בין אמיתי למדומיין
"כשהאזרחים יצאו לרחוב לבכות כשקים ג'ונג איל מת, זה היה זיוף?", שואל אסף מונד את אדם ג'ונסון, שביקר בצפון-קוריאה וחיבר רומן המתרחש במדינה המבודדת. "השאלה הזו חושפת את פערי המושגים בינינו לבין הצפון-קוריאנים", משיב ג'ונסון. "אנחנו חיים בעולם של מגוון אפשרויות, שבו אפשר להיות צודק או טועה, שבו אפשר לבחור צד כמו 'רפובליקאי' או 'דמוקרטי'. הצפון-קוריאנים חיים בעולם שבו יש מחשבה אחת, נארטיב מוסכם אחד. אנחנו חושבים על הבכי שלהם כעל 'אמיתי' או 'מזויף', ואנחנו לא יכולים להבין שהוא פשוט שניהם ביחד. ההבדל אצלם בין אמיתי למדומיין, בין נכון ללא נכון, הוא שונה מאשר ההבדל אצלנו. גם משהו שיודעים שהוא שקר יכול להיות אמת כשלעצמו".
הראיון עם ג'ונסון, מעניין ומומלץ לקריאה, מתפרסם במדור הספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (עורכת: מאיה בקר). ב"מוסף לשבת" של העיתון משווה יגאל סרנה את מסקנות דו"ח הוועדה שקבעה כי מוחמד א-דורה לא נהרג לפני 13 שנה בצומת נצרים למציאות השקרים ששולטת בעולם שמתאר ג'ורג' אורוול בספרו "1984". סרנה כותב על היום שבו ממשלת ישראל תקים מיניסטריון אמת משל עצמה, ותשאב לשם כך השראה מהספר הדיסטופי. הנה כמה שורות מ"1984", שמצוטטות בטורו:
נוהגים בהיסטוריה כולה כבמין לוח, שמוחקים את הכתוב עליו וחוזרים וכותבים כל אימת שרואים בכך צורך. בשום מקרה אי-אפשר, לאחר שנעשה המעשה, להוכיח כי היה כאן זיוף... לאמיתו של דבר, הרהר וינסטון בלבו תוך כדי עיסוקו בשינוי המספרים של מיניסטריון-השפע, אפילו זיוף אין כאן... אלא כתיבת דבר-הבל אחד במקום חברו. רוב החומר שאתה עוסק בו אין לו כל קשר עם העולם הממשי, אפילו לא קשר מסוג זה המצוי בשקר גלוי... הכל נמוג ונבלע בעולם-צללים אשר בו, בסופו של דבר, ניטלה הוודאות אפילו מתאריך השנה...ומחלקת המסמכים כשהיא לעצמה אינה סוף כל סוף אלא רק ענף אחד של מיניסטריון האמת, שעיקר תפקידו הוא לא לשחזר את העבר, אלא לספק לאזרחי אוקיאניה עיתונים, סרטים, ספרי לימוד, תוכניות טלסקרין, מחזות, רומנים – כל סוג העולה על הדעת של מידע, הוראה או בידור, מסמל עד סיסמה... שרשרת שלמה של מחלקות מיוחדות עוסקות בספרות פרולטרית, במוזיקה, מחזאות ובידור. כאן מייצרים עיתונים קלוקלים שאין בהם כמעט דבר זולת ספורט, פשע ואסטרולוגיה, רומנים זעירים זולים, סרטים מלאים וגדושים מין ושירים רגשניים שכל חיבורם נעשה באמצעים מכניים.
"יוקם לאלתר מיניסטריון האמת ובו ועדת שרים לענייני העבר, שרק היא תקבע מעתה מה קרה ומה בדיה", מנבא סרנה ביחס למדינת ישראל. "על-פי תיקון קטן 76ג לחוק יסוד: הממשלה, תוכל הוועדה לפסול את רצח רבין, שעצם אזכורו מטיל ריב ומדון בין חלקי העם. הוועדה גם תקבע כי מחלון חדר הילדים שלו יכול היה ראש הממשלה, בהזדקפו על קצות אצבעותיו הקטנות, לראות משוריינים בריטיים. היא תקבע כי מאגרי הגז הם של משפחת תשובה מדורי דורות. שמעולם לא היה כיבוש".
