אורי בלאו לא הפר את ההבנה הבלתי כתובה שלו עם ענת קם שלא יגלה כי היא המקור לכתבותיו, ונקט את כל האמצעים הראויים והסבירים כדי לשמור בסוד על זהותה כמקור. כך נטען בכתב הגנה שהוגש הבוקר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתשובה לתביעת הנזיקין שהגישה קם נגד בלאו לפני כחודשיים.

קם, שהדליפה לעיתונאי "הארץ" מאות רבות של מסמכים, מהם מסווגים ביותר, פנתה בתחילת אפריל השנה לבית-המשפט המחוזי בתביעת נזיקין, בטענה כי רשלנותם של בלאו והעיתון הובילה לחשיפתה ולהרשעתה. מתא המאסר בכלא נווה-תרצה, באמצעות עו"ד אילן בומבך ועו"ד יריב רונן, תבעה קם את בלאו, את חברת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, את עמוס שוקן, מבעלי החברה, ואת אבי זילברברג, ששימש עורך בעיתון באותה תקופה, בדרישה לפיצוי בסך 2.6 מיליון שקל בגין הנזקים שנגרמו לה.

קם טענה כי העבירה לבלאו כונן נשלף ובו המסמכים רק אחרי שדרשה ממנו "כי לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו אליו המסמכים, ובוודאי, ובאופן מיוחד, שלא יספר לאף אחד מעובדי עיתון 'הארץ' שהוא קיבל ממנה את המסמכים", אולם הוא הפר את ההסכם עימה.

בכתב התביעה נטען כי חקירת הצבא, השב"כ והמשטרה החלה משום ש"הארץ" בחר לצרף לפרסומים של בלאו תצלום של מסמכים שקיבל מקם. קם הוסיפה כי לו היה פונה אליה בלאו ערב הפרסום ושואל אם היא מוכנה שיחשוף מסמכים שהעבירה אליו, "היא היתה עונה מיד בשלילה נחרצת".

המדליפה, כך נטען בכתב התביעה, מצויה מאז "בתחושה קשה, שרק הלכה והתעצמה, שנובעת מהעובדה שבלאו, יחד עם עיתון 'הארץ' וכמה מעובדיו בעת הרלבנטית, לא שמרו עליה כמקור עיתונאי". על סמך שלל פרסומים עיתונאיים, בין היתר כאלה שהופיעו באתר זה, טענו באי-כוחה של קם כי יש להגיע ל"מסקנה חד-משמעית כי בנסיבות העניין המיוחדות, הפר בלאו את ההסכם שכרת עם התובעת, וכמו כן הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הנזיקית כלפי התובעת. וזאת, בין היתר, בשל הידע המיוחד של הדוברים/כותבים ובשל הניסיון האישי והמקצועי של כל אחד מהם".

לטענת קם, בלאו התרשל בכך שפנה אליה בתקופת הפרסום מהטלפון שלו ולא מטלפון "בטוח", וכאשר ידע כבר שהוא נתון תחת חקירה, "לא טרח ליצור כל קשר עם התובעת ולהעמיד אותה על תמונת המציאות שהתהוותה למול עיניו ועל השלכותיה לגבי התובעת". לפי כתב התביעה, "בלאו וכלל הנתבעים התרשלו התרשלות מרחיקת לכת כלפי התובעת, תוך רמיסה של כל אמת מידה משפטית, עיתונאית, אתית ואף מוסרית. התרשלות פושעת זו, שהגיעה עד כדי התנכרות יוצאת דופן לזכויות הבסיסיות והחיוניות ביותר של התובעת, הסבה לה נזקים חמורים ביותר.

"מתקיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים ומחדליהם לבין הנזקים שהוסבו לתובעת", נכתב עוד בכתב התביעה. "הנתבעים, כעיתונאים סבירים, היו צריכים לצפות כי התרשלותם תביא לנזק שנגרם לבסוף לתובעת".

בכתב ההגנה שהוגש הבוקר לבית-המשפט באמצעות עו"ד מיבי מוזר ועו"ד טל ליבליך מכחישים בלאו ו"הארץ" כל אחריות למצבה של קם. קם, כך נטען "לא ביקשה מבלאו כי 'לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו המסמכים והחומרים לידיו'", אולם גם בלא הבקשה בלאו "לא גילה את זהות התובעת כמקור, לא לממונים עליו ואף לא בשעה שנחקר על-ידי הרשויות, וכך במשך כעשרה חודשים, עד אשר הודתה התובעת במעשים שעשתה ואף הורתה לו למסור את כל המסמכים לרשויות".

