ביום שישי האחרון בישר דורון רוזנבלום לקוראי "הארץ" על יציאתו לפרישה מוקדמת. מתבקש, ולמעשה כמעט בלתי נמנע למנות גם את רוזנבלום עם נפגעיה הרבים של מגפת הפרינטמת. מדובר, כמובן, במחלה חשוכת המרפא, שהפילה (מקצועית) חללים כה רבים בשני העשורים האחרונים, עד שדומה שאפילו היכל ההנצחה על-שם צוקרברג צר מלהכיל את הפוסטים, הציטוטים, האזכורים וההספדים על עוד ועוד כותבים וכותבות מוכשרים שנפלו קורבן לפרינטמת ונפלטו אל החופים הצחיחים של הפנסיה המוקדמת.
למעשה אפשר בנקל לדמות את עולם התקשורת הישראלי של העידן הנוכחי לאולם מלאכה, או סדנת ייצור מיושנת, הולכת ומתרוקנת, הולכת ודוממת, ורק באחת מן הפינות התוכי טוקבק אינו מפסיק מלצווח: "הפרינטמת! הפרינטמת! הפרינטמת!". ואז מישהו מכסה את הכלוב של התוכי, בתקווה נואשת להשתיקו. נכון שהוא דובר אמת וכולם כבר הבינו שהפרינט מת, אבל שיפסיק כבר לחפור.
אלא שפרישתו של רוזנבלום לגמלאות, המבשרת כפי הנראה על סוף הקריירה שלו בעיתונות הממוסדת (קרי, זאת שמשלמים בה), ראויה למבט רחב יותר. רוזנבלום ראוי ליותר מן הספירה הפנקסנית של חללי הפרינטמת, משום שהפריזמה הזאת מחמיצה את הסיפור המורכב יותר של הכתיבה של רוזנבלום. פרישתו של רוזנבלום אינה עוד סימפטום "רגיל" של גסיסת המדיומים הישנים, משום שרוזנבלום מעולם לא היה כותב מוכר ופופולרי.
תחנות הקריירה המרכזיות של רוזנבלום – "דבר השבוע", "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ" – חשפו אותו בפני קהל קוראים קטן ומובחן, חופף לעתים. הוא לא כתב בצהרונים ולא עבד (כמעט) בטלוויזיה, כך שבמקרה של רוזנבלום שאלת התפוצה היתה, מלכתחילה, משנית. מעבר לכך, פרישתו אינה (רק) נגזרת ישירה של משבר העיתונות המסורתית, משום שההשפעה ההרסנית ביותר של המשבר ניכרת, בראש וראשונה, בדלות הדיווח החדשותי ובגדיעת התחקיר העיתונאי. העדר המשאבים פוגע במיוחד במחלקות הכבדות בתקציב (והפגיעות לתביעות משפטיות) של התקשורת, ולאו דווקא בפובליציסטים, היכולים לשגשג גם ביקום המקוון, כמו שאולי יקרה לרוזנבלום עצמו.
ולבסוף, הפרישה של רוזנבלום היא יותר מעוד דיווח על עוד אובדן בפרינט בשל הכישרון הפנומנלי והתרומה הייחודית שלו לגיבוש שפת העיתונות הישראלית. מעטים, כאמור, קראו את רוזנבלום (בוודאי ביחס לקריירה ארוכת הנגן שלו). ואולם, מי שקרא את רוזנבלום, ויותר מכך מי שכתב אחרי שקרא אותו, התקשה לחמוק מהשפעת השפה העיתונאית שרוזנבלום ברא. שהרי קשה היה לדמיין ולהגות את מגפת הפרינטמת ואת התוכי טוקבק (הקנרית של הפרינט נפחה את נשמתה בכניסה למכרה, כשמיברג עזב למיין) בלי תרומתה מרחיבת התודעה של השפה הרוזנבלומית.
מה שמייחד את השפה של רוזנבלום הוא היכולת הנדירה שלו לגרוף אל תוך לשון הכתיבה את הישראליות, על גילוייה התרבותיים השכיחים ביותר, ואז להפיק ממנה שפה חדשה. מין עברית-ישראלית-רוזנבלומית, שחיה את העברית היומיומית ובה בעת משקיפה עליה בריחוק נדהם. כמו מסרבת להאמין שיש איזשהו קשר משפחתי קלוש בינה לבין השפה הפרחית, המיוזעת, הנשברת על לשונם של בדרני הטלוויזיה, הפוליטיקאים והטוקבקיסטים.
