מאן דהו על-פי מעשיו אינה יכולה להיות מכוונת להוציא מן הכלל את הדברים שהוא אומר. אם כן, אם ההצהרות של המנהיג האיראני הנבחר רוחאני שקולות למעשיו, על סמך מה אסור לנו, הציבור הישראלי, לשפוט אותו, אליבא דנתניהו? התשובה חייבת להיות: על סמך התקווה שמעשיו ודבריו יהיו שונים מאלו של קודמיו. לכן הכותרת של "ישראל היום" מדויקת כל-כך: נתניהו אינו מעוניין במעשיו, או בהצהרותיו, של רוחאני, משום שהמחשבה שאלה יהיו בעלי משמעות היא אשליה. "הוא קורא לנו השטן הציוני", נכתב לרוחב כפולת העמודים הפותחת את גליון "ישראל היום". "נתניהו למערב", נכתב בכותרת המשנה, "אסור להתפתות למשאלות לב – ככל שהלחץ יגבר, כך יגדל הסיכוי לעצור את הגרעין".

ובינתיים, במגזר

"ארגון צהר לעובדיה: חזור בתשובה ובקש מחילה מהרב סתיו" היא הכותרת המפגיעה על שער "מעריב", המחלקת תואר "רב" לחביביה ושוללת אותו ממי שאינם. "נערים תקפו את הרב סתיו", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחרי שהרב יוסף כינה אותו 'רשע': מועמד הציונות הדתית לרב ראשי ספג דחיפות וקללות". רועי לחמנוביץ', לעולם "לשעבר דובר ש"ס", כותב ב"מעריב" כי "מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס עשה בדרשתו השבועית במוצאי-שבת שירות יחצני עצום ליו"ר ארגון רבני צהר ורב היישוב שלהם, הרב דוד סתיו, והפך אותו מרב חשוב בציונות הדתית לאחד ממנהיגיה הרוחניים". האם כעת גם הרב סתיו יתחיל לקלל בפומבי?

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מתפרסמת מודעת עמוד למגזין "Family Wealth", העוסק, כך לשון המודעה, ב"Family Office", ולמי שאינם מבינים נוסף גם תיאור עברי: "ניהול עושר ועסקים משפחתיים". זהו "המגזין היחיד בישראל", מתפארת המודעה, "העוסק באתגרים המהותיים ביותר העומדים בפני בעלי עסקים משפחתיים". את רוב שטח המודעה תופסים איורים של עו"ד רם כספי והיזם יוסי ורדי: "האם השושלות הקיימות בענף המשפטי יאפיינו גם את הטכנולוגיה?", שואלת המודעה שנוסחה, עוצבה, נמכרה, הובאה לדפוס ופורסמה על-ידי אנשים שספק אם יוכלו להוריש לילדיהם דירה, שלא לדבר על "עושר". מתברר כי בישראל, בעלת עיתונות המונים מתרדדת והולכת, נעלמת והולכת, יש שוק למגזין מיוחד לבעלי הון הזקוקים ל"ניהול העושר" של ה"שושלת" שלהם.

אם מגמת הפער החברתי תימשך, מה ייוותר מן ההבדל בין החברה המודרנית והנאורה שלנו לבין תקופות אפלות של המון נבער הנשלט על-ידי קומץ עשירים מופלגים? ובכן, בימינו, אפשר למכור להם מגזין.

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", אחרי שהוא מזכיר את קלישאת הכותרות הישראלית האולטימטיבית ("העולם כמרקחה"), בסופו של הטור השבועי, מייחל נחום ברנע לכך שברברה סטרייסנד "בת ה-71" תופיע במסיבת יום-ההולדת ה-90 של הנשיא שמעון פרס "עטופה בפרווה לבנה ומחשוף עמוק, ושרה לאט-לאט, בקול מתפנק: 'יום הולדת שמח מיסטר פרזידנט'".