"דו"ח קופרווסר הוא האמירה הרשמית הראשונה מטעם הממשלה בקשר לאמיתוּת הדיווח של פראנס 2", כותב יואל פישמן במדור הדעות של "מקור ראשון". "בעצם הפרסום של הדו"ח יש בכדי להעניק תוקף לעבודתם האמיצה של כמה אנשים שהטילו ספק ביושרה של הדיווח הידוע מהערוץ הצרפתי. [...] הופעת הדו"ח מייצגת שינוי בקו הממשלתי: עד היום היתה מדיניות הממשלה למעשה סוג של התנצלות רפה בצירוף של תקווה לימים טובים יותר ולהתנדפות הבעיה. [...] בעצם העובדה שוועדה מיוחדת לקחה על עצמה לבחון מחדש את פרשת א-דורה, מסמן הדו"ח מאמץ כנה להתמודד עם כשלונה של מדיניות. למרות שזה כואב, יהיו לכך תוצאות חיוביות – כי רק באמצעות חקירה קפדנית של העבר ההיסטורי אפשר להתוות אסטרטגיה בעלת תוקף לעתיד".
בטורו שב"גלובס" כותב סגן העורך אלי ציפורי על סימולקרות. לדבריו, "הניגוד בין מראית העין לבין המציאות הפך למגפה בימינו".
קשר משפחתי
במוסף "7 ימים" מתפרסם הבוקר תחקיר שחיבר שחר גינוסר על עמוס רולניק, יזם חובב תנ"ך. לפי התחקיר, בשנת 2004 הקים רולניק עמותה בשם עמק-התנ"ך, שקידמה מיזם להקמת פארק התנ"ך ובו היכל התנ"ך, שיציג לראווה ספרי תנ"ך שייכתבו על-ידי מאות אלפי מאמינים מרחבי העולם בשלל שפות. אולם, לפי גינוסר, לצד העמותה פעלה חברה פרטית בבעלות רולניק בשם מולמדיה, שנהנתה מהזרמת כספים לא מפוקחת.
"כל תכליתה של העמותה היא גיוס תרומות לגוף עסקי", מצטט גינוסר את רואי-החשבון של רשם העמותות, שבחנו את היחסים בין עמק-התנ"ך למולמדיה. "[...] כל התרומות הועברו למיזם העסקי שיופעל בחברה [...] הכספים שגויסו לפרויקט הועברו למולמדיה ללא פיקוח". לפי התחקיר, החברה הפרטית קיבלה בסך-הכל 3.5 מיליון שקל מהעמותה. גם ממשלת ישראל וכנסת ישראל גויסו כדי לקדם את המיזם. רולניק, בתגובה, טוען כי הוא גייס את כל הכספים למיזם בעצמו, בין היתר על-ידי מכירת ביתו, וכי בסופו של דבר לא הצליח לגייס די כספים כדי לכסות על ההוצאות.
התחקיר הזה לא היה ראוי להתייחסות יוצאת מגדר הרגיל אלמלא ייחוסו של היזם. עמוס רולניק הוא אביו של גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר" ומי שהוביל בשנים האחרונות מערכה אחר מערכה נגד קבוצות כוח/כסף במדינה, בין היתר כאלו שמזוהות עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ומקורביו. ב"ידיעות אחרונות" לא מבליטים את הייחוס. המידע עצמו נמסר אי-שם בעומק הכתבה, בציטוט מדברים שאמר ח"כ אופיר אקוניס בישיבה של הכנסת בשנה שעברה.
בכלל, הכתבה אינה מובלטת במיוחד. היא לא היתה חלק מחבילת התוכן שקודמה בימים האחרונים לקראת גליון סוף-השבוע, היא מוזכרת בהפניה צרה יחסית בשער העיתון והפניה צרה נוספת בשער המוסף. לא התעלמות מוחלטת, כמו זו שאיפיינה את התחקיר שפירסם גינוסר לפני שלוש שנים על שרי אריסון, אך גם לא קידום מכירות צרחני כמו זה שמקבלים הסיפורים ה"עסיסיים" בעיתון (השבוע: שרון גל).
בכל זאת יש בה סימנים ליודעי ח"ן. רולניק האב מוגדר כ"מחובר", שם הגנאי שמצמיד רולניק הבן למי שנהנה מההטבות שמחלק מועדון הפלוטוקרטיה הישראלי. עם חברי ההנהלה הציבורית של העמותה, כך נכתב, נמנה גם עמוס שוקן. בכתבה מצוינים כמה פעמים הקשרים בין רולניק לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ("חברי זה שנים עמוס רולניק", הוא כתב עליו), וגם השר כחלון, חביבו של "דה-מרקר", מוזכר כמי שחלק מחמאות למיזם התנ"ך, אך גם עובדה זו מופיעה בשולי השוליים של הטקסט. לא כל קוראי הכתבה שבעו נחת מסדר העדיפויות הזה.
