הלך התוכן, נשאר הטון
"גלגל אופניים" הוא שמו של פסל מפורסם שיצר האמן פורץ הדרך מרסל דושאן, קונסטרוקציה פשוטה למדי המורכבת מכידון וגלגל של אופניים שחוברו במהופך לשרפרף. הגלגל פועל, האמן נהג לסובבו כאוות נפשו, אך הוא עוּקר מתכליתו המקורית והוצג לראווה כגלעד אימפוטנטי לחפץ היעיל והאלגנטי שהיה פעם. המנגנון תקין, אבל גם בלתי שמיש.
"גלגל אופניים" (1913/1916)
מי שיעלעל הבוקר בעיתוני ישראל עשוי למצוא דמיון בינם לבין היצירה הקנונית, שחובבי אמנות מציינים השנה 100 שנים לקיומה: אחרי שאתמול בצהריים פינו העיתונים את מיטב הנדל"ן המערכתי עבור פרטיו העסיסיים של הרצח במועדון לנוער גאה, לאחר שהוציאו ומירקו העורכים הגרפיים את ארסנל הגרידים ההחלטיים והסטמפות הרועמות, בתום מסיבת עיתונאים שבה התגאו ראשי המשטרה בפיצוח המוצלח, וזמן קצרצר לאחר שאתרי החדשות כבר חשפו את המידע לציבור – התברר כי בית-המשפט בעצם האריך את תוקפו של צו איסור הפרסום, והמידע נגנז ליממה נוספת.
כיצד נפתרה הבעיה? הצורה נשארה, התוכן הוחלף. נסיונות של גופי תקשורת שונים לבטל את הצו אתמול בלילה עלו בתוהו, וכך נגזר על הטבלואידים להשתמש בשטח ובאמוציות שהקצו לפענוח הסנסציוני – לדיווחים על מחדל יחצני, אירוע חדשותי מדרגה בינונית, שבדרך-כלל מטופל באמצעות פורמטים עיתונאיים רעשניים פחות.
"החשיפה והמבוכה", נמרח בפונט "חיים" אדום, מחוץ וגדול ממדים על שער "ידיעות אחרונות". "בחמש בערב התייצבו בכירי המשטרה מול המצלמות וחשפו הכל על הרצח בבר-נוער. חצי שעה אחר-כך, כשהפרטים גלויים לכל, הודיע השופט: צו איסור פרסום שוב בתוקף", מרעימה כותרת המשנה [אדוה כהן]. בפינת השער העליונה מופיעות המלים "פארסה בשידור חי", הפניה לטור מאת טובה צימוקי בכפולה הפותחת, שם הוא מוכתר בכותרת הצעקנית "שיא האבסורד". "פניית פארסה" היא כותרתו של הדיווח החדשותי בעמודים אלה, המפרט את התגלגלות הפרשה לפי שעות.
עורכי "ידיעות אחרונות" דואגים להבהיר לקוראיהם מי ראוי לשאת את הקלון: תמונה גדולה של ניצב-משנה גדי אשד, ממפענחי הרצח וממשתתפי מסיבת העיתונאים המשטרתית, מתפרסמת על השער בגודל השמור לראשי ממשלה שנואים וקורבנות רצח. למטה, בקטן, נדחפה תמונה מטושטשת של השופט החתום על הצו, עידו דרויאן, כשהוא בוהה ופעור שפתיים.
"בניגוד לצו שופט: בכירי המשטרה חשפו פרטים בפרשת הבר-נוער", מתלוננת הכותרת הראשית של "מעריב", שכתביו – בדומה לעמיתיהם באתרי החדשות – חשפו גם הם אותם פרטים למשך שעה קלה אתמול אחר-הצהריים. "אוי למבוכה" היא כותרתו של טור פרשנות מאת כתב הפלילים הוותיק והמקושר של העיתון, אבי אשכנזי. "זה מה שקורה כשמרגילים את השופטים ליד קלה כשהם חותמים על צווי איסור פרסום", הוא כותב, ומוסיף: "עכשיו היד הקלה הזאת מכה על פרצופה של המשטרה".
אל מול בחירתם של עורכי "ידיעות אחרונות" למקד את תותח ההשפלות בניצב-משנה אשד, עורך הכפולה הפותחת של "מעריב" דאג לפזר את האש באופן שוויוני, ושיבץ בה בגדול תמונה של כל הקצינים שלקחו חלק במסיבת העיתונאים. ליד פרצופו של כל אחד מהם נכתב שמו ותפקידו. הטקסט המופיע מתחת לתמונה, מאת אשכנזי, מדגיש את עמדת המשטרה. "השופט פעל באופן תמוה וללא סמכות, למעשה הוא הוליך אותנו שולל", נאמר בציטוט מפי "קצין בכיר במשטרת מחוז תל-אביב" שנבחר לשמש כותרת הידיעה.
"הפיקוד של היחידה המרכזית של מחוז תל-אביב הצטחצח מהבוקר לקראת האירוע אחר הצהריים", כותב ברוך קרא בפתח טור פרשנות המתפרסם גם הוא באותה כפולה. "בבוקר הם עוד היו גיבורי הפיצוח; את הערב הם סיימו כמפירי צו איסור פרסום". קרא מעלה אפשרות שלפיה במשטרה ידעו כי הבקשה להותיר את הצו על כנו צפויה לעמוד במרכזו של דיון שייערך במקביל למסיבת העיתונאים, אך החליטו מסיבה כלשהי להתעלם ולקיים את האירוע כמתוכנן.
שוטרים מלווים לבית-המשפט חשוד בקשר לרצח בבר-נוער, 6.6.13 (צילום: פלאש 90)
ב"ישראל היום", שעורכיו מתאפיינים בדרך-כלל בהעדר ליבידו עיתונאי, מקדישים את רוב השטח המערכתי של עמוד השער לפרשה, המכונה אצלם "קרקס הצווים". הפרשן המשפטי של העיתון, אביעד הכהן, כותב הבוקר על תחושת הבושה לנוכח "כשלונה של המערכת המשפטית לעבור מעידן הסוס והעגלה לדור הפייסבוק והווטסאפ". גם הכהן מכנה את התקרית "פארסה", ומדגיש כי "הותרת צו הפרסום [כך במקור] בעינו נראית פתטית מתמיד".
"בכל 31 שנותיה של התוכנית 'ערב חדש' לא חוויתי אירוע כה מוזר", כותב דן מרגלית בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של החינמון. "כמה דקות אחרי שכתב 'מעריב' לעניינים פליליים אבי אשכנזי סיים לתאר את האירועים שעסקו ברצח בבר-נוער כפי שסוכמו בבית-משפט השלום בתל-אביב, הוא שב לאולפן והתיישב בשנית במקומו. סברתי כי ביקש להוסיף מידע חדש, אך לא".
הפרשייה המקוממת מזכירה לפרשן הבכיר של "ישראל היום" ימים עברו. "זו היתה מעין תזכורת קומית-מביכה לימים הרעים של האנציקלופדיה הסובייטית, שקוראיה נדרשו לקרוע דפים ולהשליכם לאשפה לפי הגחמות המשתנות של המשטר הקומוניסטי", כותב מרגלית, המועסק על-ידי עיתון שבעצמו משליך לאשפה מידע עיתונאי על-פי גחמות שלטוניות.
"הארץ" הוא היומון היחיד שאינו מעלה הבוקר את הפרשה אל ראש סדר יומו. הפניה לידיעה בנושא מופיעה בחציו התחתון של עמוד השער, והידיעה עצמה משובצת בעמ' 6. "מבירור פרטי המקרה התברר כי היה קצר בתקשורת בין נציגי המשטרה שנכחו בדיון בבית-המשפט לבין אנשי המשטרה במחוז", מציינים יניב קובוביץ ואילן ליאור בדיווחם.
