הדה בושס, שנפטרה אתמול, היתה אשה אימתנית; עירית לינור מצטיירת לצדה כגור חתולים מאולף. כמבקרת מבריקה וחדת לשון, לא אחת חסרת רחמים ומרושעת, היו לה מעריצים רבים, אך שונאיה היו מן הסתם רבים יותר. בעידן שהעיתונות הכתובה עוד העלתה מתוכה כוכבים, התמקדה בושס בתקשורת החדשה: היא היתה מבקרת הרדיו ואחר-כך הטלוויזיה של "הארץ". לפעמים כתבה גם על מחזות וספרים. כמו אורי אבנרי, עמוס קינן, דן בן-אמוץ ואחרים, היתה בושס בין מניחי היסוד לתרבותה של "מדינת תל-אביב", אז עוד בגלגולה השמאלני.

גרשום שוקן, עורך "הארץ", שהתברך בחוש ריח מעודכן, הכיר, מן הסתם באי-רצון, בעליית חשיבותה של התקשורת האלקטרונית ובצורך להתמודד איתה. דרכו לעשות זאת היתה להתייחס אליה כמו היתה חלק מהיצירה התרבותית של ישראל המשתנה. שוקן לא הרבה לצאת ולבוא בין הבריות; הוא היה מודע לבדידותו והאמין שהרדיו והטלוויזיה משקפים לפחות חלק מישראל האמיתית. ייתכן מאוד שראה גם בבושס סוכנת מובהקת של הישראליות שטיפח בעיתונו.

בושס, שנולדה ב-1933 בגדרה, היתה נכדתם של שניים ממייסדי המושבה, הביל"ויים לאה וצבי הורוביץ. היא גדלה בתל-אביב, שירתה בחיל הרפואה, למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית, התחתנה עם טייס אל-על, ישבה שנים אחדות בלונדון, למדה באוקספורד, התגרשה וחזרה לתל-אביב. מה שקרה מחוץ לעיר היה זר לה, אלא אם קרה בלונדון, כמובן. בשנות ה-60, "הארץ" עוד זיהה את מרכז עולמו התרבותי באירופה ובלונדון; אמריקה היתה זרה לשוקן.

בושס הזדהתה עם "העיתון", כלומר עם עיתונו של שוקן, וציפתה מהתקשורת החדשה להתאים את עצמה למצעו התרבותי. מה שאהבה לשמוע תאם, על כן, בדרך כלל את מה שקוראי "הארץ" אמורים היו לאהוב; רק מעט ממה שראתה בטלוויזיה התעלה לטעמה; שוב ושוב הוקיעה את שידורי הטלוויזיה בסרקזם אליטיסטי שהחניף לקוראי "הארץ", דווקא מפני שהיה לא פעם מתנשא כל-כך.

בוויקיפדיה אפשר לקרוא קטע מתוך דברים שכתבה על הסדרה "חדווה ושלומיק": "אנטי-תרבות פירושה שארץ שלמה עוסקת ב'חדווה ושלומיק' אם לרעה ואם לטובה, והדבר נעשה לשיחת היום. אנשים שלא היו יודעים מעודם על קיומה של סדרה כזאת בתנאים אחרים דנים בנושא שאין מה לומר בו. על כן 'חדווה ושלומיק' היא אנטי-תרבות מעליבה [...] יעל אביב היא אמנם שחקנית נאה וסימפטית, ונדיר מאוד לחזות באשה יפה ומושכת על הבימה והמסך הישראליים – וגם זו נחמה. מנחם זילברמן, לעומת זה, דומה מזוהה עם דמותו של שלומיק, הגאון התורן הישראלי המצוי, בעל המבט האטום, הבעת הפנים הקפואה וחסרת הרגישות, ואמרי השפר האינפנטיליים [...] חדווה ושלומיק נעשו לגיבורים של עולם ילדות. ואם אני זוכרת את גיבורי עולם הילדות שלי, זה לדעתי אנטי-חינוכי. אולי גם משום כך יש להרהר בטרם מעלים סדרות מסוג זה".

בשיא פריחתה נחשבה בושס לכוהנת הגדולה של התרבות הישראלית: מלה טובה ממנה הקפיצה את האגו של כל שדרן ותסריטאי; טיפת רעל מעטה השקיעה אנשים לתהומות של דיכאון וחמת זעם. לא אחת הסתבכה במריבות יצרים איומות גם עם עמיתים להשקפת עולמה התרבותית והפוליטית, ויש שהמריבות ב"תוך המשפחה", נטפו שנאה, קנאה ואכזריות אף יותר ממה שכתבה על יוצרים שלא נחשבו "משלנו".

בסופו של דבר, התקשורת האלקטרונית ניצחה כמובן, והדה בושס נשארה מאחור. היא לא השאירה חותם של ממש, לבד מקובץ סיפורים קצרים ("ההר השלישי") שהכל נהנו מטבע הדברים לקרוע לגזרים עוד לפני שיבש עליו הדיו. היא עבדה זמן מה גם ב"ידיעות אחרונות" וב"אנשים", אך בשנים האחרונות נעלמה מעין הציבור כלא היתה. תרומתה למלחמות התרבות הישראליות גנוזה במעטפות החומות השמורות בארכיון "הארץ".