קורל שמש בת ה-17 עובדת כבר שנה בסניף של רשת מקדונלד'ס בתל-אביב. היא מקבלת הזמנות מהלקוחות, וכשהאוכל יוצא מהמטבח היא קוראת ללקוחות לבוא ולאסוף את המגש. את המשכורת שלה, כמו אלפי בני הנוער והצעירים המועסקים במקדונלד'ס, היא מקבלת מעמרי פדן, איש עסקים מצליח ובעליה של אחת מרשתות המזון המהיר הגדולות בישראל, אם לא הגדולה ביותר.

קורל אמנם רק בת 17, אפילו לא סיימה תיכון, אבל זה ממש לא מנע ממנה, כחברה בוועד הפעולה הזמני שהוקם השבוע במקדונלד'ס, לצאת חוצץ נגד פדן, לוחם מהולל בסיירת מטכ"ל, דוקטור לכלכלה, ובעיקר, כאמור, האיש שמשלם לה את המשכורת. למה היא עשתה את זה? כי לדעתה הוא פוגע בזכויות שלה ושל חבריה לעבודה להתאגד ולהקים ועד עובדים במסגרת הסתדרות הצעירים בישראל.

במאמר התגובה למאמר הנוקב של אסף כרמל, קבע עמיתי קלמן ליבסקינד כי "דרישתו [של כרמל] מעיתונאים לצאת נגד מי שמשלם להם את שכרם או אף להצטרף במהלכו של עימות משפטי לצד שמתעמת עם מעבידם היא דרישה מתחסדת וחסרת הגינות".

בהשראת הטקסט של ליבסקינד, אודה שקראתי את מאמרו שלו בתדהמה. לטעמי, אם ילדה בת 17 יכולה לקום ולומר את דעתה על אדם בסדר הגודל הציבורי והכלכלי של עמרי פדן במסגרת המאבק שלה ושל חבריה על זכותם להתאגד, בוודאי ובוודאי שעיתונאי-חוקר כמו קלמן ליבסקינד, שמנע באמצעות תחקיריו כהונה של רמטכ"ל בישראל, שלא נרתע מלהיכנס חזיתית בכל בעל שררה, בעל הון, פוליטיקאי מושחת או כזה שהפר את אמון הציבור מעל דפי העיתון מדי שבוע, יכול לקום ולומר את דעתו על מהלכים שמבצע מי שמשלם לו משכורת.

הוא יכול, ויש שיאמרו אף חייב לעשות זאת, אם הוא חושב שהמעסיק שלו פעל שלא בתום לב, או לחלופין אם הוא חושב שעמדתו של המעסיק כפי שהוצגה במשך חודשים בבית-הדין לעבודה התגלתה כריקה מתוכן במקרה הטוב, או אף אם מעסיקו הלין את שכרו ושכר חבריו לעבודה שלוש פעמים במהלך חצי השנה האחרונה והפר בצורה סדרתית כל הבטחה שניתנה במהלך רכישת העיתון שבו הוא כותב. ולא רק הוא. גם בן-דרור ימיני יכול, גם אראל סג"ל יכול, כולם יכולים. אבל כנראה שלא כולם קורל שמש.

יתרה מכך, בספטמבר האחרון, במהלך הימים האחרונים של "מעריב" תחת שליטת דיסקונט-השקעות מבית תאגיד אי.די.בי, היה זה ליבסקינד עצמו שיצא בחריפות נגד קבוצת אי.די.בי ונציגיה כשהם העזו להלין את שכרנו – שכר עובדיהם. פעם אחת בלבד, אגב. בראיונות לתקשורת הוא אף השווה את מה שנעשה בתחום התוכן בתקופת דנקנר והאיש שהוא מינה לעורך הראשי של העיתון, ניר חפץ, לסדום.

משום מה, כשבחצי השנה האחרונה הולן שכרו ושכר מאות חבריו עובדי "מעריב" כמה וכמה פעמים, כשיש לא מעט עובדי פרילנס שגם כיום עוד מחכים לשכר של חודשים אחורה שלא שולם, כשקריירה של מאות מחברינו נקטעת באחת והם נשלחים לעמוד בתורים של לשכות התעסוקה, לא שמענו איתות מכיוונו של מי שנחשב – ובצדק – לאחד העיתונאים האמיצים והישרים במדינה. התחסדות? נו, לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים.

ועוד משהו. מרוב דיון על דעות פוליטיות או מעשים פוליטיים, אפשר בקלות לשכוח שמי שפוטר היה יו"ר הוועד של עיתונאי "מעריב", שהוביל מאבק איתנים עבור כל אחת ואחד מעובדי העיתון הזה. אפשר גם לשכוח שהנהלת העיתון הנוכחית פועלת בעקביות מאז כניסתה לבניין בקרליבך 2 כדי לפגוע בהתארגנות העובדים. וזה למעשה הסיפור האמיתי פה. זה שלאחרונה גילינו שהיא מחליפה את טיעוניה באשר לפיטוריו של יו"ר ועד העובדים ממניע מקצועי למניע אידיאולוגי זה נחמד, אבל זה ממש לא העניין.

יובל גורן הוא כתב העבודה, הרווחה והפנים של "מעריב" וחבר ועד העיתונאים