יום שני, 10.6.13, שעה 16.00: אני יושב מול המחשב ומנסה לגבש לעצמי דעה על צו איסור הפרסום המוטל על ממצאי חקירת הרצח בבר-נוער. אני קצת מבולבל: מצד אחד, איסור הפרסום בתוקף והתקשורת בכללה מכבדת אותו; מצד שני, היא מתחכמת ונותנת מושג טוב למדי על נסיבות המקרה כפי שהן עולות מגרסת המשטרה. אזרח סביר מבין מפרסומי התקשורת שנעצרו שלושה אנשים, שני אחים וחבר, החשודים בביצוע הרצח המתועב במועדון ההומו-לסבי בתל-אביב לפני ארבע שנים. ועוד מסיק האזרח הסביר (כולל, בצניעות המתבקשת, הח"מ) כי המניע לפשע היה נקמה של שני האחים על עבירה שבוצעה לכאורה באחד מהם על רקע הומוסקסואלי.
האזרח הסביר למד מהתקשורת בחמשת הימים האחרונים שנעצר אדם נוסף, דמות מוכרת מאוד בקהילה הלהט"בית ומי שמוכר מאוד בבר-נוער, בחשד שיש לו זיקה עקיפה לאירוע הנורא. הוא אמנם אינו נקשר לרצח עצמו, אך התקשורת רומזת שהתנהלות מסוימת שלו כלפי צעיר שאינו מזוהה היא שהניעה את שלושת החשודים לבצע את הפשע. הח"מ גולש גם ברשת. בארבעת הימים האחרונים למדתי מאתרי חדשות מקוונים את פרטי המקרה והתוודעתי בין השאר לזהותו של העצור הרביעי, הנקשר, לפי גרסת המשטרה, לנסיבות שהניעו את שלושת החשודים לתקוף את באי הבר-נוער.
אני יושב אפוא מול המחשב ושואל את עצמי: מה משמעותה של ההתנהלות התקשורתית בפרשה המוזרה הזו? האם צו איסור הפרסום מיותר, והוא ביטוי נוסף לקלות החצופה שבה המשטרה מבקשת (ונענית) להטיל מסך על חקירותיה, או שמא הפעם יש הצדקה עניינית לדרישתה? ואם זה אכן המצב, מה פשר החירות שנטלה לעצמה העיתונות להתעלם מעמדת המשטרה ומהאינטרס הציבורי העומד מאחוריה, וגם לצפצף על הוראות בית-המשפט? אני מחליט לשחזר בעזרת גוגל את אירועי הימים האחרונים הנוגעים להתפתחות הדרמטית בחקירה.
יום רביעי, 5 ביוני, בסביבות השעה 20.00: מהדורות החדשות בטלוויזיה פורצות עם הידיעה המרעישה: פוענח הרצח בבר-נוער. המשטרה עצרה שלושה חשודים. הם יובאו מחר להארכת מעצרם. צו איסור פרסום המוטל על החקירה עדיין בתוקף, למעט העובדה שחשודים נעצרו. אתרי החדשות המקוונים חוזרים על הידיעה.
יום חמישי, 6 ביוני: כלי התקשורת מדווחים על הליך הארכת המעצר ומצטטים את השופט עידו דרויאן: "קיימת תשתית מספקת בשלב זה כנגד כל אחד מהחשודים". אחד הסניגורים קובל בדיון על הדלפות המשטרה ועל פרטי החקירה המופיעים ברשת, חרף צו איסור הפרסום.
כלי התקשורת מספרים גם על מעצר של חשוד רביעי ומאפיינים אותו כמי שאינו קשור ישירות לפשע, אך יש לו נגיעה למקרה.
הדיווחים העיתונאיים נותנים מושג כללי טוב למדי על התגלגלות הפרשה (על-פי גרסת המשטרה), אם כי פורמלית הם כבולים לצו איסור הפרסום: מדובר בנקמה חסרת אבחנה על רקע של יחסים קרובים בין אחד מבני משפחתם של שני האחים עם החשוד הרביעי.
סוף-השבוע: הרבה רחש תקשורתי על המקרה שנוצר משחזורים, ראיונות, שרטוט דיוקנאות החשודים ודיונים עיתונאיים על יחסה של החברה הישראלית לקהילה הלהט"בית.