רוזנבלום הוא מי שהמציא את "הרברביץ", "השרשרון", "ליידי מחבט", "שימון פרס", "לימון חומצת", "שפקולציות", "המפלבל בעיניו" ו"המעקצץ באפו", אם להזכיר רק מעט מן הגיבורים הנלבבים של היקום הרוזנבלומי. אלא שהגדולה של רוזנבלום אינה מתמצה בהמצאות לשוניות ובתיוגים מדויקים של אנשי ציבור. פסגת העיסוק של רוזנבלום בשפה מצויה, לטעמי, באופן שבו הוא מפרק את המנגנונים המרכיבים את השיח הציבורי השגור, ובעיקר את השפה העיתונאית. בהקשר הזה יש לרוזנבלום תפקיד חינוכי מובהק כמי שמבהיר את האופן שבו הכיסוי העיתונאי הישראלי, כשמו כן הוא – יותר משהוא מספר לנו על המציאות, הוא מבקש לכסות אותה; להסתיר, להדחיק ולהסיח את הדעת. כך למשל ב"מילון עזר לשפת הג'יבריש":
'כמה מחסניות נשא איתו המחבל השני': כלי התקשורת הממלכתיים ממשיכים להדחיק את הגיהנום נטול-הזמן, נטול-הקץ-והתכלה, הסוגר עלינו, באמצעות סיקור אובססיבי של תת-פרטים זוטרים של תקריות חולפות, תוך העמדת פנים ש'אלוהים מצוי בפרטים הקטנים' (לאחר שהוא הסתלק בייאוש מן העניינים הגדולים) (מוסף "הארץ", 25.12.92).
ככלל, האופן שבו מציג רוזנבלום את המציאות הישראלית, ובמיוחד את האופן שבו התקשורת מתעדת את המציאות הזאת, חותר תחת ההנחה שהזמן הישראלי הוא ליניארי. נראה כי המציאות המקומית נעה קדימה בשעטה, דורסת כל מה שישן, מכחידה את הזיכרון וקוטעת כל מסורת (איך הרסו לנו את גימנסיה הרצליה, איך ייתכן שתלמידי התיכון לא שמעו על יגאל אלון וכו'). ואולם, בפועל, כפי שמיטיב רוזנבלום לאבחן, לצד מחיקת העבר, יסודות העומק של המציאות הישראלית נסמכים על סדרתיות מייאשת, מלווה בשינויי ניואנסים קלים בלבד.
"הכל יקרה ודבר לא יתרחש", קבעה כותרת לטור של רוזנבלום ב"כותרת ראשית" מ-1986, ובכך סימנה את תפיסתו של רוזנבלום באשר לזמן הישראלי, המעגלי-להכעיס. התפיסה הזאת מחדדת את ההבנה באשר לתפקיד המהותי של העיתונות הישראלית: יותר משהיא עוסקת בדיווח על המציאות המשתנה, היא טרודה במילוי דקדקני של כללי הריטואלים התקשורתיים לגוניהם: ריטואל פיגוע-תגובה-פיגוע, ריטואל האלהה של הרמטכ"ל המכהן וההתפכחות המרירה ממנה כשהלה, בתפקיד שר התחבורה, מתגלה כסתם עוד עסקן צמא כיבודים. ומובן שגם "ריטואל הגזירות-שאחרי-בחירות", שרוזנבלום מיטיב לאבחן את מרכיביו, שלב-אחר-שלב:
1. האופטימיות המשונה – תחושת הבטן המיסטית, המופרכת לחלוטין, כאילו הפעם שר האוצר הוא האיש הנכון במקום הנכון: הכל מתחיל בכך שאחרי הבחירות מתמנה לתפקיד שר האוצר בדיוק אותו האיש שאינו מבין דבר בכלכלה.2. הודעתו של השר החדש שהוא מצא משרד ותמונת מציאות 'במצב הרבה יותר גרוע מהמשוער'.
3. תסמונת החופש-תם.
4. סינדרום הקברניטים: ...זוהי אולי הארץ היחידה שנהוגה בה הפרדה כמעט גמורה בין הפוליטיקה והמדינאות ה'קונבנציונליות' ובין 'העניינים הכלכליים האלה'. 'עניינים אלה' מופקדים מאז ומתמיד, באופן עיוור לחלוטין, בידי אותו קומץ קבוע של מנדרינים מהודרים ויודעי ח"ן מיתולוגיים, הקרויים בשמות מכונפים כמו 'קברניטי המשק', 'הפרופסורים לכלכלה', 'בכירים באוצר', 'נגידים' או 'החלונות הגבוהים'.
