לפני יומיים הופיע ב"הארץ" מאמר של העיתונאי חגי מטר תחת הכותרת "כולנו מרוויחים מהכיבוש". מטר טען בתמצית שכל אזרח ישראלי מרוויח בדרך זו או אחרת מהשליטה בשטחי יהודה ושומרון, ולכן ראוי להיחשב כשותף פעיל בממשל צבאי, שמושל בלא רחם בחייהם של מיליוני פלסטינים נטולי זכויות. בעיניים ציוניות, למשל אלו של הח"מ, המאמר של מטר טהרני ולוקה בתפיסת עולם סלקטיבית ונאיבית. ועדיין, מדובר בטור לגיטימי ללא צל של ספק, שטוב שהתפרסם ואיתגר את תפיסתם הפוליטית של הקוראים, שרובם, יש להניח, ממוקמים פוליטית מימין לכותב.

העמדות הרדיקליות שמביע מטר ראויות להישמע גם בעיתונים אחרים, אבל מתברר שב"מעריב" אין להן מקום. בראשית השבוע הוגש לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תצהיר בחתימתו של המשנה למנכ"ל העיתון אודי רגונס, ובו נטען כי מטר, שהיה כתב במקומון "זמן תל-אביב", פוטר מ"מעריב" לא משום ששימש יו"ר ועד העובדים הלוחמני, אלא על רקע עמדותיו הלא-ציוניות.

רגונס סיפר בתצהיר, שחשף כאן אורן פרסיקו, על "חוסר שביעות רצונו של נציג הבעלים, מר שלמה בן-צבי, מן האג'נדה של מר מטר, אשר מגיעה לידי הפרות חוק של ממש, בנקיטת עמדה אנרכיסטית וקיצונית ביותר כנגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל. חשבנו כי אין זה נכון לקלוט לעבודה כתב אשר הכיוון שלו שונה לחלוטין מן הקו המערכתי שעיתון ציוני כמו 'מעריב' מבקש להציג".

קשה להחליט מה מקומם יותר: העובדה שבישראל בשנת 2013 אדם מסולק מעבודתו בשל עמדותיו האידיאולוגיות, או הניסיון חסר הבושה של מו"ל בולט ומשפיע להסביר לבית-המשפט שפיטוריו של עיתונאי חוקיים ולגיטימיים כיוון שנעשו על רקע פוליטי. איך אדם שמתיימר לדגול בחופש הביטוי מעז בכלל להעלות טיעון נפסד כזה?

מותר בהחלט לעיתון לקדם השקפת עולם פוליטית. ה"ניו-יורק טיימס" עושה כך, גם "הארץ", וכמותם כלי תקשורת רבים אחרים ברחבי הגלובוס. יש מקום בישראל לכלי תקשורת מרכזי וגדול שיבטא עמדות ימניות, מעבר ל"ישראל היום", שמצטיין יותר בעבודת אלילים. אבל רק כלי תקשורת שנותן ביטוי הוגן גם להשקפות עולם שמנוגדות לעמדת המערכת ראוי לתואר המחייב "עיתון". אם הוא מונע מקוראיו מלהיחשף למידע כזה, ראוי לו השם המחייב לא פחות, "פראבדה".

ממה חשש כל-כך בן-צבי? האם פחד שמטר, כתב זוטר יחסית, שסיקר עניינים מוניציפליים בתל-אביב, יצליח לחדור את כל חומת העורכים ולשתול בידיעותיו החדשותיות מסרים שמאלניים חתרניים? ונניח שמטר היה מצליח במזימה ההיפותטית הזו, אז מה? עד כדי כך המו"ל של "מעריב" לא בטוח בהשקפת עולמו? האם אינו בוטח בחוסן הציוני של קוראיו? ואולי הוא פשוט חשש, מין חשש מגונה שכזה, שאם יעסיק עיתונאי עם דעות מרגיזות כאלה, ינטשו את העיתון כמה ממנוייו?

לפני פחות משנה יצאו רבים מעיתונאי ישראל לרחובות כדי להפגין סולידריות עם עמיתיהם מ"מעריב" בשעתם הקשה. כששלמה בן-צבי הביע נכונות לא מובנת מאליה להשקיע בעיתון ולהסיר מעליו את איום הסגירה הממשי, נרשמה אנחת רווחה כללית. כמה מאכזב לגלות שחששות שהובעו באותם ימים כמעט בלחש התגלו כמוצדקים. צנזורה כלכלית מחפירה מבית-מדרשם של נוחי דנקנר וניר חפץ התחלפה בהתנכלות פוליטית של המו"ל החדש לעיתונאי מהצד הלא נכון של המפה. אין הבדל עקרוני.

חגי מטר הוביל בנחישות את עובדי "מעריב" במאבקם להצלת העיתון. אחד מאלה שנלחמו עימו כתף אל כתף היה קלמן ליבסקינד, עיתונאי אמיץ שמייצג עמדות שאינן פופולריות בתקשורת הישראלית. מעל דפי "מעריב" מרבה ליבסקינד לתקוף כלי תקשורת אחרים דוגמת "הארץ" וגלי-צה"ל, שלדעתו אינם נותנים ביטוי נאות לעמדות ציוניות. כמוהו בן-דרור ימיני. עכשיו שעתם של ליבסקינד, ימיני, אראל סג"ל ועיתונאים בולטים אחרים ב"מעריב" ומחוצה לו לצאת להגנתו של מטר, שדעותיו רחוקות מדעותיהם כרחוק מזרח ממערב. אם לא יעשו כך, לא יהיה הרבה תוקף מוסרי לטענות עתידיות שלהם על "שמאלנות התקשורת הישראלית".