לטענת באי-כוחו של "הארץ", "לאחר שפורסמו כל אותן כתבות [...] התובעת לא פנתה אפילו פעם אחת לבלאו בטרוניה כלשהי על הפרסומים. ההפך הוא הנכון, תוכנן של השיחות היחידות שהתקיימו ביניהם לאחר הפרסום כלל דברי שבח של התובעת ודברי הלל לבלאו על הפרסומים שביטאו את דעתה, רצונה והמניעים שבגינם מסרה לבלאו את המסמכים". בהמשך כתב ההגנה נטען כי "כל נזק שנגרם לתובעת הוא פרי מעשיה, ואין לה אלא להלין על עצמה ועל המעשים שעשתה. [...] הנתבעים מילאו חובתם כעיתונאים בכפוף לחוק. התובעת היא זו שחשפה עצמה, הודתה במעשים שעשתה, ואין לה אלא להלין על עצמה גם בעניין זה".

ביחס לתחושה הקשה של קם כי בעיתון "הארץ" לא שמרו עליה כמקור, נכתב בכתב ההגנה כי "אין להגיש תביעה על סמך תחושות". ביחס להערכות שפירסם יהונתן דחוח-הלוי זמן קצר לאחר החשיפות של בלאו, כי המקור שלו "נמצא בסבירות גבוהה במפקדת פיקוד מרכז", נטען מטעם "הארץ" כי "עם כל ההערכה לבלוגרים, אין בבלוג משום ראיה או שמץ ראיה ולמותר לציין שדעתו של הבלוגר אינה מחייבת ואין בה בסיס ועילה לתביעה זו".

ביחס לשלל פרסומים שהופיעו בעקבות חשיפתה, וייחסו אחריות לבלאו ול"הארץ", נטען בכתב ההגנה כי קם "יודעת כי אין לה עילת תביעה על-פי חוק, וכי תביעתה אין בה ממש והיא כולה בנויה על אדני תחושות, פרשנויות וספקולציות, ועל כך היא מעמיסה על כתב התביעה - שלא על-פי הדין והתקנות, כתבות שונות ופרשנויות שונות, הכל כדי להרחיב את היריעה ולטשטש את העובדה שאין לה עילת תביעה של אמת.

"בלאו", נכתב בהמשך כתב ההגנה, "במעשיו ובעבודתו העיתונאית סיכן עצמו, סיכן חירותו ושמו על מנת להגן על התובעת מפני גילויה כמקור. בלאו פעל כעיתונאי בנושא רב-חשיבות שהובא לביקורת הצנזורה בטרם פורסם. בלאו לא העביר לשב"כ את כל המסמכים המעידים במקובץ כי נאספו בלשכת אלוף פיקוד מרכז, אלא רק אחרי שהתובעת הורתה לו בכתב לעשות כן. עובדה היא שרשויות החקירה לא הצליחו לגלות במשך כ-10 חודשים לאחר פרסום הכתבות את זהות המקור".

לטענת "הארץ", "אף אחד מהנתבעים לא התרשל, כולם עשו את מלאכתם העיתונאית כראוי וכנדרש ועל-פי החוק". שלל הטענות המופיעות בכתב התביעה, נכתב בכתב ההגנה, "מתאימות לסרטי מתח בדיוניים ולשיטת היחצנות שהתביעה נוקטת, אלא שבין הסיפורים הללו ובין עילת תביעה כלשהי כנגד הנתבעים אין ולא כלום.

"למדינה", מדגישים באי-כוחו של "הארץ", "באמצעות הרשויות החוקרות - השב"כ או המשטרה - יש דרכים (על-פי חוק) לקבל לידיה את המסמכים המסווגים שנלקחו על-ידי התובעת ושהועברו לנתבע 2 [בלאו] גם ללא הסכמת מי מהצדדים, ואין ספק שכך היתה נוהגת לולא הגיעה עם הנתבע 2 להסכם". בהמשך נטען כי אילו בלאו היה פונה לקם אחרי שידע כי נפתחה חקירה בעניין ההדלפה, הרי שהיה בכך הפרה של הדין הפלילי בכל הנוגע לשיבוש הליכי חקירה.

"מוזרה עד מאוד, שלא לומר אבסורדית, היא העובדה כי התובעת מסרבת להכיר בחבותה ובמעשים בהם הודתה והורשעה, ומבקשת להטיל את האחריות לתוצאות מעשיה על העיתונאי שהיא עצמה יזמה שיתופו בפרסום ואשר עשה כמבוקשה ופירסם כחוק וכפוף לצנזורה כתבות המבוססות, בין השאר, גם על מסמכים שמסרה לו", נטען בכתב ההגנה. "[...] תביעה זו היא ניסיון של התובעת להטיל אשמה ואחריות על כתפי הנתבעים - על מנת לפצות עצמה על נזקים שנגרמו לה, בשל המעשים וההתנהלות שלה".

6373-04-13