צל"ש לנציגי העיתונות המודפסת – "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" - שבימים טרופים אלה שלחו שלושה כתבים למשחקה של הנבחרת באזרבייג'ן. ב"מעריב" רעדה האדמה, אבל הכתב יוני הללי היה בבאקו. ב"הארץ" חיים בין גלי פיטורים לקיצוץ מוספים, אבל משה בוקר נסע למדינה הקווקזית. המשבר מאיים לכלות חלקות טובות גם ב"ידיעות", אבל נדב צנציפר הוטס לשלושה לילות, פלוס מלון, פלוס אש"ל, פלוס ויזה. בזמנים כאלה צריך להעריך ג'סטות קטנות, שפעם היו טבעיות ומובנות מאליהן.

הקיץ הנוכחי, עם אליפות אירופה בכדורגל והאולימפיאדה, היה קטלני מבחינה תקציבית. קופות הנסיעות במערכות התרוקנו כבר באוגוסט, בדיוק כשהמשבר בעולם התקשורת התנפל על כולם בחמת זעם. יותר ויותר מערכות עיתונים, אתרים וערוצי טלוויזיה ורדיו מוותרים על שיגור כתבים לחו"ל. יותר משהנסיעות הללו מביאות תועלת תקשורתית, שכרן יוצא בהפסדן. נסיעה לאירוע בינוני כמו משחק באזרבייג'ן עולה כ-6,000 שקל, סכום שיכול לכסות עלות חודשית של עורך עמודים, או כתב שמסקר כמה תחומים. גם אם סיקור ממקור ראשון הוא ג'סטה נחמדה, בשיקולי עלות-תועלת אין ספק על מה אפשר וצריך לוותר.

המסע לאזרבייג'ן שפך אור על הדרך שבה מתנהלת תקשורת הספורט במשחקים בחו"ל, וממילא על השאלה עד כמה נסיעות כאלה נחוצות. במהלך הטיסה ביקשו כתבי הנבחרת לראיין את השחקנים, אלא שדוברת ההתאחדות הודיעה שאין אישור: המאמן רוצה שקט תקשורתי.

וכך סיפר משה בוקר מ"הארץ" בתוכנית הספורט של רדיו 103: "אני הקמתי צעקה במטוס, פניתי ואמרתי לגוטמן, או.קיי, אני אמור להביא אלף מלה לעורך שלי היום בלילה, אני אכתוב אלף מלה על הנבחרת, אני אכתוב מה חושב גוטמן, מה חושב בניון ומה חושב ההוא, אין בעיה, תקבלו מחר אלף מלה מ'ידיעות', אלף מלה מ'מעריב' ואלף מלה מ'הארץ' בלי שאף אחד ידבר. גוטמן קרא לי ואמר, 'אתה ביקשת לדבר עם שחקנים ואמרו לכם לא? את מי שאתם רוצים תראיינו'". בהמשך הוסיף בוקר: "גוטמן רצה שקט, אני אמרתי לגוטמן, 'תגיד לי, אנחנו הוצאנו אלפיים דולר לְמה? בשביל לבוא לטיילת בבאקו?".

הסיכוי שמישהו יביא סיפור בלעדי מנסיעה כמו זו שואף לאפס. אחד המקרים הנדירים היה לפני שנה: אייל גיל מ"הארץ" טס לליטא, ולאחר שובו חשף כי כמה משחקני נבחרת הכדורסל בילו בקזינו. אלא שלעיתונאים זה היה סקופ מוכר: כולם ידעו על הנוהג הזה מנסיעות קודמות, ופשוט לא כתבו.

לכתבים שנוסעים לחו"ל אין בלעדיות. כולם נמצאים יחד על אותו מטוס, באותו אימון, באותה מסיבת עיתונאים, באותו משחק. בדומה לסולידריות הלא כתובה בין צלמים, כך גם בין הכתבים: כמעט אף אחד לא הולך לבד. ספק שומרים זה על זה, ספק נשמרים זה מפני זה. ההתנהלות קבועה, חסרת יצירתיות. העיתונאים מקבלים שחקן לראיון עם השאלות הרגילות והתשובות הקלישאתיות. כשמתעוררים קשיים, הם תובעים את עלבונם מהבוס שלהם ליומיים – מאמן הנבחרת.

זו התנהלות של עיתונות קבצנית, שחושבת רק איך למלא את מכסת המלים. סירובו של המאמן להתיר ראיונות מעניין יותר משחקן שידקלם את ה"אנחנו באים בשביל לנצח". אפשר לכתוב על ההתאחדות המנותקת שלא יודעת לשווק את המותג שלה, או על נבחרת לאומית שלא סופרת את הציבור. "להביא אלף מלה" כי העורך שמר מקום וצריך להצדיק את הכסף – זה זלזול בקוראים. באלף המלים הללו לא תמצאו סקופ או סיפור מעניין, אלא רק עוד רשומון בנאלי. שלושת העיתונים השקיעו אלפי דולרים בנסיעה שהערך העיתונאי שלה נקבע מראש.

מעמד "שליחנו המיוחד" הופך לעולם הולך ונעלם. למשחק החוץ של קריית-שמונה על העלייה לליגת האלופות נסע רק עיתונאי אחד. ערוץ 1 שידר מהאולפן ברוממה את משחקי החוץ של נבחרת הכדורסל, ועל משחק הפתיחה של קמפיין קדם המונדיאל באזרבייג'ן ויתרו עיתון מרכזי ("ישראל היום") ושני אתרים מובילים ("וואלה" ו-one).

במציאות הכלכלית הנוכחית, נסיעה למשחק בחו"ל לא צריכה להיות ייהרג ובל יעבור. בוודאי לא לאירועים בינוניים כמו המשחק באזרבייג'ן. נוכחות בשטח חשובה, אבל בצוק העתים אפשר להסתפק בסיקור מהארץ. זהו פיחות נוסף בעבודה העיתונאית, אבל מצד שני, עשוי למנוע פיטורים של עיתונאי. ימי ה"אלפיים דולר" הולכים ונגמרים, נשאר רק לגרד בדרך הכי יצירתית את האלף מלה.

דוקו-דרמה

עיתונאי ביקש לעשות סרט טלוויזיה, אבל הגוף שאמור לתת את האישור טירפד את הפרויקט בשל סכסוך קודם. זהו בתמצית סיפורו של אביעד פוהורילס מ"מעריב", שלפני כמה חודשים ביקש לעשות סרט לאחד הערוצים המסחריים על המאמן אלי גוטמן, המוביל את נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2014. פוהורילס ניצל את קשריו הטובים עם גוטמן ושיכנע אותו להשתתף. אלא שבדרכו ניצב מכשול בלתי עביר: יו"ר ההתאחדות אבי לוזון. בעצם, עוד לפני לוזון ניצבה מהמורה, גבוהה עוד יותר: אמיר אפרת, ראש מערך ההסברה של ההתאחדות.

ללוזון ולאפרת יחסים טעונים עם פוהורילס, בעקבות ביקורות חריפות שפירסם בעניינם. באפריל השנה כתב פוהורילס על היו"ר: "שלטונו של לוזון בהתאחדות מזכיר את החודשים האחרונים של מובארכ. לוזון אוחז בשלטון, אבל תחתיו קש וגבבה". בטורים אחרים כתב עליו: "התנהלות דוחה", "האשראי של לוזון נגמר", "נמאס מהחצר הביזנטית שלו", ועוד ועוד. ומן הצד השני, באפריל השנה, בראיון ב"הארץ", זרק לוזון את המשפט: "עיתונאי ופרשן באחד העיתונים הגדולים רצה לעשות סרט ולא קיבל ממני אישור? הנה עוד סיבה לפגוע בי".

יחסיו של פוהורילס עם אמיר אפרת טעונים עוד יותר. אפרת שימש בעבר עורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", כשפוהורילס כתב שם. בין השניים נרשמו חיכוכים רבים, שבשיאם, ב-1999, ניסה העורך לגרום לכתב להתפטר. בעקבות כך "הוגלה" פוהורילס מספורט "ידיעות" למדור הספורט של המקומון "תל-אביב" לארבעה חודשים.

ברבות הימים עבר פוהורילס ל"מעריב", משם תקף לא פעם את אפרת, שהפך בינתיים לפרשן הכדורגל של "ידיעות". כשאפרת יצא נגד מכבי תל-אביב שהחתימה שחקן בעייתי, כתב עליו פוהורילס: "בעל טור חסר רגשות, ששובר משבוע לשבוע שיאים של ברוטליות". כשאפרת קרא בטורו להפועל תל-אביב לפטר את גוטמן, הלם פוהורילס: "הבעיה שאחת המדיות המודפסות והמרכזיות בישראל מחזיקה אצלה על משבצת הפובליציסט גרזנאי, אדם מבוגר ומלומד אבל ילדותי, חסר מעצורים ונטול פרופורציות". לפני שנתיים הפך אפרת לראש מערך הדוברות וההסברה של ההתאחדות, ובאפריל השנה כתב עליו פוהורילס: "בסביבתו [של לוזון] מתהלכים דוברים כושלים שמסתבכים בבלופים ובספינים ירודים".

פוהורילס, שיצר בעבר, בעודו כתב ב"מעריב", את הסרט "להיות איתך אבי נמני", לא היה תמים לחשוב שהניסיון להפיק דוקו על גוטמן יעבור חלק אצל השניים הללו. הוא ניסה לעקוף את המכשול דרך שיחות עם רוני רימון, היועץ האסטרטגי של ההתאחדות, ועם הדוברת מיכל גרונדלנד – לשווא.

