קראתי בתדהמה את מאמרו של אסף כרמל בעניינו של חגי מטר, מאמר שבא אלי בטענות על כך שאיני יוצא להגנתו של מטר בהליך המשפטי שמתנהל כעת בינו לבין בעלי "מעריב". למה תדהמה? בעיקר משום שאני מעריך את כרמל ונהנה בדרך-כלל לקרוא אותו, אלא שהפעם כל המסד העובדתי שעליו ביסס את מאמרו היה שגוי ומוטעה.

אדגיש כבר בתחילה שאיני מתכוון לנקוט כאן עמדה באשר לסוגיית העסקתו של חגי מטר ב"מעריב", ובדיוק מהמקום הזה מתחילה ההתקוממות שלי נגד כרמל. משום שהדרישה שלו מעיתונאים לצאת נגד מי שמשלם את שכרם – ויתרה מכך, להצטרף במהלכו של עימות משפטי לצד שמתעמת עם מעבידם – היא דרישה מתחסדת וחסרת הגינות.

באותה מידה היה כרמל יכול לתבוע ממני, במהלך שנים ארוכות של תחקירים, לחקור מדי פעם גם מה נעשה אצל עופר נמרודי, ששילם את שכרי, או לתבוע ממוטי גילת לבדוק מה קורה אצל שלדון אדלסון. שום אדם סביר והגון לא יצפה ממני לעשות את זה, ומהסיבה הזו טוב שיש בישראל מספר גדול של כלי תקשורת, ואם יש למי מהם ביקורת על "מעריב", וביקורת כזו הופיעה ב"העין השביעית" יותר מפעם אחת, חשוב שישמיע אותה.

אבל זה לא הכל. כרמל טוען כי לפי תפיסת "מעריב", "העמדות הרדיקליות שמביע מטר ראויות להישמע גם בעיתונים אחרים, אבל מתברר שב'מעריב' אין להן מקום". כרמל מתבלבל בנקודה אחת בסיסית מאוד: לפחות לפי מה שפורסם ב"העין השביעית" מתוך תצהירו של המשנה למנכ"ל "מעריב", לאיש אין שום טענה למה שכותב חגי מטר. יתרה מזאת, חגי מטר כלל לא עסק בעיתון בעניינים פוליטיים. הוא היה כתב מוניציפלי במקומון של תל-אביב. הבעיה של בעל העיתון, כך נראה, היא מה שעושה מטר בשעות הפנאי שלו, מחוץ לעבודה ב"מעריב". ובשעות הפנאי הללו, כך אני מבין שטוען כלפיו מי שמבקש שלא להעסיקו, האיש קורא לחרם כלכלי על מדינת ישראל ונוטל חלק בהפגנות שמייצרות אלימות נגד חיילי צה"ל.

אפשר לתמוך בפעילות הזו של מטר ואפשר גם להתנגד לה. אבל כיוון שלא בכתיבתו של מטר עוסק הדיון, הרי הטענה של כרמל, כאילו בסוגיה של חופש הביטוי אנחנו עוסקים כאן, נופלת מאליה. לצורך העניין, אני מעריך שתצהיר דומה היה שלמה בן-צבי נותן גם אם לא את "מעריב" היה מחזיק בבעלותו, אלא את שופרסל, וחגי מטר היה מבקש לשמש אצלו קופאי. איני רוצה להחזיק אצלי מישהו שלפי הבנתי נוהג כך כלפי חיילי צה"ל, טוען בעל "מעריב". אפשר להתווכח עם עמדתו זו, אבל אסור להחליף אותה בעמדה אחרת רק משום שהיא נוחה יותר לוויכוח.

הלאה. הטענה המקוממת ביותר שבה משתמש כרמל בבקרו את "מעריב" היא ש"רק כלי תקשורת שנותן ביטוי הוגן גם להשקפות עולם שמנוגדות לעמדת המערכת ראוי לתואר המחייב 'עיתון'". אני מציע לך, אסף כרמל ידידי, לערוך השוואה קטנה בין "מעריב" של היום לבין עיתון "הארץ", שבו עבדת בעבר, ואז נחליט יחד איזה מהשניים ראוי להיקרא עיתון.

ב"מעריב" יש כתבים מכל גוני הקשת הפוליטית. לא רק בעמודי הדעות, שבהם מככבים מדי יום מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני. הנה, קח דוגמה קטנה. השבוע התפרסם אצלנו סיפור מעניין של יובל גורן, ולפיו ארגוני הסיוע לפליטים טוענים ש-22 מבין מי שהוחזרו על-ידי ישראל לדרום-סודאן מצאו שם את מותם. הסיפור הזה נמרח בענק על השער, לצד תמונה גדולה של שני ילדי מסתננים.

בלי ששוחחתי עם בן-צבי אני יכול לנחש שמה שמשתמע מהידיעה הזו לא בדיוק מתיישב עם תפיסת העולם שלו. אבל יובל גורן הביא את הסיפור הזה, זה היה סיפור טוב, ולכן הוא מצא את דרכו בקלות אל השער. זה קורה אצלנו כל הזמן, ולא חסרות דוגמאות.

עכשיו בוא נדמיין לנו סיטואציה הפוכה. נניח שהיה מתברר שכל מסתנן שהשבנו לארצו חי שם היום ברווחה כלכלית. עם יד על הלב, היית רואה את הידיעה הזו מתפרסמת ב"הארץ"? על מה אתה מדבר? להגיד על "מעריב" שהוא לא נותן ביטוי לעמדות שנוגדות את עמדת המערכת? מתי קראת אותנו בפעם האחרונה?

חשוב להדגיש, השאלה אם נכון היה להעסיק את חגי מטר, אם לאו, היא שאלה לגיטימית, וכל עמדה בה ראויה להישמע. אבל הבסיס לדיון חייב להיות העובדות. וזה לא מה שהיה במאמר של אסף כרמל.