קשה להאמין ובה בעת כלל לא מפתיע לגלות שאת הניתוח העדכני הזה פירסם רוזנבלום ב"חדשות" ב-1989. ההבנה כי הדיווח החדשותי הוא ריטואל שהעיתונאים הם השמאנים שלו מבהירה את המיקום הכפול, הסותר-לכאורה, של רוזנבלום אל מול המציאות הישראלית: מצד אחד, רוזנבלום הוא לקטן אובססיבי של פרטי הפרטים של המציאות המקומית התזזיתית, אספן של שמות מסעדות נחשבות, של טרנדים חדשים בתחום עיצוב הבית ושיפוצו וכמובן, אספן חרוץ של מטבעות לשון ואופני ביטוי עדכניים המזינים את הישראלית המדוברת. מצד שני, רוזנבלום משייט מעל לכל ההמולה הזאת מתוקף תפקידו כממפה הגדול של הדפוסים התרבותיים והפוליטיים החוזרים על עצמם ושל מעגליות הזמן הישראלי. כמו שנאמר: הכל יקרה ודבר לא יתרחש.
במשך יותר מארבעה עשורים של עבודה בעיתונות רוזנבלום כתב פחות או יותר על הכל. ואולם, אם מבקשים לזקק את שתי התימות המאפיינות ביותר של עבודתו, הרי שראוי להתמקד בכתיבתו על מזג האוויר הישראלי ועל הזהות הישראלית, וכמובן – על כל מה שקושר ביניהם.
רוזנבלום מרבה לכתוב על מזג האוויר בישראל, ובאופן ספציפי על הקיץ הישראלי, ובמיוחד על הקיץ התל-אביבי הסוב-טרופי, הלח והמיוזע. נדמה שלפני היות רוזנבלום כולנו הזענו הרבה פחות, או לפחות לא הבחנו בכך (אם מתעלמים לרגע מסאטירות החמסין המופלאות של קישון, בורא שפה בפני עצמו, שכתיבתו מהדהדת בטוריו של רוזנבלום).
רוזנבלום, הכהן הגדול של אבחון התחלואים התרבותיים-אקלימיים, היה מי שהסיר את המסווה מעל לחזות הכביכול ים-תיכונית של המקום הזה (שלא לדבר על הכמיהה לאירופיות). הארץ הזאת היא לבאנט לח ומהביל, קבע רוזנבלום, וכולם פתאום התחילו להזיע בבית השחי:
אנו, חלק ידוע של אוכלוסיית הישראלים, גברים ונשים ילידי הארץ, בעיקר ממוצא אשכנזי, מצהירים להלן כי נוצחנו על-ידי המתקפה המשולבת של הגנים מצד אחד ושל האקלים מצד שני – מתקפה הנערכת עלינו זה כמה עשורים. לחמנו בחירוף נפש, אך גם בסופו של המאמץ ההרואי ביותר יש שעת אמת. בשעת האמת שלנו יש 85 אחוזי לחות. אנו מרימים את לובן זרועותינו, ומודיעים בזאת על הפסקת מאמצינו הפתטיים, חסרי השחר, 'להשתלב באזור' או 'להתערות במרחב' ("חדשות", 31.7.87).
הפסקה הזאת, כמו גם הטור כולו, שכותרתו "כתב כניעה", מובילים היישר אל מה שעומד בליבת כתיבתו של רוזנבלום, או לפחות עמד במרכזה בעבר – הזהות הישראלית, או נכון יותר – ההתכחשות הגורפת לקיומה.
במוקד המהלך האנליטי של רוזנבלום עומדת ההנגדה בין שתי ישויות: האחת היא "עמישראל", ישות מיתולוגית שאינה תחומה במרחב ובזמן. היא אינה מוגבלת במרחב משום שהיא כוללת את יהודי כל העולם, כולל החסיד האנטי-ציוני מבריסל, היורד צמא המלחמה מלוס-אנג'לס ואפילו בן קהילת הציקוריה (מיסודם של עשרת השבטים) שיעלה בע"ה בקרוב לארץ הקודש. במקביל, הישות המכונה "עמישראל" אינה תחומה בזמן משום שהיא משקפת את הרצון המשוער של ההיסטוריה היהודית, מקדמת דנא ועד להתנחלות מבוא-חורון ד'.
אל מול "עמישראל" הכביר ניצבים נבוכים הישראלים הממשיים, החיים את חייהם הגשמיים, החילונים-במפגיע במדינת ישראל הממשית – אלו שאינם נשבעים בכל בוקר אמונים לנצח ישראל, אלא מתמקדים בנסיונות נואלים לגמור את החודש, למצוא חניה בכחול-לבן ולהישאר סמוכים ככל האפשר למזגן.
הרבה ממה שכתב רוזנבלום, החל בניתוח מאפייני המנהיגות של בגין ושמיר וכלה ב"שאלו שלום תוגת-ירושלים", עוסק במתח הזה ובתבוסות החוזרות ונשנות של הישראלים הממשיים אל מול העוצמה המצמיתה של הרליגיוזי והמיתולוגי.
אלא שנדמה כי בעשור האחרון, או לפחות בשנים האחרונות, הרפה רוזנבלום מעט מן הדיון האובססיבי בזהות הישראלית ובמתח שבין "עמישראל" לבין הישראלים. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בתחושת המיצוי שחש רוזנבלום מן העיסוק בנושא, או בחששותיו מכך שהוא משעמם את קהל קוראיו. כך או כך, ההתרחקות היחסית של רוזנבלום מן העיסוק הישיר בזהות הישראלית מעניין במיוחד לאור העובדה שהדיון העיתונאי שהציע יאיר לפיד באותו עניין בדיוק – גם אם בנוסח המתפנק יותר של "מה ישראלי בעיניך?" – הביא את לפיד, במידה רבה, אל כס "האיש הנכון במקום הנכון" שעליו הוא יושב כעת.
אלא שבעוד שהגרסה של לפיד מחבקת באהבה את כ-ו-ל-ם (חוץ מן הערבים, כמובן) ומטשטשת את הפער שבין "עמישראל" לבין הישראלים, הגרסה של רוזנבלום הרבה פחות מכלילה. באחת מן הפסקאות האחרונות של טור הפרידה החמוץ-מתוק שלו, שיבח רוזנבלום את העיתון שממנו פרש (בנסיבות שלא ממש הובהרו בטקסט):
וברקע כל זאת – אצילית כיאכטה מלכותית, נאמנה לנתיבה גם בסערות הגדולות, שייטה ומשייטת האונייה הטובה, 'הארץ'. בתוך הנס הקיומי הגדול של חיינו – 'הארץ' הוא אחד מנסי-המשנה: כמו הפילהרמונית, כמו בית-המשפט העליון, כמו מוסדות הדמוקרטיה. זו הציביליזציה הישראלית כפי שהכרנוה. ספינת 'הארץ' היא יותר מסך מרכיביה וכותביה, והיא תמשיך במסעה גם בלי נוכחותו השבועית של כותב זה או אחר (כותב זה, במקרה שלנו).
הפילהרמונית, בית-המשפט העליון ו"הארץ". כך תוחם רוזנבלום את גבולות הישראליות "כפי שהכרנוה", ובמשתמע – כפי שהיתה פעם ועליה להיות שוב, או לחלופין: כפי שהיתה ולעולם לא תשוב להיות. חזון הזהות הישראלית של רוזנבלום היה ונותר חילוני, אשכנזי, לגמרי לא רב-תרבותי ולגמרי לא מתנחמד. ובקיצור: יאיר לפיד ברברס.
כאן אולי טמונה הסיבה להתמעטות העיסוק בנושא בכתיבה של רוזנבלום בעשור האחרון: מאז שהחל את כתיבתו, לפני יותר מארבעה עשורים, הזהות הישראלית דווקא הפכה מגובשת יותר והיא משקפת הרבה יותר את אמונותיהם ואורחות חייהם של הישראלים הממשיים החיים בארץ. הפילהרמונית, בית-המשפט העליון ו"הארץ" הם אולי חלק מן הזהות המתגבשת הזאת, אבל הם לבטח אינם מרכיביה המרכזיים, או הבולטים.
יותר מכך: החזון המשוער של הזהות הישראלית הנכספת, על-פי רוזנבלום, קשור בטבורו בישראל שלפני 1967. בעניין הזה, משעשע עד כמה כותב חד כתער ונטול שמאלץ כרוזנבלום מחמיץ לחלוטין את הגלוריפיקציה שעושה כתיבתו-שלו לישראל צרת המותניים, המפא"יניקית והצודקת (הו, כמה צודקת) של טרום ששת-הימים.
במובן הזה רוזנבלום, יליד 1947, מייצג רבים מבני גילו ומגזרו שזוכרים היטב את הלבנייה, את "אנציקלופדיה תרבות" ואת כיכר דיזנגוף הישנה, אבל ממעטים להתרפק על (למשל) הממשל הצבאי, הפעלת השב"כ נגד יריבים פוליטיים של בן-גוריון ומרחב ציבורי נטול דיאודורנט. כל זה אינו גורע בהכרח מחשיבותו של רוזנבלום ככותב, אלא מחדד את השאלה אם הדור הבא של הכותבים, עיתונאי הפוסט-פרינטמת, יצליח להעמיד כותבים בסדר גודל דומה.
ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, ראש תוכנית (יחד עם ד"ר רועי דודזון) ה-MA בלימודי מדיה לאנשי תקשורת