ביום רביעי האחרון צצה הפרשה בתוכנית הספורט ברדיו 103. המנחים, מאיר איינשטיין ורון קופמן, זעמו על ההתאחדות שמנעה מכתבי הנבחרת לשוחח עם השחקנים, והתבטאו נגד מערך הדוברות של ההתאחדות. במהלך הדברים דיווח קופמן על SMS שקיבל מפוהורילס, שכתב לו כי ההתאחדות מנעה ממנו לעשות את הסרט על הנבחרת משיקולים לא ענייניים. מפלס הדציבלים של קופמן טיפס להילוך רביעי: "אני שואל אותך, בא עיתונאי, ואני מכיר אותו 25 שנה, הולך לעשות סרט דוקומנטרי לערוץ מסחרי, 50 דקות, שרק יכול לעשות טוב לגוטמן ולכדורגל הישראלי, אבל אף אחד לא חושב מטר קדימה".

בהמשך הועלה על הקו אמיר אפרת, שהסביר כי היו שתי סיבות לתשובה השלילית. הראשונה: פוהורילס ביקש להתרכז בסרט בגוטמן, ובהתאחדות חשבו שהסרט צריך להיות על הנבחרת. השנייה: הם לא רצו שעיתונאי שעובד בגוף תקשורת מסוים יעשה את הסרט, מחשש שהדבר יעורר אי-נחת אצל גופי תקשורת אחרים. איינשטיין וקופמן הטיחו באפרת שהסרט אינו משודר ב"מעריב", אלא בטלוויזיה. "אני לא מטיל דופי באביעד", הגיב אפרת, "אבל גם אם היו פונים מ'ידיעות', הם היו מקבלים אותה תשובה".

אפרת סיפר כי בינתיים מי שמכין סרט על הקמפיין של הנבחרת הוא עמר בנוביץ', לשעבר כתב הכדורסל של ערוץ הספורט. קופמן את איינשטיין תהו למה כתב כדורסל הועדף על פני כתב כדורגל ותיק. בינתיים עלה על הקו פוהורילס עצמו. "לצערי צדקתי בחששות שלי, נתנו לי להבין שמערכת היחסים שלי עם לוזון היא שטירפדה את הסרט", אמר. אפרת לא הצליח לשכנע שהמניעים לתשובה השלילית לפוהורילס היו ענייניים. הוא גונן על לוזון וטען שלא הוא קיבל את ההחלטה. אבל דבריו של לוזון ב"הארץ", שבהם לקח על עצמו את האחריות לווטו על פוהורילס, מדברים בעד עצמם.

הסירוב של ההתאחדות לפוהורילס מריח מנקמנות אישית. מצד שני, מותר לתהות אם ראוי שכתב בכיר במדור ספורט בעיתון יעשה סרט על אדם שבמסגרת תפקידו האחר הוא אמור לכתוב עליו, בו בזמן, ללא משוא פנים. כך או כך, לצפות מהשניים שיברכו על יוזמתו של פוהורילס יהיה כמעט מופרז. הגשת הלחי השנייה היא מצווה שלא כתובה בתורה, ודאי לא בזו של הכדורגל הישראלי.

הערוץ שהגיע ראשון

המשחקים הפראלימפיים הסתיימו, והקורא אבישי ציוני סיכם את חלקה של התקשורת: "מחמאות לערוץ הראשון ששידר את מופע הפתיחה והקצה למשחקים האלה מקום ראוי בשידוריו. לאורך כל השבוע שעבר הקפיד ערוץ 1 להעביר תקצירים וראיונות מהמשחקים פעמיים ביום, והעביר בשידור חי כמה גמרים בהם השתתפו ישראלים. ככל שנערמו המדליות הישראליות, הצטרפו בהתלהבות כלי תקשורת אחרים (השיא: 'ידיעות אחרונות' בכותרת ראשית, 'גיבור', על הזהב של גרשוני). מדובר בשיפור משמעותי לעומת האולימפיאדה הקודמת.

"מה שקצת הפריע הוא שמלבד ערוץ 1, לא ערוץ הספורט ולא ערוץ 2 שלחו כתבים ללונדון, כדי שיראיינו את הספורטאים בסיום התחרות, או ילוו אותם לאורך המשחקים. חבל, כי מדובר בסיפור הצלחה אמיתי של אנשים שמצליחים לדחוק את הגבולות של עצמם. אולי בזכות שידורי המשחקים הללו, חברות מסחריות יישבו בקסמם של הספורטאים, יממנו אותם כדי שיוכלו להתאמן בשקט בלי לחשוש לפרנסתם. ואולי גם המדינה תחליט להגדיל את התקציבים הניתנים להם".

בקטנה

nrgמעריב היה האתר היחיד ביום שלישי שלא נשאר ער עד ארבע בבוקר כדי להעביר דיווחים חיים מגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס. רמז לבאות?

התיקונים

בטור הקודם נכתב על ערוץ הספורט שמשדר את משחקי נבחרת ישראל. ראוי לציין שהערוץ משדר רק את משחקי החוץ של הנבחרת. את משחקי הבית משדר ערוץ 1.

על אף שהמשחק של ישראל הסתיים שעה קודם ובינתיים החל המשחק בין לוקסמבורג לפורטוגל, הפציעו בערוץ הספורט פרומואים עם הפנים לעתיד, שבעצם הזכירו את שידורי העבר.

עבור אפליקציית ערוץ הספורט, שער שנכבש לא נחשב כאירוע ראוי לציון.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il