כפי שאלי ציפורי נוהג לנסח זאת מדי פעם בטוריו: בעקבות הכתבה של גינוסר על רולניק, שלח אלינו אחד מקוראי "העין השביעית" מכתב. "תחשבו מה היה קורה למשל אם ל'דה-מרקר' היה מידע הפוך, שמככבים בו נניח, גיבורים אחרים", כתב לנו אותו קורא בשם בדוי מכתובת מייל שאינה מזוהה עימו (ובמקביל פירסם את מכתבו כתגובה בבלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל). "זה היה מתחיל מכותרת כזאת: 'אולמרט סייע שנים לאבא של נוני מוזס לקדם מיזם עסקי מופרך. משרד האוצר התריע על עלויות עתק, אבל אולמרט המשיך לסייע לאבא של מוזס גם כשהתגלו מעשים חמורים'. נו? אתם חושבים ש'דה-מרקר' היו נותנים לכם לחפש את המידע עמוק בתוך הכתבה? בחיים לא. זו היתה הכותרת בעמוד הראשון, ויום אחר-כך היו מעלים דרישה לחקירת משטרה ויוצאים בקמפיין באמצעות ח"כים".
האינטרס לפגוע באמינותו של רולניק הבן בפרט ו"דה-מרקר" בכלל – ברור. אולם אין בכך כדי לשנות את תמונת המציאות שעולה מכתבתו של גינוסר. אין מדובר בגיבוב ממוחזר של זוטות, כפי שניתן היה למצוא ב"תחקירים" שהתפרסמו ב"מעריב" של תקופת נוחי דנקנר על אנשים שנחשבו ליריביו. אם לאביו של רולניק קשרים חבריים עם ראש הממשלה, אם המיזם שהוביל זכה לתמיכה של שרים וחברי-כנסת – מוטב שקוראי "דה-מרקר" יידעו זאת. גם אם העיתון שמפרסם זאת הוא שופר של בעלי ההון, הוועדים המושחתים ויתר ה"מחוברים".
כל היזמות שבעולם
"הבעיה של בטר-פלייס [...] היתה שהמוצר לא היה מיוחד מספיק", אומר אמיר מקלף, בעליה של מכונית חשמלית מתוצרת טסלה. "הטעות המרכזית של החברה", הוא מוסיף, "היתה שהניחו שם שהאספקט הסביבתי יעשה את העבודה. הם בחרו מכונית שאינה ייחודית או מלהיבה מספיק כדי לגרום לאנשים לקחת את הסיכון".
בהמשך "דה-מרקר", אחרי כתבת מגזין על האנשים שרכשו את המכונית החשמלית ומתקשים כעת להיפרד (אחד מהם, דן מרגלית, כותב על כך ב"ישראל היום"), מדווח יורם גביזון כי "ההרפתקה הטראומטית של בטר-פלייס שרפה לחברה-לישראל 300 מיליון דולר בשש השנים האחרונות".
מנכ"ל החברה-לישראל ניר גלעד (צילום: משה שי)
"בטר-פלייס זה אירוע שצריך לנתח וללמוד בשביל העתיד", אומר ניר גלעד, מנכ"ל החברה-לישראל, בראיון לאפרת פרץ ואביב לוי המתפרסם ב"גלובס". "האם הגיע הזמן להסקת מסקנות אישיות?", נשאל גלעד, לנוכח הפער בין ההשקעות הכושלות לשכרו העצום. "העשייה שלי, באופן אישי, ושל הצוות שהולך איתי לאורך השנים, היא מורכבת ועצומה במידותיה", משיב גלעד, "ועל כן, מי שצריך להחליט, ומחליט כמעט כל יום, אלה הבעלים ומועצת המנהלים. את רמת שביעות הרצון הם מבטאים בצורה ברורה. עם זאת, אנחנו לא חסינים מטעויות. בכלל, מי שלא עושה, לא טועה. אם כל היזמות שבעולם היתה מתמקדת רק במה שבטוח, העולם שלנו היה נראה רע הרבה יותר".