פולו-אפ
העיתון של המדינה, שאתמול נזכר באיחור לדווח על רצח של ישראלית ילידת אתיופיה על-ידי בן-זוגה לשעבר, מפרסם היום ידיעת המשך. "בתמונה שצורפה לידיעה 'מנעה גירוש ושילמה בחייה' שפורסמה אתמול נפלה טעות מצערת", מודיעה מערכת "ידיעות אחרונות" בשולי עמ' 26 של קונטרס החדשות, בין שתי תמונות מטושטשות של שתי נשים שונות. "הידיעה עסקה ברציחתה של מסקי מולוגטה ז"ל (למטה), אולם התמונה שהופיעה לצד הידיעה היתה תמונתה של זנבץ' טזרה (למעלה), חברתה של הנרצחת ומי שהיתה עדה לרצח. אנו מתנצלים בפני זנבץ' טזרה ובני משפחתה על הטעות, ומאחלים לה בריאות ואריכות ימים".
סדר היום של "הארץ"
סוריה. עמוס הראל כותב ב"הארץ" על "מרחב ההכחשה" של מערכת הביטחון הישראלית, שנהגה עד לאחרונה לא לקחת קרדיט על תקיפות המתבצעות על אדמת סוריה. "ישראל לא נטלה אחריות פומבית לתקיפות, ובכך איפשרה לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, להתעלם מהפעולות ולהימנע מתגובה צבאית. פעולות חיסול מקומיות נשארו מתחת לרדאר ולא הובילו להתפתחות אסטרטגית", כותב הראל.
כעת, הוא מוסיף, משתנה הדוקטרינה: "אחרי התקיפה השנייה באפריל הדליפו מקורות בממשל בוושינגטון כי ישראל היא שהפציצה בקרבת דמשק. בתקיפה השלישית, כעבור יומיים, אסד כבר לא יכול היה להתעלם". כותרתו של טור הפרשנות היא "בלילה שבו יוחלט לתקוף בסוריה".
"נתניהו: הגבול הסורי רגיש ונפיץ במיוחד", מודיעה כותרתו הראשית של העיתון [יהונתן ליס וג'קי חורי], ומתחת לה מובאות גם התבטאויות של אסד ולפיהן לא יהסס לתקוף את ישראל אם ימצא זאת לנכון.
סחר בנשק. "ישראל מכרה ציוד צבאי לפקיסטן ולמצרים", מדווח על שער "הארץ" עורכו הראשי של היומון, אלוף בן, בהתבסס על דו"ח תקופתי שפירסמה ממשלת בריטניה ומוקדש להפצתו של ציוד צבאי שבו מותקנים רכיבים בריטיים. "בין הלקוחות של ישראל מופיעות גם מדינות ערביות ומוסלמיות שאינן מקיימות עימה יחסים דיפלומטיים", מדגיש בן.
ח"כ לשעבר מיכאל בן-ארי בהפגנה נגד מהגרים אפריקאים בשכונת קריית-שאול בתל-אביב, אתמול (צילום: תומר נויברג)
מהגרים וכסף. "לאחר השקעה של 50 מיליון שקלים במחנה סמוך לגבול הדרום, שלא שימש למעשה ולו ליום אחד לכליאת מהגרים, לא נותר במקום הרבה מלבד הגדר ההיקפית", מדווחת ב"הארץ" גילי כהן. על שער העיתון מופיע תצלום גדול (אליהו הרשקוביץ) של המתחם הכמעט ריק, שעל הקמתו הוחלט אך לפני שנה.
"כדי למנוע שחיקה או נזק לציוד, כתוצאה מתנאי מזג האוויר במקום, החל באחרונה משרד הביטחון לפרק ולאחסן את האוהלים והציוד הנייד הנוסף במתקן", נמסר בתגובת משרד הביטחון. "יודגש, כי אם תקבל הממשלה החלטה על אכלוס המתקן, ניתן יהיה להציב את האוהלים מחדש בתוך זמן קצר".