יום ראשון, 9 ביוני: הוארך מעצר החשוד הרביעי. התקשורת מדווחת שבעת הדיון העיר השופט עידו דרויאן על המונחים שבהם משתמשת התקשורת בהציגה את החשוד הרביעי ("בכיר בקהילה") והתייחס למצב שבו חרף קיומו של צו איסור פרסום, מופיע ברשת מידע על גרסת המשטרה. נציגי התקשורת הנוכחים בדיון (באישור השופט, על אף שהוא מתנהל בדלתיים סגורות, ובתנאי שלא יפרסמו ממנו דבר העלול לחשוף פרטים ולזהות חשודים) מבקשים להסיר את הצו. השופט מודיע כי הדבר ייעשה בעוד יומיים. התקשורת מביאה את דברי נתניהו בישיבת הממשלה, המברך את המשטרה על הצלחתה בפענוח הרצח.
מסביב תיהום הקשקשת: פרקליטים, פעילי הקהילה הלהט"בית, עיתונאים, בני משפחות החשודים, נציגי משפחות קורבנות הרצח, אנשי ציבור - כולם ממלאים את החלל התקשורתי באינסוף חוות דעת והתבטאויות מלומדות שמהן עולה בבירור מתאר הפשע. מי שמציץ לרשת נתקל בבשר האינפורמטיבי עצמו: שמות, תיאורים מפורטים, נתוני רקע. החשדות שמייחסת המשטרה לעצורים מתגבשים לתמונה שלמה.
היום (שני, 10 ביוני), 16.30: אחרי שעיכלתי את המידע הנ"ל, אני מסכם לעצמי (שוב) שצווי איסור פרסום הם בגדר חייזרים בעידן הרשת: לא ניתן לאכוף אותם ולא ניתן לצפות מהתקשורת המסורתית להתחשב בהם בקפדנות. זו בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אני ניגש אפוא לכתוב מאמר על המצב האבסורדי שאליו נקלע סיקור פענוח הרצח בבר נוער.
היום, 17.00: בעודי מחפש את הצו המקורי שהטיל את איסור הפרסום על המקרה, לוכדות עיני את הכותרת הראשית באתר "הארץ". היא מבשרת על הסרת צו האיסור והיא מובילה לידיעה מפורטת למדי על נסיבות הרצח, כפי שמסרה משטרת מחוז תל-אביב במסיבת עיתונאים זה עתה. אני נוכח שאין הבדל ממשי בין הגרסה הרשמית של המשטרה לבין התיאורים המפורשים שהופיעו ברשת בימים האחרונים וההסברים המרומזים שפורסמו בכלי התקשורת המסורתיים.
מתברר לי שעל החקירה הוטל צו איסור פרסום כבר לפני זמן רב ושכאשר השופט דרויאן החל לדון בתיק, בשבוע שעבר, היה הצו בבחינת נתון קיים. דוברות המשטרה מסרה בימים האחרונים כי הצו הוצא במקורו כדי למנוע את שיבוש החקירה.
אתר ה"ארץ", 10.6.13
היום, 17.30: בעודי מנסח לעצמי את העמדה שאביע בטור, אני מציץ שוב לאתר "הארץ" – וחושכות עיני. בראש דף הבית מתנוססת כותרת מרעישה חדשה: הצו האוסר את פרסום פרטי החקירה הופעל מחדש. הצו הוא גורף וחל על כל פרטי החקירה, לא רק על שמות החשודים. מתחת לידיעה החדשה נפרשת הכתבה הקודמת, זו שקראתי בלהיטות ובבהירות לפני חצי שעה בלבד - והנה היא מהוהה ומטושטשת. מערכת האתר הפכה אותה לבלתי קריאה, ובכך מילאה אחר הוראות השופט.
אחר-כך מתמלא החלל בשאון תקשורתי בלתי פוסק על הפארסה שיצאה מתחת ידיהן של המשטרה ומערכת המשפט.
מה כל זה בא ללמדנו (והרי התיימרתי להציג תובנה כלשהי על סיקור הפענוח של הרצח בבר-נוער)? שהמערכת השלטונית, ובתוכה המשטרה והמערכת המשפטית, לא הפנימו נתון יסוד: הן חיות ופועלות בעידן הרשת. הן חשופות כפי שמעולם לא היו הממסדים המנהיגים את המדינות חשופים, ולכן הן חייבות לשנות לחלוטין את כללי המשחק שעל-פיהם הן מתפקדות. בעיקר אמורים הדברים בניהול המידע האצור ברשותן או שמופק מפעילותן.
היום, 23.30: אני נוכח בצער שהתובנה שאליה הגעתי בנאלית להחריד.