"הם כל-כך דומים", כתבה אתמול ב"גלובס" סטלה קורין-ליבר על שי אגסי, עידן עופר וניר גלעד. "כמה קילוגרמים פחות או יותר, ואפשר היה לומר שהם שלישייה. שחצנים, מוכשרים ויהירים, תאבי הון וצדקנים, מרוויחים, בוכים ומתחמנים. שלושתם תמיד מאשימים אחרים בכשלונות של עצמם. עידן עופר, למשל, אמר ב-2009: 'העיתונות מאוד לא מפרגנת לבטר-פלייס ולא מפרגנת לממשלת ישראל, שהיתה הראשונה בעולם שאמרה, בוא נעשה זאת בישראל'. ראובן אגסי, אבא של, אמר בדצמבר 2012: 'שי הצליח. המכונית החשמלית של הבן שלי לא נכשלה. זו התקשורת שאין לה סבלנות ואורך רוח'".
אבל העיתונות, כפי שהראה עוזי בנזימן ברשימה שפירסם באתר זה, דווקא גילתה סבלנות אין קץ.
"החגיגה התקשורתית סביב בטר-פלייס מבליטה את רפיסות הסיקור העיתונאי המקצועי בתחילת האלף השלישי, שבו העיתונות הממוסדת מוחלשת מקצועית וכלכלית, ורוב המודלים האינטרנטיים טרם זכו בחותם המקצועיות והאובייקטיביות", כותב גיל מלמד במוסף "סופשבוע" של "מעריב".
"כמי שסיקר את בטר-פלייס במשך השנים אני יכול להעיד ממקור ראשון, וגם כתבתי על כך בעבר, שלעתים קרובות חשתי כמו הילד הקטן בסיפור 'בגדי המלך החדשים' – כשאני מצביע על בעיות במודל ובעיקר בהתייחסות הממשלתית הכושלת למיזם, אבל נותר אילם בתוך קהל המריע לחייטים הקוסמים. [...] כמו רבים אחרים, גם אנשי בטר-פלייס ניצלו את מצוקת רוב כלי התקשורת בייצור חומרים, תוצאה של צמצום מתמשך בתקציבי המערכות העיתונאיות והמשכורות המשולמות לעיתונאים, והלעיטו אותם בחומרי יחסי-ציבור שהופקו בקפידה. אפילו ב-nrg, תחת בעלות קודמת, פורסמו ידיעות יח"צ כמעט ללא כל עריכה או קרדיט, וכך נהגו גם כלי תקשורת אחרים".
"אני מאוד גאה במה שאני והצוות שלי עושים תחת מועצת המנהלים, שבראשות אמיר אלשטיין והבעלים עידן עופר", מוסיף גלעד בראיון ל"גלובס".
גירעון
"מה דעתך על הדרישה לחקור את הסטייה מיעד הגירעון בתקציב אשתקד והשנה?", שואל סבר פלוצקר ב"ממון" את פרופ' ערן ישיב. "לא צריך שום ועדת חקירה או בדיקה של מבקר המדינה", קובע ישיב. "זה כ-20 שנה יש לממשלות ישראל יעד גירעון שנתי בתקציב, ו-13 שנים הן לא עמדו בו. דווקא ההחמצה האחרונה ברורה לכל: כדי לממן את התוספות שאושרו לתקציבים החברתיים אשתקד ולפני שנתיים, היה הכרחי להעלות מסים, אבל העלאת מסים סתרה את האידיאולוגיה של נתניהו. אז הוא גרר רגליים והקריב את הגירעון על מזבח האידיאולוגיה".
"מה לדעתך הביא לגירעון הגדול?", שואל ב"גלובס" יניב מגל את השרה לימור לבנת. "התחייבויות הממשלה שנבעו מהיענות לרצון הציבור – גני ילדים מגיל 3 והסכמי שכר", משיבה שרת התרבות והספורט. "[...] אני לא יודעת איך זה הגיע לגירעון בהיקף כזה. אני יכולה להגיד שאנחנו השרים לא קיבלנו דיווחים על זה. על כך שהגירעון עומד להגיע לכאלה היקפים. זו היתה הפתעה מאוד גדולה".
"מתי ידעת על זה לראשונה?", תוהה מגל, ולבנת משיבה: "לדעתי, קראנו על זה בעיתונים".
בראש סדר היום
הכותרות הראשיות מוקדשות הבוקר כולן למתרחש בסוריה.
"אחד השרים תיאר את נתניהו כמי שאיבד עניין בנושאים שעל סדר היום, לבד מנושא אחד – איראן", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "למרות שהסיכוי לפעולה ישראלית הולך ויורד, ואולי גם הסיכוי לפעולה אמריקאית, הוא נאחז באיראן. הוא יושב בקבינט ששריו מסרבים להידבק בחלום האיראני; חלקם מתנגדים; חלקם אדישים. קשה לו".
בראש שער "מקור ראשון", לצד הכותרת הראשית, מתפרסם במלואו מאמר קצר שחיברו שלמה בן-צבי (בעלים ועורך), אורי אליצור (עורך משנה ופובליציסט בכיר) וחגי סגל (עורך החדשות ופובליציסט בכיר). הרשימה מוקדשת לנעשה במפלגת הבית של "מקור ראשון", הבית-היהודי, על רקע הבחירות לרבנות הראשית. נראה שבכירי העיתון החליטו לצאת במסע ציבורי ("קמפיין", בלשון אנשי הפרסום) המופנה למנהיגיהם הפוליטיים וההלכתיים. כפי שבן-צבי הסביר לאחרונה, זו המשימה העיקרית של עיתונאים.
"טבעי ואנושי הדבר שמכל העניינים הפוליטיים, שאלת הבחירות לרבנות תהיה העניין הפוליטי הנוגע ביותר ללבם של רבנים", כותבת השלישייה. "ובכל זאת גם היא הליך פוליטי, ומישהו צריך לומר לרבנים בכבוד גדול ובתקיפות: מורינו ורבותינו, הניחו את הפוליטיקה לפוליטיקאים. אתם לא טובים בזה. שום תועלת לא תצמח לכם מלחצים על חברי-הכנסת או מהפעלת מכבש פסיכולוגי על שרים. [...] וגם לפוליטיקאים צריך לומר: כל האחריות עליכם, לקבל החלטות על-פי דעתכם, וכמובן על -פי המצע שבשמו נבחרתם".
השר נפתלי בנט עם תלמידי בית-ספר לבישול, 14.4.13 (צילום: מרים אלסטר)
בפנים "מקור ראשון" מסביר אשר כהן, על סמך פילוח מצביעי הבית-היהודי, כי "המפלגה מתנהלת בניגוד לדעת רוב בוחריה בסוגיות שעל הפרק בימים אלה". לדבריו, "מדהים לראות שרק נציג אחד של הבית-היהודי – אורי אורבך – הביע תמיכה פומבית מפורשת במועמדותו של הרב דוד סתיו. שלושה חברים בלבד מסיעת הבית-היהודי – בנט, אורבך ושקד – הצביעו בעד הגדלת הגוף הבוחר לרבנות הראשית".
"בבית-היהודי מצפצפים על נפתלי בנט, שמצדו לא מתחשב בדעתם", מגדיר זאת מתי טוכפלד ב"ישראל היום".
בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של בנט במהלך טיול שערך באזור המכתש הגדול. סנדלים, כובע מצחייה, גזייה, פינג'אן וחברים. "האחים האמיתיים שלו", מוגדרים שותפיו לטיול בכיתוב התצלום, "חבריו לסיירת מטכ"ל". לידיעה הזו אין כל קרדיט. לא נכתב שם הצלם שצילם, שם הכתב שכתב, שם משרד יחסי-הציבור שהעביר את האייטם למערכת "ידיעות אחרונות" ואף לא שם העורך שהחליט להדפיס זאת בעמודי החדשות של העיתון.
ענייני תקשורת
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבתו של רז שכניק על מעלליו של שרון גל בערוץ 10.
בתחתית עמ' 5 של "הארץ" מתפרסמת "הבהרה" שלפיה "חוק יסוד: מגילת העצמאות", שמקדמת ח"כ רות קלדרון, "לא יכפיף את הדמוקרטיה לזהות היהודית של המדינה, כפי שנכתב בטעות במאמר המערכת ('הארץ', 30.5)". בתחתית עמ' 6 של העיתון מתפרסמת ידיעה מאת יהונתן ליס תחת הכותרת: "ח"כ קלדרון מתנגדת להכפפת בתי-המשפט לזהות היהודית".
ב"מוספשבת" של "מעריב" מתפרסמת רשימה מאת ח"כ משה פייגלין, ובה הוא מספק "תשובה לשלום ירושלמי ולאחרים שדחפו להסכמי אוסלו, איתרגו את שרון, הריעו להתנתקות ומערערים על זכויותינו בהר-הבית". לדברי פייגלין, "לעיתונאים הזכות להסית, להשמיץ ואף להוליך אומה שלמה אל סף כליונה – אך משום מה את המושג א-ח-ר-י-ו-ת הם לעולם לא יפגשו".