ענייני תקשורת
"אף שהוכרז כאתר מורשת לאומית לפני שנתיים, ארכיון רשות השידור עדיין גובה סכומי עתק תמורת השימוש בקטעי וידיאו האצורים בו. ברשות מבטיחים שתהליך הדיגיטציה יחל בקרוב, אבל ליוצרים ולמפיקים כבר נמאס לחכות", כותבת גילי איזיקוביץ' ב"גלריה". על-פי מידע המתפרסם בכתבה, על דקה של חומר מוסרט גובה רשות השידור סכום של 4,500 שקל.
במדור הדעות של "מעריב", שמיום ליום כולל פחות ופחות מאמרים מאת עיתונאי "מעריב", מתפרסם מאמר מאת פרופ' מרדכי קרמניצר ועו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה), המוקדש להצעת החוק המבקשת לאפשר לחיילים ישראלים להגיש תביעות לשון הרע נגד מבקריו של צה"ל. "חוק לשון הרע לא נועד להגן על שמה הטוב של המדינה", הם מסבירים. "תיקון כזה, ההופך את הצבא ל'ציבור' היחיד בישראל שאת עלבונו ניתן לתבוע באמצעות תביעת לשון הרע, רק יכפיש את שמה של המדינה כמדינה דמוקרטית".
ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר כתבה מאת נתי טוקר המוקדשת לגופי תקשורת דיגיטליים שאינם נסמכים לקיומם על פרסום או על חומת תשלום, כי אם על תרומות. "בימינו קשה לעשות כסף מתוכן", אומר לו רן ברץ מאתר "מידה", הזוכה על-פי טוקר למימון של 270 אלף דולר בשנה ומעסיק שישה עובדים קבועים, מהם עיתונאים שנפלטו מ"מקור ראשון". טוקר משוחח גם עם דב אלפון, לשעבר עורכו הראשי של "הארץ" וכיום העורך הראשי של האתר "אלכסון", שנמנע מלשרטט מודל עסקי עבור האתר, הממומן מכספו של היזם והסופר יעקב בורק.
יעקב בורק (צילום מסך: ערוץ 10)
"הנוסחאות של הפרדת מערכת מהמינהלה, של מפרסמים שלא יודעים מה יהיה ליד המודעה, של דסקים מסודרים עם עורכי תחקירים עם ידע מצטבר עצום, עם עיתונאים בכל הגילים – הנוסחה הזו עבדה והביאה בישראל ובעולם להישגים תקשורתיים מדהימים", אומר אלפון. "זה יהיה חבל מאוד אם נגלה שלא מצאנו מודל הכנסה מתאים לעיתונות, ופתאום נצטרך לעשות משהו נסיוני של עיתונות שממומנת על-ידי תורמים – שזה מודל שעדיין לא נוסה. גם במודל הזה עלולות להתגלות בעיות. חבל לזרוק לפח 200 שנה של עבודה לפי כללים אתיים ברורים".
"דווקא עבור מי שכבר היה בארץ המגף, מחוז פוליה יכול להיות הפתעה נעימה. חופים, עיירות ציוריות – והכל במרחק שעתיים וחצי טיסה בלבד", כותב ב"ישראל היום" עמרי ליבנה, בכתבה פרסומית המתפרשת על פני כל עמ' 45 של החינמון, וכוללת שפע יוצא דופן של התמוגגויות מהמחוז האיטלקי וסגולותיו. בתחתית העמוד מממשים עורכיו את הערך "לומר את האמת, ישר ולעניין", ומציינים באותיות זעירות כי "הכותב היה אורח חברת ארקיע ומשרד התיירות של מחוז פוליה".
שני עמודים אחרי גילוי היושר הזה מתפרסמת כתבת תיירות נוספת, מאת "עליזה מנחם, ברצלונה", שהתארחה בעיר מטעם חברת התיירות דיזנהויז ומאוד נהנתה.