בימים האחרונים מתפוגגת בהדרגה העננה שריחפה מעל אחת הפרשות המרכזיות שהעסיקו את משטרת מחוז תל-אביב בארבע השנים האחרונות: שלשום נעצרו שלושה חשודים בביצוע הרצח האכזרי בבר-נוער באוגוסט 2009. הרשת, כהרגלה, גועשת ורועשת. עד כה פורסמו הפרטים הבאים: נוסף על שלושת החשודים שנעצרו בחשד למעורבות ברצח, נעצר חשוד נוסף, "בכיר בקהילה". אותו אדם, לפי הפרסומים, חשוד בביצוע עבירת מין לפני כמה שנים, ונבדקת האפשרות שהוא הסתיר את מניעי הרצח, שהיו ידועים לו.

במעט הזמן שעבר מאז פרסום הידיעה החלו להתגבש שתי מגמות מדאיגות אך צפויות למדי, שמאפיינות את השיח התקשורתי-עיתונאי ובעקבותיו גם את השיח הציבורי ברשתות החברתיות. באופן אירוני, שתי המגמות הללו משקפות את הלך הרוח ההומופובי שהן מבקשות לסתור וחושפות בורות מטרידה בכל הנוגע למשמעות המלה "הומופוביה".

המגמה הראשונה מתייחסת להחלפה הדרגתית של מוטיב "פשע השנאה" במוטיב "הרקע האישי", בליווי חיוך מרומז וכמעט שמח לאיד שעיקרו "אמרנו לכם!". בעניין זה ראוי להבהיר: שני המוטיבים הללו אינם סותרים זה את זה, אפילו להפך. הסכנה המרכזית טמונה בתובנה המוטעית שלפיה המוטיבים הללו אינם יכולים להתקיים במקביל.

מיד לאחר הרצח נשמעו קולות שביקשו לסתור את החשד האוטומטי שמדובר בפשע שנאה. הועלתה השערה לא מבוססת שלפיה בני משפחתו של אחד הנערים שנהגו לפקוד את הבר-נוער הם אלה שביצעו את הרצח, כנקמה על הדרך שבה בחר ומתוך כעס על חברי הקהילה שחיבקו אותו. מקרה כזה, טענו אותם קולות, אינו בגדר פשע שנאה, משום שמקורו ברעיון המעורפל שכונה "רקע אישי". קולות קיצוניים יותר העלו אפשרות נוספת: הרוצח יצא מהבר-נוער עצמו.

שתי הדוגמאות הללו, ראוי לצעוק בקול רם, מדגימות במדויק את כוחה ההרסני של ההומופוביה. הדוגמה הראשונה מראה את מה שרבים מחברי הקהילה כבר יודעים: הלך רוח הומופובי והתפיסה החברתית שנלווית לו עשויים לעוור גם בני משפחה, ולהפוך אותם לכדור אש של שנאה. הדוגמה השנייה מצביעה על הסכנה שבהומופוביה מופנמת – מושג המתאר את השנאה העצמית שאדם עשוי לפתח כלפי הנטייה המינית שלו עצמו, לאחר שהפנים את הנורמות והערכים הרווחים בסביבתו. מסיבה זו, גם המקרה ההיפותטי והקיצוני שבו אדם ירצח את חבריו לקהילה אינו מבטל את ההומופוביה שעמדה בבסיסו.

המגמה השנייה מתייחסת להעברת תשומת הלב במסגרת השיח התקשורתי והציבורי ממעשה הרצח עצמו לעבר אותה דמות מסתורית, אותו "בכיר בקהילה". הערבוב המכוון בין מעשה הרצח והאנשים האחראים לו לבין התנהלותה הבעייתית לכאורה של אותה דמות בכירה הוא מסוכן. אפשר (וראוי) לגנות את העבירה המיוחסת לו ואת החשד שבגינו הוא נעצר (הסתרת מניעי הרצח ושיבוש הליכי חקירה). ועם זאת, גם אם אותו בכיר יימצא אשם בעבירות הללו, אסור שנשכח את מה שאמור להיחקק בזיכרון הישראלי והקהילתי כפשע שנאה שמחייב חשבון נפש עמוק.

מה שתי המגמות הללו חושפות ביחס להתנהלות התקשורתית בפרשה שפרטיה עדיין לא התבררו במלואם? כל סטודנט מתחיל לתקשורת יודע לדקלם את הקריטריונים הבסיסיים שמגדירים ידיעה חדשותית טובה: המסר צריך להיות חדש, חשוב ומעניין. סדר הקריטריונים, למקרה שתהיתם, הוא חשוב ולא אקראי. ובכן, הנטייה התקשורתית להבליט את הרקע האישי על פני פשע השנאה, לצד ההתמקדות בדמות הצדדית על חשבון הרוצחים עצמם, חושפת שינוי מטריד בפרקטיקות העיתונאיות שמוכרות לנו זה כמה עשורים: ה"מעניין" דחק את ה"חשוב".

אם נזנח לרגע את התובנות הקשורות לשינוי בהרגלי העבודה של העיתונאים ונתמקד בהשלכות החברתיות של הרטוריקה הבעייתית שהוצגה לעיל, נגלה שהסכנה המרכזית טמונה בכוחה להבנות מחדש את הרצח ולמסגר אותו כאירוע מצער שמניעיו הם אישיים, וגרוע מכך – כאירוע שקשור בדרך כלשהי להתנהלות לא כשרה של חברי הקהילה. הנארטיב שמתאר את האירוע החשוב הזה, חשוב להבין, מתעצב ברגעים אלו ממש, ונארטיבים קשה לשנות.

אבי מרציאנו הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה